מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא רבא ועץ זית אחד

מדללה חמדאן והנכד דין חמדאן
סבא רבא סולימאן בגיל 28
בכל פעם שסבתא פותחת את הקופסה דמעותיה זולגות מהתרגשות

שמי מדללה ונולדתי ברמת הגולן, בכפר בוקעתה, בשנת 1952. זכיתי בשמי כי הייתי הילדה הבכורה (הראשונה) שכולם פינקו אותה. מדללה פירושו פינוק. 

בוקעתה הוא אחד מארבעה כפרים דרוזים קטנים ברמת הגולן. תושביו עבדו בחקלאות ובגידול כבשים ועזים, הבית היה גדול יחסית לבתים של אותה תקופה – 3 חדרים: חדר משפחה, מטבח וחצר גדולה שבה היו עושים כביסה ושוטפים כלים, וגם זרעו בה כל מיני ירקות ופירות, במיוחד ענבים, תפוחים ודובדבנים.

התעסוקה של אבי ואמי בתקופה זו: לאבי קראו סלים והוא היה בעל מכולת, היה איש חזק יפה תואר, סיים י"ב ובזמנו היה משהו מיוחד, היה נדיב ובעל לב טוב. בן אדם דתי אבל עצבני וכולם כבדו אותו ואהבו אותו, הוא נפטר לפני 6 שנים בשנת 2008 בגיל 85.

ואמא סלימה עקרת בית, אישה פשוטה ויפה מאוד, לא למדה כמו שאר הנשים בכפר. אימי עזרה לבעלה בכל, הייתה אמא טובה עם לב טוב. גידלה את 10 ילדיה באהבה ובחום. חינכה את ילדיה באווירה דתית, הייתה מכינה כל מיני ריבות טעימות כמו ריבת תפוזים, דלעת, מישמש, שזיפים וכו'. פעם או פעמיים בשבוע הייתה אופה פיתה דרוזית בכמויות שיספיקו ל 12 נפשות. כל סוגי האוכל הייתה מכינה בבית הכנה ביתית.

היו להם שלושה בנים: פארס ועקיבה, והשלישי פיראס נפטר בן 12 מדום לב, ושבע בנות (מדללה, סאלחה, נהילה, עואטף, נגאת, מחסנה והאלה).

המצב הכלכלי היה טוב משאר תושבי הכפר, כול יום היו מכינים אוכל שונה, סבא סלים היה נוסע לדמשק פעם בשבוע וקונה פירות ותמרים, דבש, חלווה וכל צרכי הבית. האוכל היה מגוון: בשרים, דגים והיה מזמין הרבה אנשים, קרובי משפחה ועניים להאכיל אותם. ליד הבית היה בור מים גדול שסבא סלים חפר והכין שבחורף היה מתמלא במים וכל תושבי הכפר היו נעזרים בו לצרכים שונים ושואבים ממנו מים.

בכפר היה מקום לתפילה שנקרא "ח'ילווה" שם היו תושבי הכפר נפגשים ומתפללים, הנשים בחדר נפרד מהגברים.

ה "ח'ילווה" היה חדר גדול ורחב נקי ובלי תמונות או ציורים וקישוטים, מרוהט בפשטות רק שטיחים ומזרנים שעליהם יושבים המתפללים, ובאמצע היה וילון ארוך שמחלק את החדר לשני חלקים, חלק לגברים וחלק אחר לנשים, הן היו שומעות את התפילה אך אסור להן להיחשף לגברים, הגברים מתפללים בקול רם והנשים מקשיבות ומתפללות גם בקול נמוך. ושם היו דנים גם בכל מה שקשור לענייני הדת או התושבים.

מסביב לכפר היו הרבה מעיינות שאנשי הכפר שתו מהם ומלאו מים לצרכי היומיום וגם היו יוצאים עם הכבשים.

זיכרונות ילדות: היו לסבתא הרבה חברות, כולן גרו באותה שכונה. סבתא הייתה נפגשת עם חברותיה יומיום, הן היו תופרות את הבובות ומשחקות מחבואים, קלאס, וקופצות על חבל וכול מיני משחקי שכונה פשוטים.

הייתה להם ילדות יפה ופשוטה, כולם היו ביחד עזרו אחד לשני.

היא למדה בבית ספר בוקעתא היסודי את מקצועות היסוד: חשבון, ערבית ואנגלית, ואת הלימודים העל יסודיים היו משלימים בכפר מסעדה. בית הספר היה מבנה ישן ולא גדול, הכיתות היו צמודות בשורה עם גג של אזבסט. למדו בנים ובנות ביחד, לא הייתה הפרדה בין בנים לבנות בלמידה.

הקשר בין התלמיד למורה היה בנוי על כבוד. למורה הייתה אישיות חזקה ודמות שולטת מכובדת ומעמד חשוב. העונשים היו קשים, בעזרת סרגל מעץ וההורים תמכו במורה ומענישים גם את הילד. ואם תלמיד מתנהג בצורה לא מקובלת, הוריו היו פונים למורה ומביעים צער ומבקשים שיסלח לבנם.

התלבושת האחידה הייתה חולצה ארוכה שקראו לה מריול כמו סינר. מסיבות היו רק בחגים כמו חג הקורבן ויום האם, המסיבות היו פשוטות שדי התאימו למצב הכלכלי של כולם.

מבין כל המורים שלימדו את סבתא הייתה מורה לערבית שמה סומיה הייתה מיוחדת כי התייחסה אליהם באהבה ובכבוד והייתה מדברת עם התלמידות ויוצרת איתן קשרים הדוקים טובים ומקשיבה לכולם.

סבתא הייתה תלמידה טובה, אהבה את הלימודים אבל לא נתנו לה להמשיך בלימודיה. היא למדה עד כיתה ג' כמו שאר בנות גילה באותה תקופה הבנות עזבו את הלימודים וישבו בבית כדי לעזור להורים בגידול האחים ובעבודות הבית. לא היה חדר אוכל בבית הספר היו לוקחים אתם אוכל ואוכלים בכיתה.

לאבא שלה הייתה מכולת והיה מוכר ממתקים והיה נותן לילדים שלו לאכול הרבה ממתקים דבר שלא היה בתקופה ההיא.

המוסיקה שהייתה אז הייתה מהפולקלור הדרוזי שירה ו"מגוז וארגול" והיו חוגי מוסיקה שלימדו בהם מורים מדמשק (סוריה) למדו את הילדים על האקורדיון ומי שהתעניין בהמשך לימודים במוסיקה היה לומד בקוניטרה.

בחתונות הם רקדו ריקוד שנקרא "דבקה".

בתקופה ההיא, שלא כמו היום, לא היו אמצעי תקשורת (לא טלויזיה ולא רדיו) או בידור ורק אחרי שגדלה, אדם אחד בכפרה קנה טלוויזיה וכל אנשי הכפר היו מבקרים אצלו לצפות בתוכניות. היו מכינים כיבוד קל לערב שהיו נפגשים אצלו והיו צופים בערוץ אחד או שני ערוצים, ערוץ ירדני וערוץ ישראלי.

בשעות הפנאי הילדים היו משחקים בשכונה והנשים היו מתאספות כל פעם אצל אחת מהשכונה והגברים היו יושבים אצל מכובדי או גדולי הכפר שהם זקנים או שייכים, בחורף היה יורד שלג (הם גרו על הרי החרמון) היו משחקים בשלג ומכינים את הבית לעונה קשה בשר, אוכל בגדים ומזון לכל העונה.

כולם הכירו אחד את השני היו נפגשים בחתונות ואז הצעירים היו מכירים וכל בחור בוחר בבחירת ליבו והיו נפגשים בתנאי שישבו עם כל המשפחה באותו חדר לא נתנו לזוג לשבת לבד היו מכבדים את המבוגרים ויושבים עם כולם.

לגבי הקשר עם ההורים: היו גבולות, לא מדברים על כל נושא, נושאים אינטימיים היו אסורים. לא מדברים על אהבה ולא על אינטימיות. היו כבוד והערכה להורים.

הכרות ונישואין בחברה הדרוזית: בעבר החברה הדרוזית הייתה שמרנית מאוד, לא היה מקובל לנהל קשר בין גבר לאישה, בחור שרצה או אהב בחורה היה מספר להוריו והם היו מבקרים אצל הורי הבחורה ומבקשים את ידה לבנם. אם הבחורה מסכימה אז הוריה מחזירים תשובה אחרי כמה ימים להורי החתן ואז הוריו מתחילים את כל ההכנות לאירוסין, רק אז הוא יכול לבקר אצלה בבית ולשבת אתה.

הם לא היו יושבים בחדר נפרד אלא בחדר המשפחה מול כולם. מתכננים ומכינים לחתונה כל צרכי הכלה מלבוש וציוד בית, כלי מטבח וריהוט. כל הדברים היו מכינים בעצמם למשל, היו תופרים כמה שמלות לכלה, לחתונה ולתקופה שאחרי. היו תופרים כיסוי למיטה וסדינים וגם מפיות שולחן ואפילו כריות.

הבחורה הייתה מכינה הכל לחתונה אבל מצד שני הידיעה והידע שהיה לה על היחסים עם בעלה ועל חיי הזוגיות היה דל וכמעט ואין שום מידע, לא היה מקובל לדבר בנושאים כאלו, ההורים היו שומרים נושאים אלו רק לפני החתונה בכמה ימים האמא הייתה יושבת עם בתה ומספירה לה הכל. לא היה נהוג שהבחורה תצא לבד עם ארוסה לבלות , הכל היה אחרי החתונה.

לגבר היה מעמד חזק וחשוב במשפחה אם זה האבא או הבעל ואפילו האח. היה לו כבוד והערכה והוא זה שיש לו את המילה האחרונה ומה שיחליט כך יהיה לא מתוך שליטה אלא כבוד ומעמד וכוח. הוא היה האחראי על המשפחה, כלום לא היה קורה בלי אישורו ובלי ידיעתו. הקשר בין אישה לבעלה בנוי על כבוד.

הילדים כיבדו את ההורים והיו מקשיבים להם ועוזרים להם בעבודות הבית והשדה.

סבתא וסבא הכירו בשידוך. ההורים של סבא היו ברמת הגולן וראו את סבתא שהייתה אז בת 17 והייתה בחורה יפה, אז שאלו עליה וסיפרו עליה לסבא ואחרי תקופה הלכו להוריה ובקשו את ידה.

סבא היה ממשפחה מכובדת ומוכרת, והיה בתחילת דרכו בשירות בתי סוהר.

הם התחתנו וחיו בבית צמוד לבית של ההורים שלו. נולדו להם ששה בנים: עיסאם, עימאד, סאפי, סלימאן, ענאן ובסמאן.

עיסאם עובד ברכבת ישראל, נשוי ואבא לארבעה. עימאד עובד בבילוש, נשוי ואבא לשתי בנות מקסימות. סלימאן עובד בנמל, נשוי ואבא לשתי בנות מתוקות. סאפי בעל עסק פרטי נשוי ואבא לשלושה (אבא שלי), ענאן ובסמאן עדיין רווקים ויש להם מסעדה בכפר. כולם בנו בתים יפים וגדולים באזורים שונים בעוספיה.

סבא רשיד כבר יצא לפנסיה משירות בתי הסוהר והיום הוא וסבתא עוזרים לשני דודים שלי במסעדה.

קופסת מתכת ישנה מונחת כל הזמן בחדר השינה אצל סבתא, תמיד משכה הקופסה את תשומת לבי ורציתי לדעת מה יש בתוכה, ובדמיון ילד קטן דמיינתי וחשבתי שבתוכה יש אוצר קטן, מטבעות זהב ותכשיטי זהב יקרי ערך.

יום אחד הייתי עם אבא שלי אצל סבתא והוא שאל אתה על כמה מסמכים שקשורים לחלקות האדמה שירשו מסבא שלהם (סבא רבא), אז סבתא נכנסה לחדרה ויצאה עם הקופסה בידה ומסרה לאבא שלי. איך שראיתי את הקופסה קפצתי ורצתי לכיוון אבי והתלהבתי לראות סוף סוף את האוצר שדמיינתי.

כשאבא פתח את הקופסה – בקושי נפתחה כי הייתה ישנה – קפצו עיניי ופתאום הייתה האכזבה הגדולה, כל הקופסה הייתה מלאה בניירות ומסמכים ישנים וחלק מהם מתפורר או חתוך. אז אבא וסבתא צחקו כי הבינו מה עבר עלי וסבתא אמרה לי: שמע יקירי, אני מבינה שחשבת שיש בתוך הקופסה זהב או מטבעות אבל הניירות האלה יקרים יותר מכל אוצר, בעצם הם אוצר יקר מאוד בשבילנו!

שאלתי: מה יכולים ניירות ומסמכים להיות שוים?

אז סבתא חייכה וסיפרה: חמי (אבא של סבא שלך) הגיע לארץ עם אמא שלו מסוריה, אמו הייתה אלמנה יפה והוא היה ילד יתום יחיד ולא היה לו כלום, אמו גידלה אותו בכל הכוח והעוני והוא התחיל לעבוד בגיל צעיר והוכיח את עצמו אבל כשידע שלא יוכל לחזור לסוריה אז התחיל לקנות אדמה כאן שיהיה לו משהו בעל ערך, הוא התחיל לקנות חלקות קטנות, ככל שחסך קצת כסף היה קונה רבע דונם או חצי דונם ואפילו עצי זית הוא היה קונה עץ, אחד או שניים. כל דבר שקנה היה חוזה קנייה שחתמו עליו המוכר והקונה והעדים. ישנם חוזים בקניית שני או שלושה עצי זית או רבע דונם וחצי דונם וכך עד שסך האדמות שקנה והוריש לנכדים שלו היה בערך 60 דונם, שזה נכס מאוד יקר. זה לא בא כך סתם ובקלות הוא עבד בכל מיני עבודות והיה מהדרוזים הראשונים בהגנה.

כל ניירת ומסמך מרגישים עוד הישג ועוד עבודה ועוד השקעה, הוא חשב על עתידם של בניו וצאצאיו והצליח להוכיח את עצמו וקיומו ונתן לנכדים שלו אדמה שתהיה להם נכס לכל החיים.

בכל פעם שסבתא פותחת את הקופסה, דמעותיה זולגות מהתרגשות, וחשוב לה להסביר לנכדיה ולבנים שלה את ערכם ואת מה שסבא שלהם עבר בכדי שייתן להם את מה שיש להם היום.

המסמכים:

מסמך 1: הסכם מכירת עץ זית

תאריך ההסכם: 10/5/1960

מצאתי את המסמך בתוך הקופסה שיש בתוכה מאות ניירות ישנות.

במסמך זה יש הסכם מכירה/ קנייה של עץ זית אחד שמכר אותו איש נוצרי לסבא של אבא שלי ורשום בהסכם מספר החלקה בה נמצא העץ ומקומו בדיוק באדמה, המחיר שסבא קנה את העץ היה 150 לירה ישראלית, המוכר מדגיש במסמך שהוא מוכר את העץ ברצונו ובהסכמתו ולעיני העדים שגם הם חתמו על החוזה.

איך שסבתא קראה לי את המסמך הזה הרגשתי איך היא מתרגשת לקרוא לי אותו ויצאנו ליד הבית שלי והראתה לי את העץ. ברגע שראיתי את העץ הסתכלתי על שאר עצי הזית שבחלקה שלנו והבנתי שכל עץ כאן היה עסקה בשביל סבא וכמה עלה לו אז ואיך הוא קנה אותם עץ אחרי עץ עד שהוריש לנו אדמה גדולה נטועה עצי זית שכל אחד בא ממקום שונה.

אז סבתא ואבא הסבירו לי שבזמנו לא היה לאנשים הרבה כסף וכל אנשי הכפר היו כמעט באותו מצב כלכלי וכולם עזרו אחד לשני והעריכו את האדמה ובמיוחד את עצי הזית שמסמלים המשכיות ומורשת. אדם שיכול היה להוריש לילדיו ולצאצאיו אדמה או עצים או רכוש היה נחשב לעשיר או בעל נכס יקר וסבא עבד קשה כדי שיגיע למצב הזה. 

תמונה 1

תאריך ההסכם: 25/10/1967נמצא גם באותה קופסת ניירות

במסמך זה רואים שסבא סולימאן מחליף שני עצי זית ישנים (ככל שעץ הזית ישן יותר כך הוא שווה יותר) בחלקת אדמה קטנה עם איש מהכפר. והאיש מוסר את הטאבו של האדמה לסבא סולימאן תמורת שני העצים כשהוא מצהיר בזה שהוא מסכים מרצון ובלי לחצים או היסוס

חלקת האדמה הזאת נמצאת ליד ביתו של דוד שלי שבנה אותו באחת מהאדמות שהבנתי סבא סולימאן קנה אותה כל חלק בנפרד וכל חלק עלה לו עצים או החלפה עם אדמה במקום אחר.

משני המסמכים האלו סבתא מסבירה לי ולאחים שלי גם שאנשים בעבר לא השתמשו רק בכסף כדי לרכוש דברים, הייתה שיטת החילופין שהיו מתחלפים ביניהם בדברים וברכוש כל אחד והצורך שלי, מי שזרע חיטה היה מחליף אותה בבשר או בגבינה או בדברים שאין לו וגם אדמות היו מחליפים תמורת פרות או בתים או אוטו או עצים. בשיטה זו סבא סולימאן הותיר אחריו רכוש יקר שהערך הסמלי והרגשי שלו יקר יותר מהחומרי.

 תמונה 2

להסתכל על האדמות היפות שכל אחת באזור שונה בעוספיה ולחשוב כמה עסקאות וכמה כאב ושקושי סבל סבא וזקני הכפר כדי שכל אחד יוריש לילדיו ויסדר את עתידם.

במשך תוכנית קשר רב דורי היה כיף שלא ציפינו לו, הכרנו אנשים מיוחדים וגיליתי שלזקנים יש הרבה הרבה מה לספר ולהגיד וגם כיף גדול להיות בקרבתם ולשמוע על העבר שלהם.

לא ידעתי שסבא רבא עבד כל כך קשה עד שהעביר לנו את כל מה שיש לנו עכשיו, גם הילדות של סבתא שלי שהייתה ילדות לא פשוטה יחסית לילדות שלי היום.

ברצוני להודות למחנכת הכי מיוחדת וטובה, הנחמדה ויוזמת שנותנת מכל הלב על זה שנתנה לנו הזדמנות זו וחוויה שלא נשכח וקרבה בין הילדים לסבים ולסבתות שלהם, היום כל הנכדים של סבתא מקנאים בי ובה כשאנחנו מספרים על מה שעושים בקשר הרב דורי ופתאום כולם רוצים להשתתף ולשמוע.

אני מאחל לכל הסבים והסבתות חיים מאושרים והרבה בריאות ושמחה ושימשיכו להקרין אור ומידע, ולכל הילדים שיעריכו ויאהבו אותם כי אנחנו מה שאנחנו בזכותם.

שוב תודה לך טלי מכל הלב.

תשע"ה, 2015

מילון

ח'ילווה
היה חדר גדול ורחב נקי ובלי תמונות או ציורים וקישוטים, מרוהט בפשטות רק שטיחים ומזרנים שעליהם יושבים המתפללים, ובאמצע היה וילון ארוך שמחלק את החדר לשני חלקים, חלק לגברים וחלק אחר לנשים הן היו שומעות את התפילה אך אסור להן להיחשף לגברים, הגברים מתפללים בקול רם והנשים מקשיבות ומתפללות גם בקול נמוך. ושם היו דנים גם בכל מה שקשור לענייני הדת או התושבים.

ריקוד הדבקה
הוא ריקוד מסורתי במזרח התיכון ובארצות הבלקן, ונחשב למחול לאומי בלבנון ובסוריה, ובקרב עדת הדרוזים.

ציטוטים

”במשך תוכנית קשר רב דורי היה כיף שלא ציפינו לו, הכרנו הרבה אנשים מיוחדים“

הקשר הרב דורי