מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא עוזי בן דוד – קורות חיים

סבא בכיתה א', 1961
סבא ביום נישואיו
איך סבא שלי גדל? מה קרה במלחמת השחרור? בואו לשמוע את הסיפור מפיו

בית ההורים

שמי הוא עוזי, נקראתי כך על שם ממציא רובה העוזי, עוזי גל. נולדתי בתל אביב, ישראל. גדלתי בשכונת התקווה בתל אביב, למדתי בבית הספר היסודי "אוהל", ובנערותי הייתי מדריך בנוער העובד, שהיה בקרבת מקום, עד שהתגייסתי. עזבתי את השכונה כשמלאו לי 21 וחצי, כשנישאתי לסבתא. היה לנו בית פרטי עם גינה די גדולה, פורחת, בעיקר עם שיחי ורדים ושושנים, אני הייתי מגדל שם גם בצל ירוק, והייתי אוכל ממנו.

להוריי קראו אסתר ושלמה. אחיי הם חנוך, ורחמים, (עמי), אני הקטן מבין השלושה. עמי לא חי היום, לצערי. אמי היתה עקרת בית, ואבי היה איש משטרה, הוא היה נשק. אמי היתה צנועה ולבבית, עם לב פתוח ובית פתוח, שהיה תמיד מלא באורחים. אבי כלכל (מלשון כלכלה) את המשפחה, והיה לעיתים נעדר מהבית למשך ימים בגלל עבודתו. אבל הוא היה אבא טוב, לבבי, חברתי, ומכניס אורחים. אמי היתה לבושה בשמלה תמיד, ואבי היה לבוש במדים המשטרתיים שלו בדרך כלל, ובבית בלבוש חופשי.

אמי הייתה עקרת בית והיא ידעה לבשל ממש טוב, אז תמיד כמעט היו תבשילים טעימים, בייחוד אהבתי את המאכלים של יום חמישי, שישי ושבת. אני זוכר שהייתי חוזר ביום שישי מהלימודים, והיה מחכה לי מרק מהביל, חם ועשיר. בערב שישי תמיד היה גם קידוש, ואימא היתה דואגת למספר מנות, ואפילו להכין לכל אחד מה שהוא אוהב. בסוף הארוחה, אבא היה מברך את ברכת המזון. לא היה סופרמרקט אז, או רשתות גדולות, הייתה רק מכולת שכונתית, ואחת לשבוע סבתא היתה עושה קניות עיקריות בשוק (ירקות, פירות, בשרים, וכו'). גרנו בשכונה יהודית, אבל לא היינו אנשים דתיים, אך לעומת זאת כן היינו מבקרים בבית הכנסת בחגי השנה.

זיכרונות ילדות 

מרבית חבריי היו מבית הספר היסודי, ואלו שגרו קרוב אליי. היינו משחקים במשחקי מחבואים, תופסת, א"ש לילה, שלושה מקלות, וגוגואים. משחק הקופסה היחיד שהיה לנו היה מונופול.

בבית הספר למדנו את כל המקצועות העיוניים (עברית, הסטוריה, אנגלית, מוזיקה, חקלאות, ספרות, דקדוק, וכו'). לא הייתה תלבושת אחידה בבית ספרנו. באותה תקופה כיבדו את המורים מאוד, ואם ילד היה מתנהג לא יפה, היו מענישים בין עמידה בפינה לבין להישלח למנהל או זימון ההורים. לא היו מסיבות, אבל היו טיולים שנתיים, לטבע, למוזיאונים והצגות. את המחנכת שלי עד כיתה ח', ברכה, אני זוכר טוב. אהבתי את כל המקצועות, והייתי תלמיד טוב. היה גם חדר אוכל, אבל לא השתמשתי בו, כי אכלתי בבית את האוכל של אימא. אני זוכר שאהבתי לאכול פירות, ירקות, פירות הדר במיוחד, ובכלל לא הייתי בררן. וכמובן, גם ממתקים. בנערותי הייתי בנוער העובד, חניך, וכשהתבגרתי גם מדריך.

סבא בכיתה א', 1961

תמונה 1

זכרונות משנות העשרים

אני אהבתי בעיקר מוזיקה ישראלית, אבל שמעתי גם מוזיקה לועזית, אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד, ועוד. להקות בולטות אז היו גשר הירקון, הגשש החיוור, הדודאים, כוורת, ועוד. מי שרקד, בדרך כלל רקד ריקודים סלוניים מגוונים. היו אז מסיבות פרטיות בבית שלנו, ולא היינו אנשי דיסקוטקים, והיינו רואים יותר סרטים בבתי קולנוע והצגות.

כבר כשהתגייסתי בשנת 1973 בחודש מאי, חמישה חודשים אחר כך פרצה מלחמת יום כיפור, אחת המלחמות הקשות לישראל. החוויה שלי מהמלחמה מתחברת לחוויה של מדינת ישראל שחוותה מלחמה קשה ביותר. למה? כי בשנת 1967 הייתה מלחמת ששת הימים, שאותה סיימנו בניצחון ענק על צבאות ערב. אנחנו זיהינו בעיתוי נכון את המלחמה, ונחלנו ניצחון גדול. במלחמת יום כיפור שבאה אחריה, היינו על זרי הדפנה, ואפילו התנשאנו קצת אל מול דיווחי ההתראה למלחמה. כשהיא פרצה, לא היינו מוכנים, כאשר כוחות המילואים לא גוייסו בזמן, והמלחמה נפתחה על כוחות הסדיר של הצבא, חלקם לא מיומנים. לא היה לנו מספיק ציוד גם. אני יצאתי יום לפני כן לחופשת רגילה, ואחריה היינו מתוכננים לרדת לסיני בשביל קורס גדול. יום למחרת היה יום כיפור. ובעצם רגע לפני שנכנס החג, התקשרו אלינו הביתה, וביקשו ממני לחזור מיד ליחידה. התארגנתי, לקחתי ציוד, ונסעתי לשם. ושם התכוננו לקורס, למרות המתח של המלחמה. באותו יום, בשעה שתיים, פרצה המלחמה. זה היה לא פשוט. ככה ביליתי את שניים עשר הימים הבאים בסיני. החברים שלי התפזרו מסיבות כאלה ואחרות, והתמקמנו ברפידים, ללא תדרוך. וכל המסוקים שהיו מגיעים לשם, אנחנו היינו עוזרים להם. היינו חווים הפצצות של מטוסים, אבל עברתי זאת בשלום.

מימין: סבא בגיוס, משמאל: סבא בצעירותו

תמונה 2

אהבה ומשפחה

אני וחמדה (סבתא של אמיתי) נפגשנו לראשונה בבית הספר היסודי. כבר מאז היינו חברים טובים, וגם נרקמה אהבה, שהשתמרה עד היום. אנחנו נשואים ארבעים וחמש שנים. אימא ואבא שלי לעומת זאת, הכירו בשידוך בירושלים. היו יחסים טובים ביני לבין הוריי, והייתי מאוד פתוח אליהם. החיזור באותו זמן היה בדרך כלל ארוך, כאשר הגבר מחזר אחרי האישה, הייתה פתיחות, אבל להורים היה מה לומר. נולדו לנו שלושה ילדים, חמישה נכדים, ועוד אין נינים, עדי (אימא של אמיתי) היא מורה, עמית היא מנהלת חשבונות, וטל עוסק בהיי טק וכושר.

נישואי סבתא וסבא

תמונה 3

משפחת מיוחס

משפחתי הוגלתה מצרפת בשנת 1492, עלתה לארץ והתמקמה בירושלים בתחילת המאה ה-19, אחרי שעברו כמה דורות בטורקיה. סבא שלי מלפני כמה דורות התמקם שם, והתגלגלו הרבה דורות, עד סבא שלי (רפאל). חנה אשתו הגיעה מיוון, וכינו אותה "חנולה". כשהיא הייתה מאוד צעירה, שידכו אותה לרפאל והם הולידו שבעה ילדים. באותה תקופה, לרפאל היה מפעל גבינות קטן. בנוסף, בשושלת של עשרות שנים, הוא היה השמש של הכותל המערבי. אחד הבנים שלו לא קיבל את התואר הזה כי פרצה מלחמת העצמאות וכל היהודים עזבו את העיר העתיקה, משפחתי התמקמה בנחלת שבעה. אחת מבנותיו של רפאל היתה סבתא של עדי (אימא של אמיתי). שמה היה אסתר, היא גדלה בירושלים, וידעה ארבע שפות: עברית, לאדינו, ערבית, וצרפתית. ובגיל 21 הכירו לה את סבא שלמה, אבא שלי, והם התחתנו, ועברו לתל אביב.

 

הזוית האישית

אמיתי: היה לי מאוד כיף לשמוע על העבר של סבא שלי, איך הוא למד והיה בצבא.

סבא עוזי: נהניתי לעבוד עם נכדי ולהיזכר בעברי.

מילון

מכ"ים
מפקדי כיתות

לאדינו
לאדינו היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד (בעיקר יהדות הבלקן), וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית), "ג'ודיזמו", "Judeoespañol", ספרדית־יהודית או רק אספאניול בשפת הלאדינו המדוברת. לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", והיא נכתבה באלפבית עברי או לטיני. בעבר, המונח לאדינו היה לשפה ששימשה לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אופטימיות היא הקו שמנחה אותי בחיים“

הקשר הרב דורי