מאגר סיפורי מורשת

שמי אורנה מנור נולדתי בתל אביב בשנת 1953.

יש לי שני אחים זיוי שרי שגר בגבעתיים ונועם שרי שגר בקריית אונו. יש לי שלושה ילדים: שירי גרה בכפר שמואל, ללי גרה בקיבוץ רוחמה ועופרי שגר בקריית אונו.

בשנת 1986 נסעה משפחתנו לברזיל כדי לאמץ את ללי, ללי הייתה בת 9 ימים.

ביתי ברחוב אבן גבירול

אמי שמה צפרירה (צפי) ואבי שמו גדעון.

סבי וסבתי עלו בשנת 1923. סבי פנחס גדל בבית מאוד דתי והוסמך לרבנות סבתי שושנה גדלה באודסה ולאחר שהכירה את סבי משכה אותו לתנועה הציונית וגרמה לו לחזור בשאלה הם התחתנו באוקראינה לאחר עלייתם לארץ סבי עבד  בנטיעת הפרדסים באזור רחובות וסבתי הייתה תופרת.

עם קום מדינת ישראל סבי היה בן מקימי תנועת הפועלים מפא"י בשנת 1932 נולדה אמי שהייתה בת יחידה.

עד גיל 5 גדלתי בתל אביב רחוב אבן גבירול. גרנו יחד עם סבי וסבתי מצד אמי. שלקחו חלק משמעותי בגידולי  כשהייתי בת שלוש פרצה מלחמת סיני את אבי גייסו למלחמה ואני זוכרת את הלילות עם האזעקות כשרצנו למקלטים וסבי היה לוקח אותי על הידיים, עוטף אותי בשמיכה ולוקח את בקבוק הפלסטיק הלבן עם הידית האדומה.

כשמלאו לי 6 אביבים עברנו לגור בגבעתיים בדירות נפרדות יחד עם סבי וסבתי עבורי הם היו חלק בלתי נפרד מחיי.

ביתי בגבעתיים בו גדלתי עד גיל 16

סבתא הייתה תופרת לי את כל מלתחת בגדיי ומעטרת אותם ברקמה נפלאה ויפה וכמו כן גם סורגת חצאיות וסוודרים. סבתא שושנה הייתה אופה ומבשלת מאכלים נפלאים ואני אהבתי מאוד לקחת חלק בבישול ובאפייה ולכן סבתא דאגה לקנות לי כלי בישול קטנים.

כשהייתי חולה סבתא הייתה מטפלת בי אני הבאתי את כל מלאי בובותיי וסבתא הייתה תופרת להן מלתחת בגדים וככה היינו מעבירות שעות נפלאות ביחד עד שאמי הייתה חוזרת מעבודתה ימים אלה זכורים לי כחוויה שטבועה עמוק בזיכרונותיי (מאוד אהבתי את סבתי) לצערי סבתי הייתה חולה במחלת לב ונפטרה שהייתי בת 13 עבורי זו הייתה חוויה קשה ביותר.

עם סבא הייתי הולכת לקנות בחגים נעליים חדשות כשהוא מתאזר בסבלנות רבה עד שהחלטתי באיזה זוג נעליים אני בוחרת . לימים סבא הפך להיות יושב ראש איגוד פועלי המזון בישראל ואני ואחי נועם היינו מצטרפים לסבא בנסיעות עבודתו ברחביי מדינת ישראל ובמיוחד טועמים את השוקולדים במפעליי צ.ד. ואת הטילונים במפעל שטראוס. לסבי היה אוטו שהיה דבר ייחודי באותה תקופה מדי בוקר היה לוקח אותי ברכבו בדרך לעבודתו לבית הספר וחברותיי היו מצטרפות לנסיעה ולחוויה.

כשמלאו לי 16 שנים עברתי ללמוד בקיבוץ רוחמה במוסד החינוכי במעמד של ילדת חוץ

בית ילדים קיבוץ רוחמה

בקיבוץ הכרתי את בעלי לעתיד דן מינרבי מנור והקמנו את משפחתנו. לי היה מאוד קשה להסתגל לחיי הקיבוץ, הרגשתי הייתה שהקיבוץ מאוד מצר את רצונותיי והייתי בקונפליקט מתמיד במיוחד לגבי גידול ילדיי.

דרך אגב אמא של בעלי היא הנינה של לואיגי לוצטי ראש הממשלה היהודי השלישי של איטליה וראש הממשלה ה-20 של איטליה.

לואיג'י לוצאטי, ראש הממשלה היהודי השלישי של איטליה (ויקיפדיה)

שש שנים לאחר הקמת משפחתנו נולדה ביתנו הבכורה שירי (אמא של יהונתן) ואז התוודעתי לקושי הרב של גידול בתי בחינוך המשותף על הרקע הזה נוצרו חיכוכים רבים ביני לבין הקיבוץ וגם בתוך המשפחה ומאוד רציתי לעזוב את הקיבוץ בדיעבד זה לא יתאפשר ולמרות מערכת החינוך הנוקשה הצלחתי ליצור לשירי גם מקום בתוך המשפחה כמו למשל לינה בחדר ההורים בסופי שבוע כששירי הייתה חולה השתדלתי מאוד שתישן לצדנו  בבית ההורים דבר שלא היה קל אל מול האידיאולוגיה הקיבוצית שילד מקומו בית הילדים בלילות.

לצערי שירי גדלה עד גיוסה לצבא במערכת החינוך המשותף ואני בתור אמא חשה עד היום בנקיפות מצפון לגבי חוסר יכולתי לתת לשירי את הבית שבהרגשתי היה מקום הרבה יותר מוגן ומכיל מבית הילדים

עניין הלינה המשותפת העצים כאשר שירי הייתה בת עשר, נסענו כל המשפחה לברזיל ואמצנו תינוקת בת תשעה ימים (ללי) וכשחזרנו לארץ הרגשתי שאינני יכולה לעבור שוב את תהליך הפרידה בלילות ובעקשנותי הרבה מול מוסדות הקיבוץ ללי העבירה את שנתה הראשונה בלינה בבית ההורים דבר שלא היה מקובל.

קצת טעימה מהי הלינה המשותפת הילד היה גר בתוך בית הילדים שם חלק את חדרו עם עוד שלושה ילדים לפחות. שם בילה את רוב יומו: אכל, התקלח ושיחק. לבית ההורים היה מגיע בין השעות 16:00-19:00 ולאחר מכן היה חוזר לאכול את ארוחת הערב ולישון. בשעות הצהריים היה מושג שנקרא "שעת אהבה" בשעה זו ההורים היו עוזבים את מקום עבודתם והולכים לשעת איכות עם הילדים (משחק, סיפור, טיול) כששעת הפז הסתיימה השארנו בדרך כלל ילד בוכה ודומע שרוצה את אמא ואבא.

כשהייתי בהריון עם עופרי החלטתי לסיים את פרק החינוך המשותף ולקחתי את ללי, ולאחר לידתו גם את עופרי ומבחינתי תם הסיוט של הלינה המשותפת שכמובן גרר חילוקי דעות רבים עם המוסדות.  היום ממרום גילי בהסתכלות לאחור אינני יכולה להבין וגם רבים כמוני איך נתנו את הסכמתנו מול המוסדות בדבר שהיה כל כך לא הגיוני ומבחינתי ממש גבל בהתעללות בילד ובמשפחה.

כיום אני גרה בקיבוץ רוחמה ויש לי שלושה ילדים, שירי: מחנכת. עופרי: מנהל רכש במפעל לקירור תעשייתי (אור-שי). ללי: עובדת כסייעת בגן ילדים. חמשת נכדי: אופיר, שי, יהונתן, מיה, קים  ועוד אחת בדרך מקווה שהתעניינתם בקריאת הסיפור שלי ושל משפחתי

הנכדים

משפחתנו

אני, בעלי ובני עופרי

הזוית האישית

יהונתן: נהנתי מהחוויה המשותפת שמבחינתי קירבה אותנו ברמה שלא תתואר, זכיתי להכיר את סבתי לעומק ולחזק את הקשר בינינו.