מאגר סיפורי מורשת

שמי איילה,נולדתי בטוניס בשנת 1952 בעיר נבול להוריי – שלום ושמחה גזיאל. שמות האחים והאחיות שלי: שמעון, לבנה, אני איילה, מיכל, משה, אשר ונילי. נילי היא הצברית הראשונה במשפחה.

בשנת 1959 התחילו המוסלמים להציק ליהודים: לא נתנו להם לחגוג את החגים בפומבי ולשמור על צביון יהודי, לכן הוריי נאלצו לברוח מטוניס. לנו הילדים לא סיפרו כלום וככה מצאנו את עצמנו יום אחד בדרכנו  לצרפת.

הבריחה מטוניס

ברחנו לעיר אבירה שבטוניס ושהינו אצל דודי מספר ימים עד שהגענו לנמל בכדי לברוח. בנמל, עצרו את אבא שלי וסבא שלי לחקירה ורק למחרת שחררו אותם, אחרי שסיפרו להם שהם נוסעים לרופאים מומחים בכדי לטפל במחלה שסבא שלי חלה בה. הפלגנו באונייה רעועה לצרפת. בצרפת שהיינו במחנה מעבר עד שהצלחנו לעלות לארץ בשנת 1960.

החיים הקשים של ילדה עולה חדשה בישראל

כשהגענו לארץ, הסיעו אותנו על גבי משאית כמו שמעבירים סחורה. ישבנו על המזודות וככה נסענו עד שהגענו לקריית גת. כשהגענו לקריית גת ראינו כמה מבנים והכל היה שדות מסביבנו. ההורים שלי פחדו לרדת מהמשאית כי לא הכירו את המקום ולא היה להם קרוב משפחה באזור והם בכלל לא שמעו על המקום. בסוף מחוסר ברירה ירדנו מהמשאית והתגוררנו בבתים שבנו במיוחד לעולים חדשים שנקראו "רכבות" (מבנים קטנים מאוד בלי דלתות בתוך הבית, השירותים היו בחוץ).

בבית הספר למדנו לפעמים בבוקר ולפעמים בערב כי לא היו מספיק כיתות לימוד. בבית הספר למדנו בכיתה שהייתה אולפן ללימוד עברית ובמקביל למדנו חקלאות ותפירה. החיים בארץ היו קשים מאוד להורים שלי: אבא שלי עבד ביערות (שתל עצים) ולי בתור ילדה היה מאוד קשה להסתגל לבית ספר, לילדים, למקום החדש.

סיימתי תיכון במגמה עיונית ולא התגייסתי מטעמי דת. יצאתי ללמוד קלדנות בתחילת עידן המחשב בארץ (תחילת שנות ה- 70). עבדתי במפעל פולגת בקרית גת בתחום המחשבים.

נישואים ומשפחה

את בעלי, חיים, הכירה לי אחותי בסוג של שידוך. כשהכרנו, חיים היה סטודנט. נפגשנו לראשונה בערב יום העצמאות בשנת 1973 ולאחר שבוע ידענו שנינשא, כי חיים הציע לי נישואים. טרם מלחמת יום הכיפורים נישאנו ברבנות.

נולדו לנו שלושה ילדים: שי (אבא של רוני המתעדת), חווה וצפריר. יש לנו שבעה נכדים נהדרים.

הזוית האישית

רוני: נהניתי מכל רגע. למדתי להכיר את סבתא שלי יותר טוב ולראות כמה קשה היה להם בתור ילדים קטנים לעומת השפע שיש לנו היום.