מאגר סיפורי מורשת

בפתח סיפורי על קורותיו של סבי חנוך במלחמת יום הכיפורים אני רוצה לציין כי משפחתנו היא משפחה שכולה, שכן אחיה של סבתי שושנה, אהרל'ה (לבית ציטרון), נהרג  במלחמת ההתשה, בהפגזה של המצרים על המוצבים הישראליים בתעלת סואץ, ביום 5/11/1969. אהרל'ה היה אז חייל סדיר בנח"ל המוצנח, שירת באחד מהמוצבים בתעלת סואץ, ושם נהרג.

אהרל'ה הי"ד

וזה סיפור המעשה, כפי ששמעתי מפי סבי חנוך ובלשונו:

"מלחמת יום כיפור 'תפסה' אותי ביום הכיפורים של שנת 1973, בזמן התפילה בבית הכנסת, כשצפירה פילחה את הפיוט 'נתנה תוקף', בתפילת מוסף של יום כיפור.

מיד בסמוך, שמענו את רעשם מחריש האוזניים של מטוסי חיל האוויר, שטסו לבלום את התקפות הסורים והמצרים, בחזיתות רמת הגולן וסיני. הבנתי מיד, כי אירוע חמור ויוצא דופן מתרחש בזמן אמת. עוד שמתי לב לכך, שחלק ניכר מן הגברים הצעירים בבית הכנסת עוזב בחשאי את אולם התפילה. קראתי לאשתי, היא סבתך, ללוות אותי בדרכי הביתה – עוד בטרם סיום התפילה.

מיד עם הגיענו הביתה פתחתי את מקלט הרדיו ולאחר ששמעתי בשידורי קול ישראל את השיר 'כל ישראל ערבים זה לזה', שהושמע ביום הקדוש, הבנתי שפרצה מלחמה. חששותיי התאמתו למשמע הקריין, שדיווח על קרבות בלימה קשים בשתי החזיתות: מצרים (תעלת סואץ) בדרום וסוריה (הגולן) בצפון.

בשעה 14.00 כבר פילחה את הדממה הצפירה העולה ויורדת – המלחמה אכן פרצה…

מאחר שאחי מנחם היה באותה עת מגוייס כתותחן ושירת בסיני, נסעתי בעיצומו של יום  הכיפורים ל'קתמ"ריה" (מפקדת קצין תותחנים ראשי) בצריפין. בירוריי אודות מצבו של אחי העלו, כי נהרג (!), לפי שגדודו – גדוד תותחים 175 מ"מ – הושמד במארב מצרי. הייתי המום וכואב.

התלבטתי עם אשתי, כיצד והאם בכלל לספר להוריי את דבר נפילתו של בנם הצעיר, אך לא מצאתי את העוז להביא להם את בשורת האיוב. התהלכתי ברחובות המואפלים של נתניה, כשלבי מר עלי. זה היה יומה הראשון של המלחמה 6.10.1973.

למחרת גוייסתי ועליתי למחנה 'פילון' שליד ראש פינה. בשלב מסוים, ספגנו ירי ארטילרי ואף ראיתי חיילים סורים שנשבו בידי כוחותינו והועברו לחקירה כשהם אזוקים ומכוסי עיניים. תוך זמן קצר הוקם גדוד מאולתר של תותחי 155 מ"מ ועמו עליתי לרמת הגולן. אינני יכול להסביר זאת, אך תחושת בטן עמוקה הובילה אותי בכל זאת לחפש אחרי אחי הצעיר מנחם, בכל מקום אליו הגענו. באופן זה ניצלתי את כל הפסקות הלחימה, על מנת להמשיך בחיפושיי אחרי אחי.

 יש לציין כי לא אחת הופגזנו על ידי ארטילריה סורית, כמו גם סבלנו קשות מהתקפות של חיל האוויר הסורי – אין דבר שישווה בעוצמתו המפחידה להתקפת מטוס בגובה נמוך.

והנה, לאחר ימים ארוכים של חיפוש, מצאתי קצה חוט ראשון לגורלו של אחי. באחד המקומות סיפר לי נהג תובלה, כי העביר תחמושת לסוללה אחת מתוך הגדוד שבו שירת אחי. התברר, כי עשרה ימים לפני יום כיפור –  בראש השנה של שנת 1973 – הועברה הסוללה שבה שירת אחי, מסיני לרמת הגולן. בדרך זו ניצל אחי, בעוד רבים מגדודו נהרגו בסיני. הדבר הראשון שעשיתי היה להפקיד בידי נהג התובלה את כל הציוד שהיה לי – לבנים, גרביים, סיגריות – על מנת שיעבירם לאחי ואני עצמי נותרתי חסר כל ציוד אישי. עוד דאגתי לשלוח להורי מברק, באמצעות אותו נהג, מראש פינה, ובו ביקשתי לכתוב הגם שבאיפוק – בסערת הרגשות הגדולה והשמחה בה הייתי: 'מצאתי את מנחם !!!' .לימים סיפרו לי הורי, כי מאד התפלאו לפשרו של מברק זה, שהרי כלל לא ידעו את מה שנחזה להיות גורלו המר של מנחם…

ככל שנקפו הימים ברמת הגולן והקרבות נמשכו, עלה ריח רע מגוויות הרוגי האויב שטרם פונו, כך שנאלצנו לקשור מטפחות סביב אפינו.

בליל ה-20 לאוקטובר 1973 הופגזנו וגם הותקפנו ובמהלכו של אירוע זה נפצעתי ברגלי השמאלית.

בפגיעה זו, נגרמו לי שברים מרוסקים ופתוחים בעצמות הרגל, וכל אשכול העצבים המרכזי נחתך. פוניתי מיד לתאג"ד (בית חולים שדה) ושם קבלתי בטעות שתי מנות מורפיום. על מנת לוודא, שלא אקבל מנה נוספת שעלולה להיות קטלנית – תלו לי על הצוואר שלטית אזהרה מקרטון. בתאג"ד, ביקשו המנתחים הישראליים הצעירים לכרות את רגלי, וכך כמעט קרה, אלמלא התמזל מזלי ורופא יהודי עתיר ניסיון, מתנדב מארה"ב ד"ר רוזן – שהיה בכיר המנתחים האורתופדים במקום, חלק על דעתם.

ראוי להדגיש, כי למרות ההמולה הרבה ששררה בתאג"ד הקטן והצפוף, על עשרות הנפגעים (כולל הרוגים ופצועים סורים) שגדשו אותו, לא מיהר ד"ר רוזן (המלאך האישי שלי) לאמץ את מסקנת הרופאים הישראליים הצעירים, ובכך הצילני מנכות קשה יותר.

כששמע מהרופאים דבר החלטתם, החל ד"ר רוזן לחפש בעצמו דופק בכף הרגל עד שמצאו. או אז טפח על כתפי והרגיעני, באמרו באנגלית: 'מצאתי דופק חלש, אך קיים. אני אציל לך את הרגל. אתה אמנם תצלע, אך תוכל ללכת'…מיד לאחר מכן נותחתי והועברתי להמשך טיפול לבית החולים 'רבקה זיו' בצפת. כאשר הוכנסתי לחדר המיון בבית החולים, עדיין מטושטש מהמורפיום, הניחו בידי שפופרת טלפון וקישרו אותי עם רעייתי. אשתי ואחותה הגיעו בו ביום לבית החולים. לימים סיפרו לי, כי גיסתי התעלפה למראה פני המכוסים בזקן ובדם ולמראה רגלי הפצועה. אשתי שהתה עמי כשלושה חודשים בבית החולים בצפת, שם עברתי מספר ניתוחים נוספים. במשך שנה נוספת, עברתי טיפולים קשים וארוכים ולבסוף הוכרתי כנכה צה"ל.

בזמן המלחמה, הייתי סטודנט למשפטים, שנה ג', באוניברסיטת בר אילן. הפציעה והשהות בבתי החולים, כמעט וקטעו את רצף לימודי, אף כי מרצי הפקולטה עשו ככל שביכולתם כדי לסייע, ואכן, במשך חודשים רבים הגיעו לביתי ולימדוני ממש באופן פרטי על מנת שלא אפסיד את שנת הלימודים האוניברסיטאית.

עם כל קשיי ההחלמה, הניתוחים והאשפוזים עקב הפציעה, סיימתי את חוק לימודי ולאחר שתי שנות התמחות הוכשרתי כעורך דין. עבדתי במשך כ-20 שנה, כעו"ד עצמאי.

בהמשך, מוניתי לשופט בבית המשפט ובכהונה זו שרתתי כ – 20 שנה, והתקדמתי לדרגה של סגן נשיא ושופט בכיר. כמובן, שבשל הפציעה הוכרתי כנכה צה"ל ושוחררתי מהשירות הצבאי. אולם, את חלקי המשכתי ותרמתי לצה"ל, כאשר שימשתי בהתנדבות – כשופט בבית הדין הצבאי.

בשולי הדברים אציין, כי האפילוג בסיפור חזר על הפרולוג… כאשר יום אחד בפעם הראשונה בה הורידה אותי אשתי מחדרי, בכסא גלגלים, לסיבוב הכרות את בית החלום – פסע לקראתינו קצין שלישות צעיר, שקרא לעברי בהלצה: "שלום חלל" (…!?).

הוברר, כי בשל טעות, הופעתי גם אני ברשימת ההרוגים! כמובן, שבאישור "רם 2" (יחידת הקישור הצבאית לביה"ח), קיבלתי אישור מיוחד ודחוף ל"שיחת נפגעים", על מנת להודיע לקצין העיר את דבר הטעות לבל יודיעו חס וחלילה הודעת שווא שכזו להורי… בכך תם סיפור אחד, מתוך חוויות רבות ונוספות שקרו אותי במלחמת כיפור 1973.

סבא קיבל מאלוף פיקוד הצפון מתנה – ציור נוף הגולן, בהקדשה אישית:

באחד מהימים בבית החולים, אף זכה סבא להופעת יחיד של אחד מגדולי האמנים היהודיים, דני קיי.

"דני קיי עורך הופעת יחיד, בפני פצוע בבית החולים תל-השומר ומעלה חיוך על שפתיו"

2014