מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר. שם משפחתי בנעורי היה ז'קי. נולדתי בפרס בעיר בורוג'רד בתאריך 6.4.1931, יט' בניסן תרצ"א. לאבי קראו יוסף ולאמי קראו טובה.

בתקופה שלי לא הלכו לגן ילדים. עד גיל בית ספר הייתי בבית. התחלתי ללמוד בכתה א' בגיל 6 בבית הספר "אתהד" בעיר שלי עד גיל 12. מגיל 12 עד גיל 15 למדתי בחטיבה. הבית שבו גדלתי היה בית גדול ויפה בן שתי קומות. אבא בנה לנו בריכה קטנה פרטית בבית. היינו ממלאים את הבריכה במי באר. בתוך הבית היתה באר מים ואחי ואני היינו מרוקנים את הבריכה בעזרת דליים ואחר כך ממלאים אותה במי באר נקיים. אהבנו מאוד לשחות. ככה למדתי לשחות. הילדים של השכנים גם היו באים לבריכה שלנו. היתה לנו חצר גדולה. היינו שישה אחים ואחיות. היינו משחקים בחצר, שוחים בבריכה, משחקים שש בש וקלפים.

היה לנו בבית תנור גדול, אימא שלי היתה מביאה לפעמים בימי שישי אישה פרסיה גויה שתעזור לה בבישולים. המבשלת היתה מכינה פיתות מיוחדות בתנור הזה וכולנו חיכינו ליום שישי הזה בגלל הפיתות. המבשלת היתה עוזרת לאימא בבישולים ושמה את הסירים על פלטות חמות.

דיברנו רק בפרסית ולא בעברית. לא ידענו לדבר עברית בכלל, חוץ מאחי הגדול שהיה מורה בבית ספר בפרס והיה מדבר קצת עברית. לא היו לנו ספרים, היינו שרים שירים בפרסית, מביאים כיבוד, אוכל ושתיה, רוקדים ונהנים מסביב לבריכה, עושים מנגל והיה לנו כיף גדול.

היכרות עם סבא וחתונה

בעלי רחמים ז"ל נולד גם בעיר שלי בתאריך 8.1.1926. לאביו קראו אברהם ולאמו קראו חנה. בגיל 15 התחיל לעבוד בבית מסחר לשטיחים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. כשהיה בן 17, בזמן מלחמת העולם השנייה, היה מוכר תכשיטים לחיילים האמריקאים שהיו בפרס בזמן המלחמה. הוא היה קונה את התכשיטים מבתי מלאכה, עובר בין מחנות הצבא, ומוכר להם תכשיטים. בגיל  17 הצליח לחסוך 5000 טומאן (לירה פרסית) וזה היה סכום שאפשר היה לקנות בו בית גדול בפרס.

רחמים גר ברחוב לידי. אבא שלי הכיר את אבא שלו, הם היו הולכים יחד לבית כנסת. אבא שלו ידע שאני בחורה טובה וממשפחה טובה ורצו שאתחתן עם הבן שלהם. ההורים שלו הגיעו אלינו הביתה וביקשו את היד שלי. שמו את היד שלי בתוך היד שלו וזהו. אסור היה לנו לדבר עם אף בחור. זה לא היה מקובל ובחורה שהיתה מדברת עם בחור שהיא לא מכירה, היו מקללים אותה שהיא לא תתחתן לעולם. התחתנו בתאריך 15.10.1950 כשאני הייתי בת 18. החתונה היה באחד החדרים בבית שלי. כל צד הביא את המשפחה שלו, הביאו רב, אוכל, עשו מסיבה גדולה וריקודים. לחתונה קיבלנו רק מתנות. לא היה מקובל שמביאים כסף כמו היום. קיבלנו  כוסות, סכו"ם, וכלי כסף.

העלייה לארץ

רחמים הגיע לגיל גיוס לצבא, אבל לא היה המקובל שיהודים מתגייסים לצבא של הגויים, ואם היה אומר שהוא יהודי היו יכולים להרוג אותו. בעלי הלך לסוכנות היהודית ואמר שהוא רוצה לעלות לישראל. לקחנו מזוודה אחת קטנה עם בגדים ובלי שום רכוש אחר, אלבום תמונות וכמה כלי כסף. ההורים והאחים שלי עלו לארץ רק לאחר 13 שנים.

חיילים מהסוכנות היהודית באו ולקחו אותנו מהבית לשדה התעופה. הייתי בהריון בחודש שני עם הילדה שלי הבכורה והיה מאוד צפוף במשאית. ישבתי על הרצפה. הגענו לשדה התעופה ולקחו אותנו במטוס לישראל. התאריך היה 1.1.1951. כשהגענו לארץ הביאו אותנו למחנה עולים בשער עלייה בחיפה למשך חודשיים. משם העבירו אותנו למחנה עולים בפרדס חנה לחצי שנה. מפרדס חנה העבירו אותנו למעברת "חיריה". בהתחלה גרנו באוהל ואחרי כחצי שנה עברנו לגור בצריף. עליזה הבת הבכורה שלי נולדה בבית חולים ביפו.

אני לאט לאט למדתי לדבר עברית. החיים במעברת חיריה היו עם הרבה עולים ממדינות אחרות. לא התלוננו למרות שהחיים שם לא היו קלים. רחמים בנה מטבח מחוץ לצריף מארגזים. השירותים היו בחוץ, מים היו מביאים בדליים מברז יחיד שהיה משמש את כולם. רחמים קיבל תפקיד של מנהל לשכת העבודה כי ידע לדבר עברית (בפרס למד עברית בתנועות החלוץ).

אני זוכרת כשחיינו במעברת חיריה היה יום אחד שטפון גדול, ירד גשם מבול, באו חיילים והוציאו אותנו במשאיות. הילדה שלי היתה רק בת חודשיים. לקחו אותנו לבית ספר ברמת גן. שבועיים-שלושה היינו שם. כל הבגדים, כל התמונות, המיטות שקיבלנו מהסוכנות, הכל אבד ונהרס. לא היו לי בגדים לילדה. הביאו לנו לאכול לחם ומרגרינה ומקרונים. כשחזרנו למעברה לא נשאר שם שום דבר. לא נשאר זכר מכלום ומכל מה שהבאנו מפרס. נתנו לנו מהסוכנות מיטות חדשות. אחרי שנתיים באו מהסוכנות וביקשו שנשלם להם כסף עבור המזרנים. היו לנו ארבעה כסאות ושולחן שקנינו. אמרו שאם לא נשלם יקחו את המזרנים. רחמים שילם להם את החוב שלנו בתשלומים.

הזוית האישית

עומר: נהנתי לעשות את עבודת השורשים במסגרת התכנית, לאסוף חומרים, ללמוד על המשפחה ולתעד את סבתא.