מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא שניצח ושרד את השואה

סבא ואני בפוזה אהובה
סבא בצעירותו
קורותיו של סבא כנער בשואה

השואה של סבא חיים ירקוני

נולדתי בשנת 1931 ברדאוץ, במחוז בוקובינה ברומניה. שמי המקורי היה קרול גרינברג. אמי הניה הייתה עקרת בית ואבי אברהם היה אדם משכיל שעבד במפעל לייצור בירה.

החיילים הנאצים הגיעו לעיר שלנו והקצינים הגרמנים החרימו בתים וישנו בהם כיוון שלא היו אז בתי מלון. גם אצלנו בבית התגורר קצין נאצי וההורים שלי חויבו לשרת אותו. בשנת 1940 אילצו אותי לענוד טלאי של מגן דוד צהוב על הבגד כדי שיזהו אותי כיהודי וספגתי הרבה מכות מאנשים לא יהודים. גם בבית הספר היהודים ישבו בספסלים האחוריים ואני חטפתי מכות והרבה הצקות מהחוליגנים בבית הספר בגלל שהייתי יהודי.

בסתיו 1941, כשהייתי בן 10, פורסם צו גירוש ליהודים, והעמיסו אותנו על קרונות רכבת של בהמות. הקרון היה צפוף, לא היו בו מים או אוכל וגם לא שירותים ואנשים עשו את צרכיהם בקרון. היה מחניק ומסריח מאוד. הגענו לתחנה אחרי כמה ימים ואז הובילו אותנו ברגל בבוץ ובגשם עד שהגענו לשפת נהר. שם היינו זרוקים כשבועיים בקור ובבוץ, והמתנו לתור שלנו לעבור על גבי רפסודות לגדה השנייה של הנהר. רבים מאתנו טבעו במעבר על הרפסודה. כשהגענו לצד השני, שמו אותנו בבתים הרוסים בלי חשמל או מים. כדי להתחמם היינו מדליקים מדורות והרעב היה מציק וכבד.

לילה אחד אספו אותנו בצעקות ומכות והעלו אותנו לקרונות של בהמות והסיעו אותנו לתוך אוקראינה לכפר שהיה מעין גטו. שם גרנו בלי מזרונים, בלי בית שימוש או אמבטיה, בלי מים ובלי חשמל. היינו שם בתקופת החורף והטמפרטורה הגיעה ל-35 מעלות מתחת לאפס. התחברתי לילדים בני גילי ושיחקתי איתם, אבל לאט לאט הבנתי שהסוף שלנו קרוב. כל בוקר ראיתי את המתים ששמו בערימות על גבי עגלות. פחדתי מאוד מהלא נודע.

נהגתי לאסוף עצים להסקה, שאריות מזון וקליפות תפוחי אדמה שנמצאו במזבלה של הכפר. לפעמים מצאנו קצת לחם יבש והייתי אוכל אותו בביסים קטנים כדי שלא ייגמר מהר. למזלי, גייסו את אימא שלי, הניה, לעבוד במטבח והיא הצליחה להבריח כמה פרוסות לחם כדי להאכיל אותנו. הרעב גרם לנו להתאמץ ולהשיג מזון בכל דרך. הייתי מתגנב לשדות מחוץ לכפר כדי ללקט כל מה שיכולתי. הייתי יוצא בלילות עם ילדים אחרים כשאנחנו מותשים וחסרי כוח כדי לאסוף גרעיני חיטה שנשארו בשדות ואוי היה לנו אם היו תופסים אותנו. הייתי צריך להתגבר על הפחד מהגויים, מהשועלים והזאבים וגם מהחושך. עם הזמן הרגשתי יותר ביטחון בחושך, הרגשתי כאילו אני "רואה ואינו נראה".

את הגרעינים שהצלחתי לאסוף הייתי טוחן במשך יומיים באבני ריחיים שהיו שייכות ליהודי מקומי. הידיים כאבו לי מרוב טחינה. תמורת הרשות לטחון את הקמח היינו נותנים חלק ממנו לבעל המקום. אש נהגנו להדליק באמצעות אבן עליה חבטנו עם ברזל ומתחת לאבן היה מונח פתיל שהיה לוכד את הגצים ובנשיפות שלנו היינו מדליקים אותו.

מדי פעם היו אוספים את כל היהודים ויוצאים ל"צעדת מוות", בכפור של 35 מעלות מתחת לאפס, כשהרוח עזה וקפואה וחתכה אותנו כמו בסכינים.

יום אחד יצאנו כרגיל ל"צעדת מוות", אף פעם לא ידענו אם נחזור לאותו מקום או שאנחנו הולכים למקום אחר, הלכתי בוכה, אבל בשקט כדי שהחיילים לא ישמעו אותי. כשהייתי צמא אכלתי שלג. ההורים שלי בכו איתי והסבירו לי ש"צריך להתאפק" ו"עוד מעט נגיע". למרות שהייתי ילד ידעתי שלא נגיע לשום מקום. מי שהתמוטט בדרך או שניסה לעזור לאלו שנפלו, נורה על ידי החיילים והושאר בדרך. החזיקו אותנו ביער במשך לילה או שניים ואז היינו צועדים חזרה לכפר.

בכל פעם היינו חוזרים פחות אנשים והרבה מאלו שכן הצליחו לחזור, חלו אחר כך ומתו. אני חזרתי עם כפות ידיים ורגליים שחורות מהכפור, למרבה המזל הקור לא חדר עמוק מדי וזה נגמר בכאבים וקילופים ולא בנמק. חליתי מספר פעמים במחלות קשות, מחלה אחת "טיפוס הבהרות" שרוב החולים בה לא שרדו. לא היו תרופות או טיפולים. ואלה שהצליחו לשרוד נותרו עם נכויות בגוף כמו עיוורון, חירשות, נשירת שיניים או שיער לצמיתות. הייתי מחוסר הכרה עם חום גבוה ובלי אוכל למשך 14 יום. הרופא אמר להוריי שאם אתעורר ביום ה-14 יש סיכוי שאשרוד אבל עם נכות כלשהי. ואכן התעוררתי אחרי 14 יום, ולא יכולתי ללכת, שערי נשר וגם הגבות, היה לי רעש מחריש באוזניים וחששתי שאשאר כך לנצח. לאט לאט התאוששתי והתאמנתי בהליכה, השערות החלו לצמוח מחדש והשמיעה חזרה אליי. לאחר כמה שבועות חליתי בטיפוס בבטן, ואחרי כמה ימים כשפקחתי את עיניי, אמרתי לאמי בלחש: "תראי כמה שהאצבעות שלי דקות". אמי נבהלה ואמרה לשכנה:

"רק שלא ימות לי עכשיו אחרי שהתגבר על מחלת הטיפוס". גם הוריי חלו אך הצליחו להתאושש.

לילה אחד, בשנת 1944 שמענו תותחים יורים והבנו שהחזית מתקרבת אלינו ויש סיכוי שהסיוט ייגמר. באותו הבוקר ראינו שיירות של הצבא הגרמני נסוג.  אנחנו ברחנו להתחבא בכפר מפחד שיירו עלינו. בוקר אחד הופיעו כמה אנשים חמושים בנשק עם סרט אדום על הכובע שלהם. אלה היו הפרטיזנים שהלכו לפני הצבא הרוסי. לא האמנו שקרה לנו הנס הזה, ושרדנו את הגיהינום.

אי אפשר לתאר את השמחה שהייתה בקרב המעטים ששרדו. עד היום אני יכול להרגיש את הטעם האלוהי של מרק העוף הראשון וטעם הבשר על הגחלים שאכלתי אחרי השחרור.

היום כשאני מספר את הסיפור הזה, קשה לי להבין כיצד הצלחנו לשרוד? איך יכולנו לעבור עינויים כאלה ולהישאר בחיים? רק אחרי המלחמה נודע לי שהייתה השמדה המונית של מיליוני יהודים באירופה. כשחזרנו הביתה גם התברר לי שחלק גדול ממשפחתי הושמד. לי שיחק המזל ויצאתי מהתופת בריא בגופי ובנפשי. למדתי כבר מגיל 10 להיות עצמאי, למדתי להעריך כל פרוסת לחם, עד היום אני לא מסוגל לסבול שזורקים מזון לפח, אפילו יבש.

למדתי כמה חשוב לעזור לזולת, למדתי להתאפק, לרסן את רצונותיי, למדתי שימוש בנשק ונשבעתי שכל עוד הדברים יהיו תלויים בי, לא יקרה לי או משפחתי דבר דומה בעתיד.

בשנת 1945 יצאנו אמי ואני למסע לארץ ישראל עם קבוצה שאורגנה על ידי התנועה הציונית, ברכבת דרך בוקרשט בירת רומניה ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. באיטליה שהינו שנה בהמתנה לעלייה. עלינו על הספינה "אולואה"- חיים ארלוזורב. מפקד האנייה היה לובה אליאב. הבריטים תפסו את האנייה והעבירו אותנו למחנה מעצר בקפריסין, שם שמעתי לראשונה על האצ"ל וגויסתי לשורות הארגון. בסוף שנת 1947 עלינו סוף סוף לארץ ישראל.

 משפחתנו בארץ ישראל

%d7%a9%d7%91%d7%aa-%d7%99%d7%a8%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%99-008

הזוית האישית

גלעד: ראיתי את סבא באור אחר, קרוב יותר. הבנתי מה עבר עליו בילדותו.

מילון

צעדת מוות
צעדה שהיו יוצאים אליה כי הם רצו להיפטר מהחלשים

ציטוטים

”"מדי פעם היו אוספים את כל היהודים ויוצאים ל"צעדת מוות"“

”"רק שלא ימות לי עכשיו אחרי שהתגבר על מחלת הטיפוס"“

הקשר הרב דורי