מאגר סיפורי מורשת

ראיון שערכתי עם סבי, שאול עינצ'י, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי

עלייתו של סבי לישראל מעיראק במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" בשנת 1951 וקליטתו בארץ דרך המעברות.

סבא שלי מספר: בילדותי גרתי ברחוב "ראזי" שבבגדאד. בהיותי כבן שתים עשרה עברתי עם משפחתי לשכונת "בטאווין" במרכז בגדאד, שכונה יוקרתית ובה גרתי בבית מרווח בין שלוש קומות. בבית התגוררו הוריי, אחיי, אחיותיי, סבתי רבקה ודודתי. הייתה לנו גינה ובה נטועים עצי פרי שונים. הבית היה מרוהט היטב ומאובזר. זכור לי, כי בלילות החמים נהגנו לישון על הגגות זאת בשל האקלים היבש והעדר הלחות. בימות הקיץ נהגנו לצנן את עצמנו באמצעות קרח וכך הקלנו את החום הכבד. הרחובות בשכונה שלי היו רחבים מאוד ונשתלו בהם עצי פרי, כשבלטו בהם בעיקר עצי הדקל שופעי הפירות. התשתיות היו נוחות לשימוש וכלי התחבורה העיקרי היה כרכרות.

חיינו את שגרת יומנו בשכנות ובשיתוף עם הערבים, הסתדרנו יחדיו וחיינו בשלום. מצב זה השתנה בשנת 1942, עת החלו המהומות בראשות ראשיד עלי הידועות בכנויין "הפרהוד" (השוד, הגזל). בעקבות כך, התדרדרו יחסינו עם שכנינו הערבים והפכו ליחס של חשדנות ופחד. מצבנו הכלכלי היה טוב. אבי, ציון עינצ'י ז"ל, עבד בזגגות (מכאן מקור שם המשפחה עינצ'י) ומקביל עסק בניהול חשבונות. אבי התפרנס בכבוד, והצליח לספק לנו את צרכינו ולקיימנו. זכור לי ,כי אבי הקפיד לתרום לנזקקים ונהג להזמין אורחים לסעודת ערב שישי.

אמי, נעמי ז"ל, היתה עקרת בית ועסקה בעבודות הבית ובטיפול בנו-הילדים. חייתי בשפע יחסי לעומת מי שהפרוטה לא נמצאה בידו, והדבר אף אפשר לי ולאחיי לצאת ללמוד בביה"ס היהודי הפרטי היוקרתי "שמאש", לרכוש השכלה ולסיים את לימודי עם תעודת בגרות כללית. אני זוכר, כי בבית הספר נערכה תחרות בנושא כתיבה יצירתית, ואני זכיתי  במקום השני כשכתבתי ספור פרי דמיוני. זכורה לי הגאווה העצומה שחשתי כשפרסמו את שמי על לוח המודעות ואת פניו של אבי מששמע על כך. על אף העובדה שלא נדרשתי לצאת ולפרנס, בקשתי להוכיח לעצמי ולאבי, כי אני יכול לעמוד ברשות עצמי ולהרוויח דמי כיס. על כן נהגתי לעשות שעורים פרטיים, עסקתי ברוכלות ובעבודות מזדמנות. כך, צברתי כסף לבילויים ולמותרות.

כנער היה לי תחביב היקר ללבי עד היום – איסוף בולים מארצות שונות. היה לי אוסף מרשים ויקר בו התגאיתי עד מאוד. לצערי, הוא נלקח ממני עת עליתי ארצה. בשעות הפנאי בילדותי נהגתי לבלות בבית הקולנוע המקומי שם צפינו בסרטים ובהצגות. שחקתי בעיקר בג'ולות, אגוזים, מחבואים ותופסת. במיוחד אהבתי את תחרויות הספורט כדוגמת כדורעף, כדורגל, האבקות ואגרוף. כמקובל, שחקנו על גגות הבתים. בבית האזנו בעיקר למוסיקה ערבית שבקעה מן הרדיו והוריי הקפידו שאקרא ספרים.

חבריי הטובים ביותר היו בני דודיי האהובים: סמי מועלם לימים שמואל מורה ,אחיו ריימונד מועלם, שאול בן ששון ועוד. נהגנו לעסוק בענפי הספורט השונים ואחת לשבוע נהגנו לצאת לאזור נהר דקל, שם נהגנו לבנות סירה קטנה ,אותה השטנו עד ה"אי" הקטן שמצאנו. זכור לי ארוע כואב במיוחד, עת יצאתי עם חבריי לשחות בחידקל. לאחר שחייה ממושכת הגענו אל אי קטן ובו מצוק. אחד מחבריי טפס על המצוק, קפץ אל הנהר וראשו נחבט בעוצמה בקרקעית הנהר. חברי איבד את ההכרה ולאחר אשפוז, נפטר מפצעיו. לעולם לא אשכח ארוע טראומטי זה.

הקשר שלי עם אבי היה אמיץ ואיתן. נלוויתי אליו לשעורי התורה בבית הכנסת "זילכה" ,שם למדנו יחד תורה. אבי אהב אותי מאוד ואני זוכר, כי לא הסכים שאשן לבדי בחדר עד גיל שלוש עשרה. אבי היה לי כחבר, אותו נהגתי לשתף בכל עניין ודבר. נהגנו לבלות יחד ובהיותי הבן הבכור היה לי מעמד מיוחד והקשר  בינינו היה אמיץ ומיוחד עד ליום מותו.בבגדאד היתה הנהגה אשר בראשה עמד ששון כדורי שכונה "החכם באשי". הוא הדריך את הקהילה ובמידת הצורך פנו אליו לקבלת סיוע ,עצות והדרכה לחיים. החכם פתר בעיות בנושא אישות, משפחה וסייע בקשר שבין הפרט והממשל. הוא היה מעין אב רוחני. היהודים לא לקחו חלק בפעילות פוליטית, עם זאת מונו לתפקידים ציבוריים בשל היותם משכילים ומלומדים. כך למשל, עסקו היהודים ברפואה, משפט, חשבונאות ותפקדו במשרות ממשלתיות. חלק מהיהודים גויס לצבא, ואחרים קנו את שחרורם כנגד כסף "בדל" – כפי שנקרא בערבית. מעין סחר חליפין. אציין, כי עד שנות הארבעים מצב היהודים היה טוב וחיינו בהרמוניה עם הערבים.

בהיותי כבן שבע, בשנת 1941, החל גל אלימות נגד היהודים לשטוף את בגדאד, מאורעות אלה שכונו "פרהוד" (הגזל, השוד) שינו את הסטטוס קוו והפרו את מרקם היחסים העדין. במהלך תקופה זאת סבלנו מאלימות קשה שהתבטאה במעשי גזל, התנכלויות, שריפת בתי כנסת ופגיעה ברכוש פרטי. היה חשש אמיתי לחיינו והשתדלנו לא לצאת לרחובות ולא להתבלט. היו לנו שכנים טובים אשר סייעו לנו וגוננו עלינו מפני זעם הערבים. במהלך פרעות אלה נרצח בן דודתי עבד אספיר – עליו השלום. ה"פרהוד" נתמך ע"י הממשלה בראשות נור אלסעיד ובסיוע הנאצים. בהתערבות האנגלים שכחו הפרעות  והחיים חזרו למסלולם. אולם, השנאה הורגשה ברחובות, החשדנות ההדדית הייתה לחלק מהשגרה וערבים הוסיפו להתנכל ליהודים. חוויתי ארוע קשה כאשר הוכיתי בראשי ע"י ערבי – על לא עוול בכפי ורק בשל היותי יהודי.

בשנים 1943-1947 ירש את המלוכה ראזי פייסל ובתקופתו מצבנו השתפר במעט. ראזי ניסה להשכין שלום ורצה לשלב את היהודים.  בעיראק פעלה התנועה הציונית במחתרת. שליחי הציונות הגיעו מא"י וספרו על המדינה שבדרך והלהיבו את בני הנוער לעשות "עלייה". אני זוכר את השמחה הגדולה  בשנת 1948 כאשר חגגנו עמם בסתר את הקמתה של  מדינת ישראל. אני ואחותי אווה נהגנו לקחת חלק בפעילות הציונית המחתרתית של תנועת האצ"ל. אני זוכר כי נהגנו להיפגש במרתף , שם התאמנו ולמדנו את תורת ז'בוטינסקי. הסתרתי את פעילותי הציונית, שכן מי שנתפס נכלא או לסירוגין הואשם בבגידה ונתלה. בתקופה זאת  התגבש בתוכי הרעיון הציוני וההכרה כי אעלה לא"י מתוך ההבנה כי אין לי ארץ אחרת. הרעיון התגבש בי ובמשפחתי במיוחד לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר על הקמת מדינה יהודית לאומית לעם היהודי בציון. בעקבות כך חלה עלייה במתיחות שבין היהודים והשלטונות העיראקיים אשר שלחו כוחותיהם לחבור לערביי ישראל במאבקם נגד הישות הציונית. ממשלת עיראק עצרה חשודים בפעילות ציונית אשר נכלאו וחלקם אף נרצחו. היו מי שגורלם לא נודע. יהודי עיראק ומשפחתי בכללם חיפשו להשתחרר מטבעת החנק וחיפשו דרך מילוט. חלקם יצרו קשר עם מבריחים אשר תמורת כסף חצו עמם את הגבול לאיראן. בנוסף, התנועה הציונית שלחה חיילים יהודיים לסייע בהברחת יהודי עיראק.

נקודת מפנה הייתה בשנת  1950, כאשר חוקקה הממשלה בעיראק את חוק ביטול הנתינות. חוק זה אפשר לכל יהודי לעזוב את עיראק בתנאי שכל רכושו יולאם ואזרחותו תילקח. כל יהודי שעזב את עיראק, דרכונו הוחתם "אין לחזור לעיראק". אני ומשפחתי השתוקקנו לעלות לישראל מתוך אהבה לארץ, ציונות ומתוך רצון לחיות חיים בטוחים.

סבי בצעירותו בישראל

בשנת 1951 בחודש מאי בהיותי כבן שבע עשרה עלינו לישראל בעלייה ליגאלית ומאושרת ע"י ממשלת עיראק במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה". לבתינו הגיעו שליחי ציונות ואבי רשם אותנו ברשימת ההמתנה. משפחתי המתינה עד למועד הטיסה, בעוד שאני בחרתי להקדים את מועד העלייה. בדרך זאת הגעתי לישראל לבדי כארבעה חודשים לפני משפחתי.

סבי בצעירותו בישראל

הגעתי לישראל לבדי תלמיד תיכון כבן שבע עשרה, מנותק מבני משפחתי: הוריי ואחיי היקרים לי. עד להגעתם סופחתי לאחת המשפחות מרובות הילדים , ממתין להתאחד עם משפחתי. לעולם אזכור את הרגע בו נחת המטוס בשדה התעופה לוד. התרגשתי מאוד לחוות את המציאות שעמדה מאחורי הספורים אודות ארץ הקודש. עם הגעתי נלקחתי הישר ל "שער העלייה". אני זוכר כי ראיתי ארץ נעדרת תשתיות ולא כ"כ מפותחת. המצב הכלכלי בארץ היה קשה  ולא היו אמצעים לקלוט אותנו- העולים. מ"שער העלייה" הועברתי למעברת באר שבע שם סופחתי למשפחה באופן זמני, שהרי הייתי ילד בודד בארץ. סידרו לי מקום לינה זמני באחד הצריפונים. באותה העת הגיעה לשם משפחתי מעיראק והתאחדנו. מבאר שבע עברתי עם משפחתי ל"אבו כביר" ומשם עברנו לשכונת "מפדה" בחולון שם רכשנו דירה צנועה. מאז ועד היום אני מתגורר בעיר זאת.

המצב התברואתי במעברות היה קשה המקלחות השירותים ומי השתייה היו מחוץ לאזור המגורים ודרכי הגישה אליהם לא היו סלולות. התאורה הייתה מועטה והשתמשנו בפנסים או באמצעות תאורת "לוקס" (מעין עששית). הצריפונים היו צפופים והיו בהם מיטות ברזל ומזרוני קש. בחורף היו הצפות קשות והקור היה עז ואילו בקיץ היה חום לוהט ללא אמצעי או יכולת להתקרר. לא היו לנו מכשירים חשמליים וחיינו בתנאים דלים את האוכל בישלנו בפרימוסים, וכיבסנו את בגדינו בגיגיות. המעבר היה מאוד קשה לי. היה לי קשה להסתגל למקום חדש ולמנטליות חדשה הגעתי מבית מרווח בעיראק, וכעת נאלצתי להידחס לצריפון דחוס עם משפחתי. המזון לא היה בשפע, וקיבלנו תקצוב באמצעות תלושי מזון לאבקת ביצים, בשר ועוף. מצרכי המזון חולקו בנקודת חלוקה כך למשל משפחה קיבלה 250 גרם בשר לשבוע. תינוקות זכו ליחס טוב יותר ועד גיל שבע הילדים קיבלו בננות, ביסקוויטים ואבקת חלב.

אחד הזכרונות החזקים שצפים בי וקשור לאוכל היה בעת שהותי בארץ ללא משפחתי. בסביבתי הייתה שכנה עיראקית שהטיבה לבשל ומידי פעם היא הזמינה אותי לסעוד עם משפחתה, בזכותה טעמתי מאכלים עיראקים מסורתיים, עם ריח וטעם של בית הוריי אליהם התגעגעתי מאוד. עד היום אני זוכר את טוב ליבה.

כאשר הגיעו הורי לישראל הם חוו קשיי קליטה רבים. משפחתי הגיעה לארץ חסרת כל, כיוון שנאלצה להשאיר את כל רכושה בעיראק. לא היה לנו כל בסיס כלכלי והתקשינו לרכוש דירה ולהתקיים. אבי לא מצא עבודה למרות כישוריו בהנהלת חשבונות. הטענה הייתה, כי הוא מבוגר ועל כן בלתי אפשרי להעסיקו. אבי היה מאוד מדוכדך והנושא הכאיב לו כיוון שמצבנו היה לא פשוט. אני ואחותי הגדולה אווה נאלצנו לעזור בפרנסת המשפחה. חשנו שהייתה אפליה עדתית ופוליטית עד כדי כך שלא העסיקו אותנו בשל העובדה שלא היינו חברי מפא"י או בעלי "פנקס אדום" (דבר שמעיד על שיוך מפלגתי). התאכזבנו מאוד שנתקלנו בישראל בתופעות אלה. הגענו ארצה חדורי מוטיבציה ומתוך אמונה, כי בישראל יהיה יחס שווה לכולם, אך לא כך היו הדברים, לצערי, לפחות בתחילת דרכנו הרגשנו עויינות מסוימת.

בהיותי הבן הבכור במשפחה נשאתי עם אבי בעול הפרנסה זכור לי כי פקדתי את לשכת העבודה מידי יום והתעקשתי לקבל עבודה בו בזמן עסקתי ב"עבודות שחורות" למיניהן, דואג לאחיי ולהשכלתם. כך למשל, מכרתי בגדים ודגים, סללתי כבישים ועבדתי בבניין ובסבלות. בסופו של יום חזרתי באפיסת כוחות השתרעתי על מיטתי לעיתים ללא ארוחה חמה. בשעות הערב השתכרתי מלימוד עולים חדשים את השפה העברית.

אציין כי שלטתי בשפה העברית היטב, הודות לאבי שהקפיד לקחת אותי בשחר ילדותי לשיעורי תורה.  את מרבית הכסף שצברתי נתתי לאבי. במקביל החלטתי לגשת לבחינות למשרה במגזר הציבורי כדי שאוכל להשתלב בעבודה משרדית קבועה. עמדתי במבחנים אלה בכבוד ובזכות השכלתי אותה רכשתי בעיראק התקבלתי לעבודה בקופת חולים. תחילה עבדתי כאשנבאי ולאחר מכן הייתי מזכיר קופת חולים. לימים קודמתי למבקר בקופת חולים. אני זוכר שהמדיניות של הממשלה בתקופת שלטונו של דויד בן גוריון עודדה רק את יוצאי ארצות אירופה והזניחה את יוצאי עדות המזרח. עם השנים השתפר יחס הממשל אלינו בפרט לאחר שיוצאי עיראק עמדו במבחן ההוכחה – שכן עלייה זו הייתה פרודקטיבית ואיכותית. הרגשתי שהעולים מעיראק רוכשים מעמד בחברה והם היו בעלי תפקידים ציבוריים בכירים בצבא, במנהל הציבורי בפוליטיקה ובבנקאות.

אני התקבלתי ללימודים אקדמאים, אך משום שהייתי אחראי לפרנסת בני משפחתי – בחרתי שלא ללמוד. לשמחתי, אחיי ואחיותי רכשו השכלה גבוהה במקצועות יוקרתיים. הרעיון הציוני, אהבת הארץ היו חלק ממני וממשפחתי. ישראל הייתה מוקפת במדינות עויינות, דבר אשר החדיר בי ובאחיותיי מוטיבציה לשרת את המדינה למען קיומה. על כן, כולנו ,אני ואחיי התגייסנו לצה"ל. בצבא היו לי מספר תפקידים: עברתי קורס מ"כים והשתלבתי בחיל הרגלים בחטיבת "גולני". לחמתי בכל מלחמות ישראל: "מלחמת סיני", "ששת הימים", "מלחמת ההתשה", "יום כיפור" ו"מלחמת שלום הגליל". בשנותיי האחרונות בצבא שרתתי בחיל המודיעין בתפקיד מסווג. השתחררתי בדרגת רס"ר.

סבי וסבתי ערב כלולותיהם

את אשתי, תקווה, תבדל לחיים ארוכים, הכרתי בעת אושפז אבי בשל מחלתו בבית החולים ביפו ("דונולו"). תקווה, אשתי לימים, הייתה אחות בבית החולים אשר טיפלה באבי. יחד הקמנו בית בישראל וגדלנו באהבה את שלוש בנותינו: לימור, הדר ושרון.

כיום אני פנסיונר של קופת חולים מזה עשרים שנה. את מרבית זמני אני מבלה בקריאה וכתיבה. אני מקפיד לקרוא עיתונים ונוהג להאזין לחדשות ופוקד את בית הכנסת מדי יום. אני חובב בישול, קניות וכל מה שקשור למטבח. יש לי קבוצת חברים קבועה איתם אני נפגש. במיוחד אני אוהב לשחק "שש בש".

מדי פעם אני משתתף בכנס של יוצאי עיראק שמתקיים במרכז ליהדות בבל. אני בקשר הדוק עם אחיי ועם בני דודיי ומקפיד לפגשם מעת לעת. יש לי זיקה עמוקה למסורת היהודית ואני מקפיד לציין את חגי ישראל.  הכי הרבה אני אוהב להיות סבא לתשעת נכדיי אותם אני אוהב: מתן, טל, יובל, אורי, אסף, אוהד, אריאל, ארז ואליענה.

הזוית האישית

אורי עקיבא: סיפור עלייתו של סבי לישראל מעיראק במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" בשנת 1951 וקליטתו בארץ דרך המעברות.