מאגר סיפורי מורשת

סבתא נולדה 5 ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה  ב- 25.8.1939 בעיר הבירה סופיה בבולגריה.

סבתא תינוקת

הסבא רבה של אבי בישר על הולדתה של סבתי במכתב מרגש. הנה הוא לפניכם:

תרגום המכתב של פפוצי'י (סבא-שלמעשה הוא סבא רבא של אבא שלי)

סטלה יקרה שלי, (שמה של סבתא רבא שלי)

כל טוב ושמחה איחולים מאביך אלייך ואל רחמים להולדת ביתכם רינה.

הלוואי וזה יהיה הסימן לשלום עולמי. אני מאחל לכם, ההורים, בריאות, כוח ורק כל טוב של אושר עם בתכם החדשה. מי שנכנס אליכם היום הביתה יביא שלום.

הרבה אושר ונשיקות, פפוצ'י שלכם.

מכתב זה נכתב לפני 80 שנה בעט נובע.

ההורים של סבתא רינה, סטלה ורחמים סינטוב

זו לא הייתה תקופה קלה להיוולד בה, סבתא מספרת:

שרי הממשלה של בולגריה והכנסייה (כלומר הכמרים) מאוד אהבו את היהודים. העם היהודי בבולגריה היה מאוד אינטליגנטי וחכם. לעם היהודי היו מקצועות כמו: רופאים, עורכי דין, אדריכלים, ובגדול העם היהודי היה גם מאוד חרוץ. אי לכך הממשלה והכמרים החליטו להגן על היהודים בפני הפושע והרוצח הגדול היטלר. סבתא מספרת שהיו הרבה משאי מתן עם גרמניה של היטלר בהם ממשלת בולגריה הצליחה להגן עלינו בפניו. לא היה קל ליהודים למרות שלא נשלחו לתאי הגזים והומתו. היו הרבה גזרות שחלו על היהודים על מנת להבדיל אותם משאר האוכלוסייה. בראש ובראשונה היו צריכים להתהלך עם טלאי צהוב שבתוכו מגן דוד על הבגד החיצון והפנימי שלהם.

סבתא מספרת שאסור היה להתהלך מחוץ לבתים אחרי השעה 18:00 אם היו נתפסים- ישר למאסר!

סבתא לא הלכה לבית ספר באופן קבוע ומסודר מפני הפחד של אזעקות בדרך או בחזרה. את אבא של סבתא הסבא רבא שלי שמו היה רחמים- לקחו למחנה עבודת פרך שאליו רק היהודים נלקחו לשם והטילו עליהם עבודות קשות כמו: סלילת כבישים, העברת חפצים כבדים מאוד ממקום למקום וסופם היה להישלח ברכבות למחנה השמדה אושוויץ הזכור מההיסטוריה, שהיה בפולין. למחנה העבודה נשלחו רק גברים.

סבא רבא שלי הצליח לברוח מהמחנה והגיע להתאחד עם המשפחה. סבתא רינה נשארה באותה תקופה עם אימה בסופיה. (סבתא רבתא שלי- שכולם קרא לה ממה) כל היהודים היו מרוכזים באזור אחד ואסור היה להם לצאת משם. האוכל ליהודים היה בצמצום. סבתא הייתה באותה עת בת ארבע. יחד עם אימה הן ברחו מסופיה לחפש מקלט אצל אנשים בעיירות קטנות. מכיוון שכל ההפצצות היו בסופיה. כך הם חיו שנה ובתום המלחמה חזרו להתאחד עם כל המשפחה. הם מצאו את ביתם הרוס מההפצצות ולאט לאט הכל שב למקומו פחות או יותר. עד שהגיעה הבשורה: ליהודים יש מדינה לעלות אליה: ארץ ישראל.

בכיתה א' בבולגריה – סבתא בולטת מכולם

סבתא עולה לארץ ישראל

בשנת 1948 נפתחו שערי ארץ ישראל ליהודים. לזה קראו העלייה ההמונית לארץ. כל המשפחה של סבתי עלתה ארצה. הם עלו עם אניית מסע. לא היו באנייה חדרים או תאים לכל משפחה הם גרו כעשרה ימים על דרגשים. דרגשים הם לוחות עץ אחד על השני ברווחים. היו 3 דרגשים ולסבתא נתנו שאז הייתה בת 9 יחד עם ההורים שלה נתנו את האמצעי. זה לא היה הכי נעים אבל העיקר היה שהם ברחו מהתופת של היטלר באירופה. סבתא רבצה כל היום על הסיפון ואכלה פרי הדר (היא לא ידעה בכלל מה זה פרי הדר). גם על האנייה האוכל היה מאוד בצמצום, היו סערות בים והאנייה היטלטלה וגרמה לאי נוחות רבה לנוסעים. אבל שוב, סבתא אומרת: "העיקר לעלות לארץ ישראל".

האנייה הגיעה לנמל חיפה ועמדו ברציף מיליוני אנשים שבאו לקבל אותם. חלק מהילדים שעל האנייה הצטרפו לכל מיני קבוצות נוער וישר הלכו לקיבוצים שזה היה נקרא "עליית הנוער". סבתא שלי מאוד רצתה להצטרף אך ההורים שלה התנגדו כי היא הייתה בת יחידה. כל הקהל שעמד ברציף זרק עליהם עוגות ארוזות וכריכים עם לחם לבן וגבינות למיניהם (דבר שלא ראו הרבה מאוד זמן) הייתה התנפלות אדירה אבל כל אחד קיבל את המנה שלו. הם ירדו מהאנייה כל אחד עם המטלטלים המעטים שלו מכיוון שאת רוב הדברים שלהם השאירו מאחור או שלחו לארץ בנפרד באניות אחרות. הדבר הראשון שהם ירדו מהאנייה היה לעשות עליהם ריסוס של ddt. מדוע ריסוס? פחדו בארץ שמא הביאו מאירופה מחלות ועל ידי "הריסוס" שזה היה חומר חיטוי שפשוט השפריצו עליהם מנעו כביכול התפשטות של מחלות בארץ. ברור שמאוחר יותר התברר שהריסוס הזיק לעולים.

זה היה מעשה די מבייש לעולים החדשים אבל לא הייתה להם ברירה. השלב הבא היה שליחת העולים החדשים למעברות. מעברות הם קבוצה של אוהלים בכל מיני עיירות בארץ וסבתי והוריה נשלחו למעברת בנימינה. הם חייו באוהל באמצע החורף כאשר כל מה שנתנו להם זה הייתה מיטת ברזל עם מזרן קש. הגשם חדר להם לתוך האוהל והם ממש שקעו עם המיטות שלהם לתוך בוץ. היה חדר אוכל במרחק מה אבל היה קשה להגיע עם השיטפון של נובמבר 1948. אי לכך היו ימים שבקושי הם אכלו פעם אחת ביום! ככה עברו עליהם שבועיים עד שאבא של סבתא החליט לנסוע בוקר אחד לתל אביב. הוא נזכר ש-12 שנה לפני זה הוא היה בארץ ישראל, בשנת 1936, ובנה בית ברחוב הרצל 55 בתל אביב.

בית בן 2 קומות עם חנויות למטה. הוא נסע לתל אביב עלה לקומה ודפק אך אף איש לא ענה. הלך לקומה השנייה דפק בדלת אך שוב אף איש לא ענה. מתברר שהבית הוחרם ואנשים זרים גרו שם ולא רוצה לפתוח להם את הדלת. לאחר משא ומתן הבין כי הבית נלקח ממנו ולא יכול לההפך לבית מגורים של המשפחה (אגב, הבית הזה קיים שם עד היום והוא נראה בדיוק אותו דבר!) ברצוני ללכת לבקר שם.

אחרי תקופה קשה הם הסתדרו ועברו לדירה קטנה של חדר ביפו. בלי חשמל, בלי מים ובלי גז. העיר יפו באותה תקופה הייתה המרכז של כל העולים חדשים מבולגריה. הם האירו את הבית בעשישיות. שזאת מנורת זכוכית שבתחתית שלה היה נפט ופטיליה שהדליקו עם גפרור וכך הם קיבלו אור. בשביל לקבל מים הם שאבו מים מבאר שהיה בחצר וקנו קרח ששמו בתוך ארגז על מנת שהאוכל לא יתקרר.

איש קרח היה עובר וצועק: "קרח, קרח" ואיש נפט היה עובר וצועק: "נפט, נפט" וסבתא הייתה יורדת למטה וקונה קרח ונפט. וכך הם גרו שנתיים..

לתקופה הזאת קראו "תקופת הצנע" חילקו תלושים עם נקודות שכל נקודה הייתה שווה לכסף ואם זה הם הלכו לקניות. כשהנקודות האלה נגמרו לא היו קניות. למזלם של המשפחה של סבתי הם היו עשירים מאוד בבולגריה והצליחו להביא מעט כסף לארץ, כך שלא חסר להם כלום. בינתיים סבתא התחילה ללמוד בבית ספר בכיתה ג. מהתקופה הזאת ביפו לסבתא היו זיכרונות. מסביב לביתם היו מלא פרדסים ועצי תאנה. הבילוי של סבתא היה לטפס על העצים, לקטוף פרי הדר ותאנים, לאסוף את הכל ולהביא הביתה. זה היה הבילוי העיקרי של סבתא. לאחר תקופה מה עברו לגור בדירה יותר מרווחת שהייתה בבת-ים. המשיכה לתיכון ומשם למכללה. שם היא למדה מקצועות כימייה וביולוגיה. כמובן, בסוף לימודיה התגייסה לצבא. בצבא סבתא עבדה במעבדה שבדקה מזון שהיה קשור למקצועות שלמדה במכללה. בתקופתה בצבא סבא רבא שלי רחמים נפטר וסבתא בהיותה בת יחידה  הייתה צריכה לעזור לאמא שלה בכלכלת הבית. היא החלה לעבוד במכון התקנים באותה מקצוע שהיא למדה- ביקורת מזון. כל מזון שנמכר בשווקים גם בעבר וגם בהווה היה צריך לקבל תקן של מכון התקנים, זאת אומרת אישור שהמזון הוא תקין ויכול להימכר. זה המקצוע של סבתא- הנדסאית מזון. בשנת 1959 סבתא רינה הכירה את סבא משה ז"ל. היא הייתה מתעמלת במכבי תל אביב ושם הם הכירו. הם היו חברים שנה בלבד ואז בשנת 1960 הם התחתנו. בעבר לא היו עושים חתונות גדולות כמו היום. סבתא וסבא התחתנו בבית הכנסת עם אלף מוזמנים. לאחר הטקס והכיבוד הקל עשו ארוחת ערב חגיגית לכל המשפחה בביתם של סבא וסבתא מצד סבא משה ז"ל. תמונת החתונה:

קווים לדמותו של סבא משב שמחוני ז"ל

סבא משה נולד בתאריך 15.10.1936 ונפטר בתאריך 5.6.2019. סבא נולד בירושלים לסבתא רבתא תמרה וסבא רבא בוריס שבאו מרוסיה. לסבא 2 אחים: אהרון ומרים, לפי התנ"ך שלושת האחים: משה, אהרון ומרים. סבא הכי גדול, אחריו אהרון והכי קטנה מרים. נכון לעכשיו האחים של סבא גרים בארה"ב ויש להם ילדים ונכדים. הם באים לעתים קרובות לארץ וגם סבא וסבתא נהגו לנסוע אליהם תקופות. לסבא שלי משה בתחילת דרכו הייתה מסגרייה מכנית שזאת בית מלאכה לייצור מכונות. הוא עבד שם כ-10 שנים ולאחר מכן עבר לעבוד בבנק לאומי. לסבא היו הרבה סיפורים שאהבתי בעיקר מתקופת קום המדינה, המנדט הבריטי ומלחמת השחרור ועוד… סיפורים שיזכרו לי לעד. מסבא ז"ל למדתי הרבה.

סבא משה

הקמת משפחת שמחוני

כאמור סבתא רינה וסבא משה ז"ל התחתנו ב-1960. הם התגוררו בבת-ים ונולדו להם 2 בנים: רמי ודורון. דורון הוא אבי. רמי, דודי שהייתי קטן קראתי לו "רמי סוכרתי".

רמי התחתן עם צילה ונולדו להם 3 ילדים: ליטל- הגננת, תמיר- מאמן כדורסל )מאמן גם אותי) ורותם עדיין לומדת באוניברסיטה. ליטל, בת דודתי התחתנה עם אור ונולדו להם 2 בנות: אמה ורומי. נינות לסבתא רינה וסבא משה ז"ל.

דורון- אבי התחתן עם אורנה ונולדו להם 2 ילדים: שיר- אחותי לומדת בתיכון ואני, עומר בן 12 לומד בכיתה ו.

למזלי ולשמחתי הרבה, נולדתי בראשון לציון ואני גר ליד סבתא רינה. אחותי ואני נוהגים לבלות בבית סבתי. משחקים, אוכלים ארוחות צהריים ולנים. שם למדתי בגיל צעיר מאוד את המשחק: "ארץ עיר" ובזכות זה אני שולט מצוין במקצוע "גאוגרפיה". כל השנים הייתה מסורת להיפגש אצל סבא וסבתא בימי שישי לקידוש. כאמור לפני כ-5 חודשים סבא משה חלה ונפטר והמפגשים בימי שישי הידלדלו.

נקווה שבעתיד נחזור לאותה מסורת.

המשפחה המורחבת

הזוית האישית

סבתא רינה: מאוד נהנתי להשתתף בתכנית. האווירה הנעימה בביה"ס, התרומה של המורה והמנהלת היו מעל המצופה. למדתי להכיר את החברים של הנכד שלי ולראות איך הם עובדים בשיתוף פעולה ועוזרים אחד לשני ובעיניי עזרה לחבר זהו ערך עליון שאני מנסה להקנות לילדיי, נכדיי וניניי. כמו כן במפגשים בכיתה הכרתי חברה שהיא גם שכנה ושהנכד שלה יהונתן, חבר של עומר, האבות שלהם חברי ילדות. היום אני מיודדת איתה ונרקמה ביננו ידידות נפלאה.

עומר: היה לי כיף לפגוש את סבתא מידי שבוע. ללמד אותה וללמוד ממנה. המפגשים איתה בביה"ס שונים ממפגשים רגילים.