מאגר סיפורי מורשת

שמי הילה אלמוג, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספרי ובחרתי להעלות את אחד מהסיפורים שסבתי סיפרה לי על העלייה לארץ ישראל מעיראק.  סבתי אסתר אלמוג, לבית משפחת כהן נולדה בעיראק בשנת 1938, בעירבגדאד, היא עלתה לישראל בשנת 1952, כשהייתה בת 14.

סבתא אסתר מספרת:

הגענו מעיראק לארץ ישראל עם שני מטוסים קטנים, שלכל אחד היו שני מנועים, פתאום רגע לפני הנחיתה, למטוס התקלקל המנוע, כל האנשים היו בהיסטריה וכדי להקל על העומס במטוס, היינו צריכים לזרוק את כל המזוודות והציוד שלנו, לכן כשנחתנו  בשדה התעופה, היה בלגן. כל החפצים והדברים שנזרקו מהמטוס רגע לפני הנחיתה, היו פזורים על המסלול. כל האנשים התרוצצו והתחילו לחפש את הציוד שלהם בכל שטח  הנחיתה בשדה התעופה.

לאחר הנחיתה והבלגן שנוצר, הסיעו אותנו במשאיות לשער העלייה בחיפה. שם הקימו לנו אוהלים ושם גרנו עד שפיזרו אותנו למקומות אחרים יישובים שונים בארץ. בשער העלייה, כשהגענו, לא היה שם מה לאכול. נאלצנו לעמוד בתור ארוך של אנשים, כדי לקבל קצת אוכל. לילדים היו נותנים יותר אוכל מכיוון שהם היו יותר קטנים. הרבה אנשים בכו מרוב רעב, כי אף פעם לא היה מספיק. חילקו לנו מאכלים שלא היכרנו, אז חלק מהאנשים זרקו את המזון לפח ואיש הזבל היה אוסף ולוקח לעצמו את כל האוכל שנזרק, עד כדי כך היה מצב הרעב בתקופה ההיא בארץ.

אבא שלי  לאחר שהתאושש מכל חווית העלייה הקשה, התחיל לעבוד, הוא היה יוצא לעבוד בנמל בחיפה ובשובו היה מביא לנו אוכל ומצרכים, כך לפחות לא היינו לגמרי תלויים בחלוקת המזון הדל.

התנאים במעברה היו קשים, גם חוסר במזון, גם קושי במציאת עבודה וגם תנאי מזג אוויר קשים במגורים באוהל. אני זוכרת שאמי, הייתה שמה גיגית בחוץ, בימי החורף וכשהיה יורד גשם היינו שותים מי גשם ישר מהגיגית.

לאחר תקופה בשער העלייה, עברנו למעברה באזור תל אביב. זו הייתה תחילת קליטתנו בישראל.

הזוית האישית

סיפורה של סבתא אסתר תועד ע"י נכדתה הילה אלמוג במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר אורנים, רמת השרון.