מאגר סיפורי מורשת

סבא רבא אשר גרתי וסבתא רבתא לונה גרתי

סבא רבא שלי מצד אימא שלי, נולד וגדל בבולגריה בעיר סופיה, שהיא העיר הבירה. הוא נולד ב-29 בפברואר 1917 למשפחה אמידה, שהיגרה מיגוסלבייה. מסבא למד בבית ספר עברי עם יהודים בלבד בסופיה. המקצועות שנילמדו: עברית, היסטוריה של הבולגרים והיהודים, חשבון, צרפתית. כשפרצה המלחמה הפסיקו ללמוד צרפתית. המשפחה הייתה דוברת שלוש שפות: לדינו, ספאניולית ובולגרית.

להוריו של סבא הייתה חנות סידקית (חוטי תפירה, כפתורים, בדים וכו') היו לו אח ואחות. דן הבכור, וזלמה האחות הקטנה. סבא רבא אהב בצעירותו לנגן בגיטרה, אהב מאוד ספורט, לעסוק במכאניקה ואהב לצייר.

בגיל ההתבגרות קנה לעצמו אופנוע ספורטיבי ויקר שאתו אהב לצאת לרחובות ולנסוע למועדוני ריקודים. סבא סיפר שהמועדונים לא היו כמו היום. לא היה מוזיקה מוקלטת. היו לו שם זמרים ונגנים וכולם היו רוקדים ונהנים. היה חשוב לו תמיד להראות במיטבו, בבגדים ויפים, מבושם בבושם יוקרתי.

כשהיה בן עשרים ושתיים בערך פרצה מלחמת העולם השנייה. בהתחלה רק שמעו על זה בחדשות ברדיו כשזה היה במדינות אחרות.  הנאצים עדיין לא הגיעו לבולגריה.

בבולגריה היה מלך שאהב את היהודים ורצה לשמור עליהם. ואמר שבולגריה תהיה ניטראלית. אבל הם לא היו ניטראלים חלק מהיהודים גורשו וחלק נכנסו למחנות. שם גרו והיה מותר להם לצאת רק לשעתיים. הם היו חייבים לענוד תלאי ציוני צהוב בכדי לזהות את היהודים בו  כתוב באנגלית "יהודי".

זיכרון שסבא רבא סיפר הרבה פעמים זה על שהנאצים פרצו לבית והרסו ושברו לו את כל הדברים, והיה לו הכי עצוב ששברו לו את הגיטרה  שאהב ולקחו לו את האופנוע ועיקלו אותו לטובת הצבא הנאצי הוא בכה על זה ימים ארוכים והיה לו קשה מאוד. הנאצים שרפו להם  את החנות ולא נשאר ממנה דבר הם היו במעצר בית והפרידו בין מין וגיל. הם הובילו אותם חסרי כל אל הגטו שבו הם יכלו לגור ולישון עם יהודים אחרים.

לאחר שפרצו את הבית- לקחו את סבא רבא שלי לעבודת כפיה, הוא עבד בהרכבת מסילת רכבת. הוא לא יכול היה לסרב כי היו הורגים אותו ואת המשפחה. לקחו את כל הצעירים לעבוד. עבד בהרכבה של פסי הרכבת שהובילו אל פולין וגרמניה.

אביו, יצחק היה מתרגם לגרמנים כיוון שידע גרמנית, הם עבדו בתנאים מאוד קשים, בלי לקבל אוכל ושתייה  כמו שצריך ובלי ביגוד מתאים לשם. מחנה העבודה היה מחוץ לעיר והם היו שם במשך חודשים בלי לחזור לביתם רק בחורף הם חזרו לכמה חודשים וכשנגמר החורף שוב חזרו לעבודות. העבודה הייתה מאד קשה פיזית. אבל בזכות העבודה הזאת, הם ניצלו, הוא, חבריו ומשפחתו אחרת כל מי שסירב או לא מסוגל לעבוד, היה נשלח למחנות השמדה.

עבודות כפיה

סבתא מינה

סבתא רבתא שלי נולדה בשנת 1924 בעיר פלובדיב שבבולגריה למשפחה ענייה שהיגרה מטורקיה. ממשפחת מלכי.

אמא שלה הייתה כובסת. והסבא שלה היה רבי מוכר בקהילה. הייתה לה רק אחות תאומה טינקה (אסתר)הם למדו בבית ספר יהודי  ולמדו עברית היא לא סיימה את כל שנות הלימוד כי הייתה צריכה לצאת לעבוד.

סבתא עבדה במפעל לממתקים וסוכריות. ולפעמים גם בתפירה. כשהגרמנים נכנסו לבולגריה גם סבתא רבתא שלי נכנסה לעבודת כפיה. היא עבדה בתור תופרת אצל הנאצים בתפירת מדים שלהם מפות ועוד, אבל היא הייתה חוזרת כל יום גם סבתא רבתא שלי ומשפחתה הוצאה מביתם למחנה. סבתא רבתא שלי סיפרה שהפחד היה גדול. פתאום נאצים היו מחליטים סתם ככה להתעלל ביהודים להרביץ ולקלל באמצע הרחוב ואסור היה לענות להם. גם סבא רבא סיפר אותו דבר.

סבא רבא אשר וסבתא רבתא לונה הכירו בתקופת המלחמה, עוד לפני שהתחילו בעבודת כפיה. בפגישה הראשונה ביניהם הם קבעו בבית קפה. הוא נסע שעתיים כדי לפגוש אותה. לפני כן היא ראתה אותו פעם אחת והתלהבה. בפגישה השנייה, היה סיפור מצחיק, שבו סבתא רבתא ואחותה התאומה, עשו לו תרגיל הן היו כל כך דומות ולכן הן התחלפו ביניהן כדי לראות אם הוא מזהה. רק בסוף הן סיפרו לו שהתחלפו והוא לא הרגיש בזה כלל … אחרי כמה זמן פרצה המלחמה הם רק התכתבו ביניהם, לאחר כמה זמן הם התחתנו. במהלך החתונה חגגו לבד, בלי חופה ואנשים ולא לבשו בגדים מיוחדים של חתונה.

התאומות

כעבור שנה, הם עלו לארץ עם תינוק (אח של סבתא שלי) יצחק. זה היה בשנת 1948 קצת אחרי קום המדינה. הם עלו באוניה  בשיא החורף וירד מבול (גשם עז) בדרך. האונייה עגנה בחיפה הם הקימו אוהלים הם קיבלו קובית חמאה קטנה כארוחה לשלושתם.

בהתחלה הם גרו במשך שנתיים בצפון במושב ציפורי ועבדו בחקלאות בתקופת הצנע. כשחילקו עבודות חיפשו טרקטוריסט, סבא מייד אמר שהוא יודע לנהוג על טרקטור (למרות שהוא לא ידע) רק כדי לקבל עבודה. ואז המדינה החליטו לתת להם אדמות באיזור השפלה (מושב גאליה). יחד עם האדמה קיבלו בית קטן לגור בו. הם עבדו בפרדסים של תפוזים בעיקר וגם אשכוליות. בנוסף היה להם לולים של תרנגולות. גם תרנגולות מטילות וגם תרנגולות לשחיטה.

בהמשך נולד עוד אח אברהם,ושם נולדה גם סבתא שלי. כל המושב הכיר אותם ואהבו אותם מאד.

סבא אשר וסבתא לונה המשיכו לגור במושב עד שנותיהם האחרונות, ועבדו במשק החלקאי בפרדסים ובלולים גם בגיל מאוחר מאד. הם היו מקבלים קיצבאות מהגרמנים וזה עזר להם. כל הנכדים והנינים היו באים לבקר מידי פעם, אבל היה קשה להם כשהיו הולכים ושוב להישאר לבד.

סיפרו על סבא אשר שאהב מאד לטפל בכלבים, וסבתא לונה לא אהבה שמכניס אותם לבית. סבא היה אהוב על כל בני המושב ותמיד היה הראשון שהולך לעזור לכל מי שצריך.

הפינוקים שאהב היה לשבת בסלון  עם תקליטים של  מוזיקת טנגו ופסדובלה או כל מוזיקה בסגנון ספרדי. פינוק בקיץ היה באמצע הלילה כשחם היה מתעורר ויושב במטבח לאכול אבטיח עם גבינה בולגרית. או בשעות אחה"צ לשבת בחצר בצל מתחת לעץ עם כוס מיץ תפוזים טרי.

סבא אהב מאוד את הנכדים שהעלו לו תמיד חיוך על הפנים.

בקיבוץ

סבא רבא אשר גרתי נפטר כמה חודשים לפני שנולדתי. בתשעה באב יולי 2009. לא זכיתי לראות אותו רק לשמוע עליו סיפורים וכמה כולם אהבו אותו. סבתא רבתא לונה גרתי נפטרה לפני כ-3 שנים, ביולי 2017.  זכיתי לראות אותה, והיא אהבה אותי מאוד. הייתי כמעט הנינה הכי קטנה שלה (מתוך 9 נינים).

הזוית האישית

הילה: היה לי מאוד כיף להיות עם סבתא שלי ואימא שלי ולמדתי הרבה דברים חדשים ובעיקר למדתי על סבא רבא שלי שלא הכרתי בכלל.

סבתא סימה: מאוד נהנhתי לספר לנכדתי על העבר שלי, בכללי לא הייתי זוכה לעשות זאת ובזכות התכנית זכיתי לעשות זאת.