מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה רחמן, נולדתי באזרבייג'אן. אספר על סבא שלי ג'יאס איברגימוב – גיבור מלחמת העולם השנייה והגיבור שלי (סיפור אישי).

סבא שלי נולד ב 1916 בעיר שקי (SHEKI) שבצפון אזרבייג'ן. בגיל 19 פגש את סבתא (בדרך לעיירה אחרת) שהייתה צעירה ממנו בשלוש שנים. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון משני הצדדים ומאז הם לא נפרדו למעט בזמן מלחמת העולם השנייה.

סבא היה גבר יפה תואר: גבוה, חטוב, דומה לשחקן הוליוודי. הוא היה יפה גם מבפנים, אבל אספר על זה יותר מפורט בהמשך. סבתא הייתה מורה בבית ספר יסודי וסבא היה רופא וטרינר – ראש מחלקה ורופא בכיר של קליניקה וטרינרית בעיר. הם הולידו תשעה ילדים אך שלושה מהם הלכו לעולמם בגיל צעיר מאוד. אימא שלי ז"ל הייתה בת בכורה אחרי הבן הבכור (דוד שלי).

סבא השתתף במלחמת העולם השנייה, ושירת בה מתחילתה ועד סופה. הוא חזר הביתה שנה אחרי סיומה. הוא השתתף בקרבות הכי קשים. המלחמה שינתה אותו. חייו התחלקו לשני חלקים: לפני ואחרי המלחמה. בזמן שסבא היה במלחמה, סבתא גידלה את הילדים וזה לא היה פשוט, כי כל יום היה יום מאבק לשרוד את היום. לא היה אוכל, גם לא בחנויות. סבתא רבתא (אימא של סבתא) הייתה ממשפחה מאוד אמידה והיו לה הרבה תכשיטים שאותם היא החליפה תמורת קילו קמח או עוד מוצרים בסיסיים ורק בזכותה הם שרדו את המלחמה.

בתור ילדה ותלמידת בית הספר הייתי מבלה את החופש הגדול שלי בבית הגדול של סבתא וסבא. זה היה זמן הכי מאושר בחיי: סבתא הייתה מלאה באהבה ונתינה עם קול עמוק וחם. עד היום זכורים לי המאכלים טעימים שלה. סבא היה הגיבור שלי. הייתי הנכדה הכי אהובה שלו (היו לו 18 נכדים), אולי בגלל שהייתי מקשיבה לסיפורים ולשירים שלו והייתי נכדה שגרה רחוק. הוא היה מושיב אותי בספסל והיה שר לי שירי מלחמה ומספר לי סיפורי מרתקים. הייתי יושבת ומקשיבה לו בתשומת לב.

לסבא היה מטע פירות שהוא גידל, כוורת שנתנה דבש נפלא, כרמים שמהם סבא הפיק יין צעיר, תרנגולות ופרה. סבתא הייתה אופה לחם בטבון, הלחם הכי טעים שריחו עד עכשיו נשאר איתי. הייתי יושבת במרפסת, מושיטה יד וקוטפת דובדבנים ישר מן העץ. סבא טיפל בכל המטע והחווה במסירות ואהבה (עד גיל מבוגר היה מטפס על העצים כדי לקטוף פירות), ועבד בתפקידו בתור רופא וטרינר עד סוף חייו (הוא נפטר בגיל 80).

תפקידי כל בוקר היה לאסוף ביצים מן הלול. עד עכשיו אני זוכרת את סבתא שלי קוראת לי: "לאה, תאספי ביצים, נעשה חביתה לארוחת הבוקר". הייתי נכנסת ללול ואוספת ביצים ומביאה לסבתא. הרגשתי חשיבות רבה כשעשיתי את תפקידי כראוי.

סבתא וסבא היו נשואים כמעט 60 שנה. אחרי שסבא נפטר סבתא לא החזיקה מעמד הרבה זמן ונפטרה שנה אחריו.

מאלבום התמונות

הזוית האישית

לאה: סבא שלי הוא דמות מאוד משמעותית עבורי, דוגמה למופת וגיבור שלי. אם היה אפשר להחזיר את הזמן אחורה, הייתי חוזרת לתקופה שסבתא וסבא היו איתי. אני מתרגשת מאוד לכתוב את הסיפור של הילדות, כי אף פעם לא עשיתי את זה. אני חווה את זה מחדש אחרי כל כך הרבה שנים.