מאגר סיפורי מורשת

סבתא אידה נולדה במרוקו באפריל, בשנת 1948. היא עלתה לארץ בהיותה בגיל שבע, בשנת 1956 כשפרצה מלחמת סיני.

מסלול העלייה לארץ, היה,  ממרוקו לצרפת ולאחר מכן באוניה איטלקית לארץ. בארץ הם ירדו בנמל חיפה, ומשם נסעו במשאית לצפת.

סבתא זוכרת איך כשהגיעו לארץ, ריססו אותם בריסוס נגד גזזת, מהפחד שאולי הביאו איתם העולים מחלות. הקליטה בארץ הייתה מאוד קשה, ותנאי המחייה גם הם. תנאי המגורים והחוסר באמצעים ובשירותים בסיסיים, מאד הקשה עליהם את הקליטה והחיים בארץ. חודש אחרי שהגיעו לארץ למדו את השפה העברית.

הם גרו במעברות, ובצריפים מעץ. במעברות גרו כשנתיים. במעברות לא היה חשמל, לא היו מים והשירותים היו עשויים מפח. מים היו לוקחים מבחוץ.

בצריפים לא היה מטבח, לא היו שירותים ולא מים. מקלטים לא היו בכלל. ובזמן הפגזות הם התבקשו לכסות את החלונות בשמיכות, כדי שהערבים לא יראו אור, ומחשש שיגלו אותם.

כל הנשים היו עקרות בית ולא עבדו .היה עוני גדול, והמצב הכלכלי היה מאוד קשה. שנתיים אחרי המגורים במעברות, הם עברו לשיכונים שנבנו בעבור העולים החדשים. בשיכונים היו תנאי מחייה טובים יותר מהמעברות. השפות שבהן היו מדברים בבית היו ערבית, מרוקאית וצרפתית.

בנערותה סבתא אידה עבדה שמונה שנים במתפרה, שבה תפרו מדים לחיילי צה"ל, כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

הזווית האישית

יהל: החוויה הייתה מהנה היה כיף לשמוע את הסיפור של סבתא שלי ולדעת על עברה. אני מאחלת לסבתי בריאות, אושר, שיהיה לה המשך חיים מאושרים, שאף פעם לא ירד לה החיוך מהפנים ושתמשיך להיות סבתא נהדרת.

סבתא שלי מאחלת לי המשך חיים מאושרים, שאצליח בכל דרך שאבחר, שאהיה בריאה ומאושרת, שאשמור על כל מעלותיי הרבות.