מאגר סיפורי מורשת

זה סיפורו של מאיר אהרוני, סבי, הנשוי לסבתי שרה אהרוני, ואב לארבעה ילדים: דורון (אבא שלי), מיטל וגלית, וסבא לשמונה נכדים: קיילה, עדן, שגב, שקד, עומר, נדב, עדי ואלינור.

ילדותי

נולדתי בשנת 1948 לפני 73 שנים בטהרן, עיר הבירה של איראן. כשנולדתי קראו לי בשני שמות. מאיר – על שם מאיר בעל הנס. והשם השני – שם פרסי – מנצור. לכל האחים שלי היו שני שמות: שם יהודי ושם פרסי, כמו לאיראנים. לכל האחים שלי ולי לא חגגו ימי הולדת. כי לא כתבו לי בתעודת הזהות את התאריך המדויק. רק בתיכון ביררתי מתי נולדתי בערך, ואימא אמרה: "כמה ימים לפני פסח". ואז החלטתי על תאריך יום ההולדת שלי: 4.4.1948.

בשנת 1952, כשהייתי בן שלוש וחצי, עלינו לישראל לקריית שמונה, למעברה שקראו לה חלסה על שם הכפר הערבי, ליד קריית שמונה, קרוב לתל חי. כשהגענו לקריית שמונה, למעברה, קיבלנו צריף מפח ובו חדר אחד בלבד. אבי, אמי וחמשת הילדים הגענו וגרנו כולנו בחדר אחד, חדר שימש גם כחדר שינה גם כסלון גם במטבח. בחורף היה לנו קר וגשם שירד טפטף לנו לתוך החדר. בקיץ היה חם כי הקירות היו עשויים מפח דק. בהתחלה לא היו ברזים ולא היה דוש למקלחת, התקלחנו עם פיילה – סיר מתכת. היו לוקחים ספל ושופכים על עצמנו. האוכל שאכלנו היה מועט ומצוצמם. בדרך כלל אכלנו לחם ריבה ומרגרינה. אבל לא הרגשנו שחסר לנו משהו כי גם כל השכנים במעברה אכלו אוכל דומה. השירותים היו בחוץ ושייכים לכל השכנים, בלי מים, רק בור ענק ומסריח מכל הצואה והשתן.

כשהייתי בגן הילדים בקריית שמונה והייתי בן 5, קיבלנו בסוף השנה מתנה סבון כביסה גדול ומרובע שהיינו גם מתקלחים בו. זו המתנה הראשונה והיחידה שקבלתי בגן הילדים. בקריית שמונה אין ים כמו בכל האזור בצפון, לא הלכנו לבית הכנסת אבל היה מעיין קרוב לצריפים שלנו והיינו הולכים למעיין לשחות להשתעשע במים ולבלוע דגים קטנים.

סבא מאיר בן חמש בקריית שמונה. התמונה הראשונה והיחידה שצילמו אותו , יחד עם האחים שלו. מאיר – הילד מימין

כשהייתי בן 6 עברנו לגור במושב מרגליות מעל קריית שמונה צמוד לגבול עם לבנון. כאן היו לנו שני חדרים, מבלוקים ולא מפח. והייתה לנו אדמה ובה גדלנו ירקות – מלפפונים, עגבניות, פלפל, בצל ועוד. אהבנו לטיים בהרים מסביב, התלהבנו משפני הסלעים, פחדנו מהנחשים מתחת לאבנים בשדות. נזהרנו מהעקרים ואהבנו לטפס על עצים שנשארו אחרי שהערבים עזבו את הכפר ליד. אכלנו מהעצים תותים, תאנים, אגסים, וענבים שנשארו בזכות הגשמים שירדו בחורף. רכבנו על החמור שהיה לנו, האכלנו את הכבשים העיזים והתרנגולות.

אבי יהונתן, היה סוחר בדים באיראן ובישראל עבד במשתלה ובסלילת כבישים ובמושב מרגליות עבד כחקלאי. אימא שלי, טובה (נאנג׳אן בפרסית), גידלה את הילדים אך בחלק מהזמן הלכה לעבודה גם היא במשתלה האזורית גם כשהיתה בהריון.

סבא רבא יונתן וסבתא רבתא ננג'אן, ההורים של סבא מאיר

בבית הספר במושב מרגליות למדנו שלוש כיתות בחדר אחד – כיתה א׳ – הייתה בשורה אחת, כיתה ב' בשורה שנייה, וכיתה ג' ישבו בטור שלישי והמורה כל פעם מלמדת טור אחד. כל כיתה לומדת משהו אחר. כשהייתי בכיתה ג׳ קיבלתי את המתנה החשובה ביותר בחיי בימי ילדותי : קבלתי בסוף השנה קלמר ושישה צבעים. ובתעודה כתבה לי המורה את מחמאה היפה ביותר שקיבלתי בילדותי: היא כתבה בתעודה: ״התלמיד הראשון בכיתה״ – השבח הגדול ביותר שקבלתי בילדותי.

1955 יושב מימין סבא מאיר אהרוני בכתה א. מתוך ספר היובל בהוצאת שרה ומאיר אהרוני

חברים ובילויים

במושב מרגליות הייתי בן 6 ונשארנו במושב עד גיל 10. החברים היו תלמידי הכיתה. היינו תשעה ילדים בכיתה א'/ב'/ג', היינו הולכים לשדות ולשטחים שבין מושב מרגליות על ההר – לבין קריית שמונה מתחת להר. היינו קוטפים פרחים שפרחו חופשים על ההרים – אז היה מותר לקטוף פרחים מהשדות. טיילנו בהרים והיינו הולכים למזבלה של קיבוץ מנרה השכן וחיפשנו בולים ממעטפות שנזרטו, וגם כל מיני חפצים שלנו ילדי המושב לא היה ולקיבוצים היה וזרקו אותם. שיחקנו בכדורגל, התגלגלנו בתוך צמיג, טיפסנו על עצים ואכלנו מהפירות שלהם.

בכיתה ד׳ הגעתי לכפר שלם, בדרום תל אביב. למדתי בבית ספר דתי ״אלקלעי״. חייבו אותנו ללמוד בעל פה פסוקים מהתנך. מי שלא ידע בעל פה, קיבל מכות בסרגל של המורה על כף היד.

סבא מאיר על הפרד במושב מרגליות, מקום ילדותו

אחרי הלימודים בבית הספר אלקלעי מכיתה ה' הייתי הולך כל יום לבית הכנסת ושם למדנו לימודי יהדות ודת, תורה, משנה וגמרא. אחרי שסיימתי את הלימודים הייתי מגיע הביתה, אוכל לחם עם אריה חריפה והולך לבית הכנסת עד הערב. גם בבית הכנסת מי שלא ידע בעל פה את הפסוקים היה מקבל מכות בסרגל של הרבי ואני לא קיבלתי עונשים אף פעם. כשהגעתי לגיל בר מצווה העלו אותי בבית הכנסת על הבמה יחד עם הרב וקראתי את כל פרשת השבוע לפני כל הקהל. כל שבועיים או שלושה הייתי קורא את כל פרשת השבוע מספר התורה שאין בו ניקוד, אין סוף פסוק וצריך לקרוא לפי טעמי המקרא. מי שטועה כל הקבהל מתקן אותו. קיבלתי שבחים על קריאת התורה בלי שגיאות כמעט תמיד.

כמעט ולא היו טיולים, לא הייתה תלבושת אחידה, לא היה חדר אוכל, כל אחד הביא כריך מהבית. אהבתי את המקצועות ספרות תנ"ך ולשון. לא היו תנועות נוער בכפר שלם, אך במקום זה הייתי הולך לבית הכנסת ושם אהבתי את לימודי היהדות. בזכותי הפכתי את ההורים שלי לשומרי שבת ואהבתי את הרב שמעון חרירי שהשפיע עלי בנערותי. כשסיימתי את לימודי בית הספר היסודי – התחלתי ללמוד בתיכון מקצועי ״שבח״ בתל אביב ולמדתי נגרות. בר מצווה חגגו לי בבית הכנסת באופן פשוט וצנוע. ימי הולדת לא נהגו לחגוג.

צבא, נישואין משפחה וקריירה

שירתי בחיל האוויר ביחידת נ״מ. השתתפתי במלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. אחרי השירות הצבאי למדתי לבגרות. סיימתי את לימודיי באוניברסיטת בן גוריון בנגב. הייתי מורה בתיכון עמל והייתי מרצה ללשון במכללה ובסמינר למורים. הייתי עיתונאי ״מעריב״ ולאחר מכן שליח הסוכנות היהודית בפרו כשדורון, אבא של שגב, היה בכיתות בית הספר היסודי.

נשאתי לאשה את שרה בשנת 1973, שנינו עבדנו כמורים, בין שנת 1981 לשנת 1984 היינו שליחי הסוכנות היהודית בבית הספר היהודי ליאון פינלו בלימה בירת פרו, החדרנו בתלמידים את אהבת ישראל, הקמנו אולפן למורים ועודדנו את הצעירים לעלייה לישראל. בשובינו עברנו לכפר סבא, והתחלנו בהפעלת פרוייקט תיעודי של כתיבת סדרת ספרי מידע על ישראל, שהפך להיות הפרוייקט התיעודי הגדול ביותר בישראל למשך 25 שנה. בין הספרים – ספר היובל למדינה בן 2 כרכים, ספר ישראל 2000, ספר ישראל 60 שנה למדינה, מי ומה בישראל וספרים נוספים. הספר הראשון היה על אזור השרון, בין הכותבים בספרינו: מספר נשיאי מדינת ישראל לדורותיה, ראי ממשלות, ביל קלינטון ביושבו כנשיא ארה״ב, מדענים, סופרים, חוקרי ארץ ישראל ומומחים בתחומי החיים השונים. כמעט כל הנושאים האפשריים ותחומי החיים מופיעים בסדר הספרים.

הייתי נשיא רוטרי בכפר סבא ואני משמש היום יושב ראש מועצת ארגוני המתנדבים בכפר סבא, וחבר הנהלה בקרן סיוע לנזקקים, גייסנו מאות אלפי שקלים לנזקקים בעיר כפר סבא.

סבא שלי ואני כשהייתי בן 3 חודשים

הזוית האישית

שגב: שמחתי מאוד להכיר את סבא שלי לעומק ואת הסיפור המשפחתי שלו. הופתעתי לדעת כמה פרטים, כמו שלא חגגו ימי הולדת והחיים הקשים שהיו בזמן שהיה ילד, אבל עדיין הוא היה אופטימי ומאושר.