מאגר סיפורי מורשת

שמי – צביקה פרנקל.

נולדתי בצרפת ובגיל שנה וחצי עלית לארץ, זה היה בשנת 1949. עליתי לארץ עם משפחתי אבי, אמי ואחותי הגדולה חיה. הגענו לארץ לעיר חיפה ומשם עברנו לקיבוץ אפק. המעבר לקיבוץ אפק נעשה לאחר שאבי נפטר ואמי נשארה לגדל אותי ואת אחותי הגדולה לבד.

אחותה של אמי שגרה בקיבוץ הציעה לה לבוא לגור בקיבות אפק, בכדאי שיהייה לאמי קל יותר לגדל ולפרנס אותנו. (המעבר לקיבוץ היה בין השנים 1951-1952). הייתי קטן מדי בכדי לזכור איך הייתה הקליטה בארץ, אבל איני זוכר בעיות מיוחדות או קושי כלשהו. הסיבה שעלינו לארץ היתה מכיוון שגם אמי וגם אבי היו ניצולי שואה וכמעט כל משפחתם נספתה בשואה, ארץ ישראל היתה מבחינתם הארץ המובטחת.

את שירותי הצבאי עשיתי בנח"ל. המלחמה הראשונה שבה השתתפתי הייתה מלחמת ששת הימים. מתקופה זו יש זיכרונות שהם טובים כמו ההווי החברתי, אך גם הרבה זיכרונות לא נעימים, שאותם אני מעדיף לשמור לעצמי. בסך הכל שרותי הצבאי זכור לי כתקופה טובה, אך תמיד טוב יותר לחזור הביתה.

במלחמת ההתשה בשנת 1970 שירתתי בתעלת סואץ. במלחמת יום כיפור ובמלחמת שלום הגליל שירתתי ברמת הגולן. אני זוכר את האווירה בארץ במלחמת יום הכיפורים, אווירה קשה מאוד אנשים היו מופתעים ועצובים.

חתונה קיבוצית

את אישתי פנינה הכרתי בקיבוץ כשהיא הייתה בת 15. היא הגיעה לקיבוץ במסגרת חברת נוער, שאלו היו ילדים שיש להם משפחה אך החליטו לגדול ולהתחנך בקיבוץ. אני הייתי בן 18 שהכרנו, וכשפנינה הגיעה לגיל 18 החלטנו להתחתן. אני הייתי בן 22 כשהתחתנו, החתונה הייתה קיבוצית. חתונה קיבוצית היא למעשה חתונה משותפת. זה אומר שארבעה זוגות התחתנו יחד באותה חתונה. לכל אחד היה מקום לאורחיו אך המסיבה היתה משותפת כנהוג בקיבוץ של פעם. (כך גם נהגו לחגוג בר מצווה ובת מצווה לילדים).

היינו צעירים מאוד כשהפכנו למשפחה. בתנו הבכורה שירה נולדה בשנת 1972 כשנה לאחר החתונה. אחריה הגיע אייל בשנת 1975. אחריו נולדה נגה בשנת 1983 ולבסוף בת הזקונים הדס בשנת 1985. 3 בנות ובן אחד ו – 10 נכדים מקסימים שיהיו בריאים.

יהונתן הבכור ואחריו מיכאל – הבנים של אייל ונועה.

יהלי וליה – הילדים של שירה ואריק.

אלון נעמה ושני – הילדים של נגה ואמיר.

ואחרונים חביבים: ארז אריאל ואיתי – הילדים של הדס וגיא.

העבודה הראשונה שלי הייתה –  מסגרות ודייג בבריכות הדגים של הקיבוץ. הבחירה שלי במקצוע זה היתה בגלל העניין בעבודה זו. בענף הדייג עבדתי כ 20 שנה, ובמסגרות אני עובד עד היום. מסגרות זה מקצוע שאני עוסק בו גם לאחר יציאתי לפנסיה, אני נהנה לקום כל בוקר, לשמור על סדר היום שלי וללכת למסגרייה. עבודה בה אני נהנה עד מאוד. אני נהנה ליצור ולייצר דברים חדשים מברזל ומתכת. מאחל לעצמי שרק ימשיך כך.

באהבה רבה, סבא צביקה.

הזוית האישית

סבא צביקה מספר באהבה רבה את סיפורו לנכדו מיכאל.