מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא שלי היקר ויקטור חיים מויאל

אני וסבא בתמונת סלפי בחג השבועות 2021
סבא ואריאל שרון שר הביטחון במלחמת לבנון
מסע חיים

שמי ויקטור (חיים) מויאל, נולדתי ביום 5 לאוקטובר 1937. נולדתי וגדלתי בקזבלנקה שבמרוקו, פירושו של שמי בצרפתית הוא ניצחון. בתקופה בה נולדתי הייתה הפצצה של הגרמנים שנכנסו למרוקו ולכן קראו לי ויקטור – כאות הוקרה וסמל הניצחון שלנו על הגרמנים. השם האמצעי שלי- חיים, ניתן לי על שם סבא שהיה אב בית הדין (שופט) במרוקו קזבלנקה והיה אישיות דגולה.

אבי, שלמה מויאל, אבי היה סוחר ואני זוכר שתמיד היה הולך לעבודה מסודר עם חליפה, נעליים, כובע, ועניבה. אמי, שמחה (בן יאיר) מויאל, התחתנה צעירה (14) לכן עוד בתקופה ההיא הייתה משחקת בחבל עם החברות מהשכונה, אני זוכר אותה תמיד לבושה בלבוש אירופאי למרות שהייתה צעירה ידעה להתלבש יפה מאוד, הייתה יפהפיה. והיו לי שני אחים גדולים – ניסים מויאל ואסתר מויאל.

הוריי

תמונה 1

זכרונות ילדות

קצת על העיר בה נולדתי וגדלתי: קזבלנקה הייתה ברובה מאוכלסת באוכלוסייה ערבית, צרפתית ויהודית, כלומר אוכלוסייה מעורבת. החיים שלנו שם היו חיים נורמליים. אולי זה נשמע מפתיע, אך כולנו חיינו יחד בשלום ואכן הייתה לזה משמעות שכולנו חיינו יחד ללא התנכלויות ומריבות. אפילו היינו משחקים ביחד גולות, סביבונים, כדורגל מסמרטוטים, טלפון מפחיות – טלפון מאולתר.

אני זוכר את הבית בו גדלתי כבית דירות, מספר משפחות בבניין, אבל התנאים של אז לא כמו של היום, לא הייתה לנו מכונת כביסה, לא היה לנו גז וגם לא טלוויזיה, האימהות כיבסו בידיים ובישלו על פתיליה. קניות היו עושים באזור, ליהודים ולערבים היו חנויות, מכולת, היו סוחרים. יכלנו לקנות כל דבר שקשור בחנויות מסחריות כמו: אוכל, בגדים, נעליים וכו' … היה ים בגבול קזבלנקה, היו בריכות ומגרשי כדורגל.

היה מסגד לערבים שהתפללו בו והיה ליד גם בית כנסת, לא הייתה כנסיה אבל כל אחד כיבד את הדת של השני בכבוד וללא הפרעות. את כל החגים העברנו בצורה מכובדת לצד הערבים, היה כבוד הדדי וכל אחד חגג את החגים שלו. במרוקו הייתה אווירה משפחתית וקרובה. אנשים חיו את הביחד. במשפחה, היה קשר הדוק בין הילדים להורים וכבוד להורים היה מעל ומעבר לכל דבר, הילדים תמיד הקשיבו להורים ואת אותו כבוד נתנו גם למורים.

הייתי בא מבית הספר וישר הולך לשחק כדורגל עם החברים מהשכונה. בדרך כלל הילדים היהודיים (חלקם) היו הולכים ללמוד תורה ועברית. כולם למדו בבית ספר צרפתי ובעיקר למדנו אותיות כי הייתי אז בכיתה א, זה לא כמו היום, אז לא היו משחקי חברה או משחקי מחשב שיכלו לפתח את השכל. בבית הספר לא היה חדר אוכל, היינו מביאים אוכל מהבית ואוכלים, אנחנו היינו הולכים קילומטרים ברגל לבית הספר גם אם הוא היה מאוד רחוק. בתקופה ההיא היינו שומעים מוזיקה ערבית וצרפתית. תקשורת הייתה מעט מאוד ולא היה לאף אחד כמעט רדיו. אני זוכר שההורים היו לוקחים אותנו בסופי שבוע והיינו ישנים על החוף, זו הייתה חוויית ילדות מדהימה שמאוד נהניתי ממנה בתור ילד.

בילדותי

תמונה 2

העלייה לארץ ישראל

בעת הכרזת המדינה הייתי במרוקו ומשם התחילו הצרות. בשנת 1952 התחיל להיות מאוד מסוכן ליהודים במרוקו, בעקבות המלחמה פה בארץ – מלחמת קום המדינה והיחסים עם הערבים התחילו להיות בעייתיים ולכן נאלצו ההורים להבריח אותנו כל אחד לחוד, התפזרנו וכל אחד עלה לארץ לבד. אני נשארתי הילד האחרון עם הוריי אך לאחר מכן גם אני עליתי.

עליתי יחד עם עליית הנוער באונייה אחת לצרפת ואחת נוספת מצרפת לישראל. בסך הכל לקח לנו 12 ימים להגיע. הגעתי למוסד חינוכי, עליית הנוער ״כפר הנוער הדתי בחיפה״. העלייה שלי הייתה עלייה עצובה, עזבתי את המשפחה ועליתי לבד. היה לי מאוד קשה בהתחלה להיפרד מהמשפחה אבל לאט לאט התרגלתי כי כולם היו עולים חדשים שעלו יחד איתי. בהמשך פגשתי את הוריי כאן בארץ. את השפה העברית למדתי בבית הספר. חגגתי את בר המצווה שלי בישראל יחד עם עוד שניים – שלושה חברים מהקיבוץ, למדתי אצל הרב של המוסד. קיבלתי מהמוסד בו למדתי חולצה לבנה וספר תנ״ך לכבוד בר המצווה.

מקום העבודה הראשון שלי היה במושב שגרו בו הוריי, עבדתי בחקלאות קרוב לארבע שנים. לאחר מכן עבדתי כמנהל עבודה במשאית וציוד כבד קרוב ל-15 שנים.

אהבה ומשפחה

סבתא הייתה אז נערה צעירה ויפה גרה ב"אופקים", סבא גבר נאה "מושבניק" שהתגורר במושב "תפרח". אופקים הייתה העיירה הקרובה למושב וכשהנערים והנערות רצו לצאת לבלות, לראות סרט או סתם לשבת בבית קפה הם יצאו ל"אופקים". ערב אחד נפגשו השניים וניצתה הלהבה, לא חלף זמן רב וסבי בא לבית הוריה של סבתי לבקש את ידה.

אשתי ואני בצעירותנו

תמונה 3

שנה מאוחר יותר, בתארך 20.3.1963 חגגו ברוב הדר את נישואיהם, תחילה התגוררו בבית הוריה של סבתי ובנו את ביתם בסמוך, שנה מאוחר יותר נולדה הבת הבכורה (דודה אילנה) והמשפחה הצעירה עברה לביתם החדש. לאחר כשלוש שנים נולד להם בן (דוד מתי) ולאחר שלוש שנים נוספות נולד עוד בן (דוד אורן) ואז שמונה שנים לאחר מכן נולדה אמי (מיה). אחרון חביב שש שנים אחרי אמי נולד בן הזקונים (דוד רותם).

סך הכל יש להם כיום: חמישה ילדים, 12 נכדים ונין ראשון שנולד ממש החודש (אפריל 2021).

סבא והמשפחה

תמונה 4

צבא ומלחמות

סבי התגייס לצבא בשנת 1956, כשהתגייס היה בן 16 כי לפי חישוב תאריך הלידה שנרשם לו כשעלה לארץ היה נחשב כבר בן 18. סבי השתתף ברוב מלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, מלחמת לבנון, מלחמת לבנון השנייה, מלחמת סיני, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת ההתשה.

סבי בחר לספר על השתתפותו במלחמת יום הכיפורים. מלחמת יום הכיפורים הייתה אחת מהמלחמות הקשות ביותר שהוא השתתף בהן, סבי שירת במילואים חצי שנה במלחמת יום הכיפורים. סבי מספר: ״נשמעה אזעקה ביום כיפור וזה משהו שהוא לא נהוג ולא רגיל, חזרתי מבית הכנסת ועליתי קצת לנוח פתאום כששמעתי את האזעקה. מיד קמתי ולבשתי את המדים הצבאיים שלי וחיכיתי להוראות מהמפקדה שלי (בשעה 12:00 נשמעה הצפירה) ובשעה 14:00 בערך הגיע רכב צבאי לאסוף אותי, הגענו לבסיס, הצטיידנו בנשקים ונסענו עוד באותו הלילה לכיוון סיני בוודאי שחשבנו בזלזול שבטח זה יהיה פשוט כמו במלחמת ששת הימים שניצחנו בקלות וכמעט ללא אבדות מעין ״מסע אימונים״ נסענו כל הלילה לכיוון ״ביר גפגפה״ שנמצאת בסיני והגענו כל השיירות לקראת הבוקר לנקודה זו בכדי לפרוץ ולבלום את המצרים.

ברגע שהגענו הקיפו אותנו מלמעלה מטוסי קרב מצריים וזרקו פצצות לכיוונינו, לא היינו במקום מסתור ולכן היו המון הרוגים מסביבי, זה נמשך כעשר דקות אך זה היה מספיק כדי לגרום לאבדות קשות. כשהמטוסים סיימו להפגיז וחזרו ליעדם עלינו על הטנקים ונסענו לכיוון ״טסה״ שם נשארנו בערך שבוע וחצי ואז התפלגנו לפי גדודים וחיילות, אני הייתי בחיל השריון אך חיפשו מתנדבים, אני ועוד שני חברים התנדבנו לגדוד צנחנים והצטרפנו אליהם ומאחר ורוב הגדוד שלנו נפל, לאחר שבועיים בערך חזרנו לגדוד שלנו שוב, ישבנו ב״טסה״ תוך כדי המלחמה ואז התקבלה ההחלטה לחצות את תעלת סואץ,

באותו היום היינו בהפגזות מתמידות יום ולילה בקרבות עזים כי ב-0:00 היינו אמורים להיכנס להפסקת אש אז כל צד ירה כמה שהוא יכול.. הגענו ל101 ק״מ. שם התיישבנו קרוב לכמעט חצי שנה מאז הפסקת האש אני הייתי בשיירה האחרונה שיצאה בחזרה הביתה.״

סבא בעת הלחימה 

תמונה 5

הזוית האישית

מאי: נהניתי מכל רגע ורגע בתיעוד עם סבא לשמוע את סיפור חייו העשיר והמרתק, להבין מה הוא עבר בעלייה לארץ ישראל בהיותו כמעט בן גילי, דבר שאני אפילו לא יכולה לדמיין שהיה לי את האומץ והכוחות לעבור. בנוסף למדתי מסבא שמהמעט שהיה להם לעומת מה שיש לילדים כיום הם ידעו להינות ונראה לי שאף יותר מאתנו. כמו כן הבנתי שהערכים שאמי מלמדת אותי אלו בעצם הערכים שהיא קיבלה ולמדה מבית הוריה. תמיד גדלתי על אחדות המשפחה וחשיבותה, משפחת אמי מאוד נוכחת בחיי היום יום שלנו וכשראיינתי את סבא הבנתי זאת יותר. לסיכום אני מאחלת לסבא ולסבתא היקרים שלי המון בריאות ושנזכה להיות במחיצתם עוד שנים טובות ורבות… אמן!

סבא ויקטור: אני מברך על התכנית ועל שזכיתי לשתף ולספר לנכדתי האהובה את סיפור חיי האישי ויותר נהניתי על ההקשבה והרצון לדעת כמה שיותר על ההיסטוריה המשפחתית. בנימה אישית – מאי נכדתי היקרה, אני מאחל לך שיהיו סביבך תמיד אנשים שירצו בטובתך, שתמשיכי להיות סקרנית וצמאה לידע בכל נושא ועניין, שתמשיכי לשקוד ולהתמיד בלימודים ותזכרי שעם נחישות כמו שלך גם השמיים הם לא הגבול.

מילון

מִפְקָדָה
1.גּוּף צְבָאִי מֻרְכָּב מִקְּצִינִים וְחוֹגְרִים שֶׁבְּעֶזְרָתוֹ הַמְּפַקֵּד מְנַהֵל אֶת יְחִידָתוֹ; חֶבֶר הַמְּפַקְּדִים שֶׁל יְחִידָה צְבָאִית מְסֻיֶּמֶת: מִפְקֶדֶת הַגְּדוּד. מַטֵּה הַמִּפְקָדָה. מִפְקֶדֶת חֵיל הַתּוֹתְחָנִים. מִפְקָדָה עֶלְיוֹנָה. 2.הַמָּקוֹם שֶׁשּׁוֹכֵן בּוֹ גּוּף צְבָאִי זֶה.

ציטוטים

”תזכרי שעם נחישות כמו שלך - גם השמיים הם לא הגבול“

הקשר הרב דורי