מאגר סיפורי מורשת

 גדלתי עם המדינה. מגלות לגאולה.

כאשר, בר נכדתי סיפרה לי על תכנית "הקשר הרב דורי" בבית סיפרה "גלילות" בעיר נשר, הצטרפתי ועל חוויות ילדותי אספר:

שמי שרה ניצן. דור שני לניצולי שואה. נולדתי ברומניה בשנת 1946. הורי העניקו לי את השם שירלי לבית רנרט. בשנת 1951, הגענו לחיפה על גבי אוניית עולים: טרנסילבניה היישר למחנה עולים: מעברת "שער עלייה" בפאתי חיפה (כיום שכונת שער עליה). לאחר תקופה קצרה עזבנו אותה לטובת מחסן ברחוב גאולה במעלה הדר בחיפה. מכאן מתחילים זיכרונותיי:

הצטופפנו 6 נפשות בחדר, בחצר בית שהיה קיים, בהתחלה הוריי, אני ואחי התינוק. בגל העלייה הבא, הצטרפו אלינו סבא וסבתא שלי- הורי אבי. עם הזמן, עברו לגור במרתף בחצר בית אחר. הוריי סיפרו לי שתקופת שנות ה-50 הייתה תקופה קשה לעולים. מחסור גדול בדיור, בחדרי כיתות,קשיי שפה, בריאות לקויה, מזון מועט, בטחון גרוע בגבולות הארץ והגרוע ביותר חוסר בעבודה. אין עבודה אין כסף לכלכל את המשפחה. אבא שלי למד רצפות לבניין ועבד כרצף. סבתא ואימא ניקו בתים של ותיקים ושטפו רצפות. למשל חברתי ומשפחתה לא הצליחו להיקלט ועזבו את הארץ.

צנע: בתקופה זו, כל משפחה קיבלה פנקס תלושים ובו הקצבה למוצרים בסיסיים ותחליפים: אבקת חלב וביצים. ציקוריה תחליף לקפה. דג פילה קפוא. בשר במשורה והמצאה ישראלית: "אורז בן גוריון" ( פתיתים מקמח ). קיבלנו חבילות מזון מהמשפחה באמריקה. במעט הכסף שהרוויחו הורי קנינו בחנויות. בגלל המחסור פרח "השוק השחור". {המחירים היו יקרים מאוד}. עקרות הבית למדו לבשל ולאפות במה שיש בתנאים ללא תנאים על פתיליה: "עוף מכובס" דייסות סולת וקמח תירס אפוי ב"סיר פלא" {ממליגה} תענוג גדול שלי היה לאכול פרוסת לחם מרוחה במרגרינה ועלייה סוכר.

בריאות: הילדים היו הרגישים ופגיעים ביותר: אני סבלתי מדלקות גרון-שקדים מוגלתיים ואנגינות חוזרות ונשנות. אחי חלה בדלקת קרום המוח. שיתוק הילדים איים על הילדים ושחפת איימה על המבוגרים קיבלנו המון חיסונים. שתינו המון שמן דגים. סבלנו מעששת בשיניים. בביה"ס האחות. רופאת שיניים עזרו לנו. בנוסף לכוס חלב בהפסקת האוכל נפתח מטבח לארוחת הצהרים.

בקצה הרחוב ליד בית הכנסת "תפארת ישראל" היה בית ילדים למי שלא שפר עליהם המזל ולא הייתה להם משפחה !!!

ציונות ויהדות: "עברי דבר עברית" כולנו דיברנו יידיש וכולנו למדנו עברית. אני למדתי בבוקר והוריי למדו ב"אולפן לעולים" לאור העששית הכנו שיעורי בית. שמענו הרבה תכניות רדיו וכמובן חדשות כל שעה אני זוכרת שהיו הרבה תסכיתים ההורים שלי שמעו "מדור לחיפוש קרובים".

כולנו היינו משפחה אחת גדולה. הצרות והשמחות של המדינה היו של כולנו הרגשתי שותפה למשהו למשהו יחיד, מיוחד וייחודי רק ליהודים-ישראלים בארץ ישראל.

עבורי, אין דבר יותר ישראלי מהשפה המתחדשת והייחודית בכל העולם-העברית.

בכל יום שישי, בשעת המחנך, הוצאה הקופסה הכחולה מהארון הכיתתי וכל תלמיד ותלמידה תרם פרוטה לקופת "הקרן הקיימת לישראל". האמנו שבכסף הזה, נשתתף בגאולת אדמות. בייבוש ביצות ונתרום להפרחת הנגב.

חגים ומועדים: בכל יום שישי הייתה תכונה מיוחדת לקראת יום השבת. תפילות בבית הכנסת. הדלקת נרות שבת וארוחה משפחתית.

במוצאי שבת כל המשפחה התלבשה יפה ויצאנו לטייל ברחוב הרצל שהיה רחוב מרכזי בשכונת הדר ושם היו חלונות ראווה מסודרים ומוארים וכולם הסתובבו  בהדר ולפגוש חברים ומכרים.

מי לא אוהב את חגי ישראל שיגיד !!!! כל החגים אהובים על הילדים. ט"ו בשבט, פורים, חנוכה, ל"ג בעומר ועוד…

את יום העצמאות חגגנו כולנו ברחוב הרצל בריקודים עד אור הבוקר. אהבתי במיוחד את חג פסח ויום העצמאות.

ביטחון: חברים של הוריי מההכשרה היו בין המייסדים של קיבוץ "יד מרדכי" בנגב. הייתי מתארחת אצלם בחופשות. כל לילה הייתה תורנות שמירה. החברים שמרו על הקיבוץ עם נשק זו הפעם הראשונה שראיתי נשק. כל זה, בכדי למנוע מה "פידאיון" מסתננים ערבים לחדור לקיבוץ. זאת הייתה אחת הסיבות למלחמת קדש-סיני.

לכבות את האור !!! צעק איש הג"א. עם האזעקות רצנו לחדר המדרגות שהיה המקלט וחיכינו לצפירת ההרגעה.

הווי ופנאי: אחרי הלימודים היינו חופשיים לעצמנו. בילינו הרבה בחוץ בשטחים פנויים בהרים מסביב. קבוצות ילדים שיחקו במשחקי רחוב כמו:"הרצל אמר", קלאס, מחבואים, דמקה, אבן נייר ומספריים, ארץ עיר, איקס עיגול.

אספנו ניירות כסף וזהב. תמונות "חלקות". סדרות של קלפים. אספנו והחלפנו בולים רקדתי בלט וקראתי המון ספרים.

תנועות נוער: כמו קינים של ציפורים. בכל הרחובות היו פזורים "קינים" של תנועות נוער. לכל אחת התלבושת שלה. הייתי עסוקה מאוד אף אחד לא יכול היה להיות עימנו בקשר. בערב, עמדו האימהות במרפסות וצעקו: "שרה, ישראל, שלמה הביתה כבר מאוחר!".

קניון גאולה: כל החנויות היו בצידי המדרכות,תחת כיפת השמיים. חנות העיתונים והספרים הייתה אהובה עלי במיוחד שם קראתי והחלפתי ספרים. שחיתי בבריכה וראיתי בקנאה את המבקרים באולם הקולנוע.

אמא הייתה שולחת אותי לחנות המכולת עם פתק "אני אשלם בסוף החודש" כך היה מקובל לקנות בהקפה.

פעמון ועגלון: הפעמון הידני היה אביזר החשוב בבית הספר. כל השיעורים וההפסקות התנהלו לפיו. גאים ביותר היו התלמידים שקיבלו תפקיד לצלצל בפעמון. הפעמון שימש גם את כל הרוכלים שהגיעו לרחוב בחמור רתום לעגלה. כל אחד והצלצול שלו: הקרח, הנפט, החלב, הלחם, אחריהם היו גם משחיז הסכינים, הזגג, האלטע זאכן, מוכר התאנים והסברס. קיבלתי באהבה את הקוץ בפה ובלשון.

"שרה רנרט" נשמע קול קורא. הנה אני צועדת לקבל תעודת סיום כיתה ח' בבית ספר גאולה ותמונת מחזור.

עליתי על הבמה נערה בלי סרט בשיער, בלי עגילים באוזניים, בלי ה"ריש" המתגלגלת.

עברנו דירה ב"דמי מפתח". דירה מרווחת ומכאן התחילה תקופה חדשה בחיי. התחלתי ללמוד בתיכון עירוני א' בחיפה שם הכרתי חברים חדשים. שירתתי בצבא ונישאתי לישראל ניצן (בלומנקרנץ) נולדו לנו 3 ילדים ונשארנו בחיפה.

טיפ מהניסיון: הדבר הכי חשוב בעיני הוא המשפחה. להיות מאוחדים. לדאוג אחד לשני ולעולם לא להיפרד !!

הזוית האישית

היה לנו כייף לשמוע איך היה בעבר בישראל, הקשיים והחוויות ובעיקר בניית ארץ ישראל.