מאגר סיפורי מורשת

סבתא רחל חבושה מספרת לנכדתה עטרה חבושה.

נולדתי בשנת 1952 באספהאן שבאיראן להוריי יחזקאל וטובה בן פורת.

רציתי לספר לך, את סיפורו המופלא של סבי ניסן פרוטן ועל הקשר שלו לארמון באספהאן הגדול והקסום. שהיה זה פעם, ארמונו של "זלה סולטאן." כבוד הוד מלכות הסולטאן. סביב ארמון גן המלך עטור הפרחים צבעוניים ומרהיבים, מפלי מים, ציפורי שיר וגן עדן, חממה גדולה מזכוכית ובה עצי פרי נדירים ומיוחדים.

סבא ניסן נהג להגיע מדי פעם לאזור הארמון, למכור בדים לאנשי חצר המלך. יום אחד כאשר ישב לנוח על שפת מפלי המים, שר כמנהגו שיר אשר אהב. יצא הסולטאן מפתח הארמון, עמד בגזוזטרה והשקיף. שלח שליח משומרי הסף וקרא לסבא. סבי, שהיה אז איש צעיר לא ידע למה לצפות. שמא נוכחות יהודי בשטחו הרגיזה אותו? אולי יאמר כי עבר הוא על החוק? נכנס במורא. ולהפתעתו קיבל השליט את פניו  בכבוד ובמאור פנים. "נהנתי מאוד משירתך" אמר לסבא המופתע "האם תסכים לשיר עבורי שיר נוסף?" שאל ברגש. "בודאי" ענה סבא ובחר בשיר בו הודה לסולטאן על מפעלו ויחסו הטוב אל נתיניו.

התרגש מאוד הסולטאן ואמר לסבי "אני מזמין אותך לקחת מחדר זה שבארמוני כל חפץ שתבחר". היה זה חדר מלא בחפצים יקרי ערך – זהב, כסף ונחושת עטורים ביהלומים ושאר אבנים יקרות. "כבוד הסולטאן" אמר לו סבא ניסן "תודה רבה. עצם היותי במעמד מרגש זה זוהי מתנה יקרה עבורי". אך הסולטאן לא ויתר והתעקש שסבא ניסן ייקח חפץ יקר מהחדר. סבא ניסן בחר בפריט קטנטן אשר ביחס לחפצים הגדולים שהיו בחדר היה ממש חסר ערך.

סבא ניסן פנה לסולטאן ואמר: "ברשותכם כבודו, זה יהיה לי למזכרת. האם אוכל לבקש בקשה?" ובכן, מה יכול אדם לבקש כאשר הוא עומד לפני שליט והאפשרויות פתוחות בפניו?…. "כן" ענה הסולטאן והמתין לבקשתו. "בחצר הארמון יש עצי אתרוג. האם יורשה לי לקחת משם פרי?"הופתע השליט מבקשתו של סבא ניסן, צחק ואמר "פרי??? פרי אתה מבקש?". "על פרי זה מברכים אנו היהודים בחגנו, חג הסוכות, זו תהיה זכות גדולה היות ולא מוצאים פרי זה בכל מקום" ענה לו סבא ניסן.

קרא הסולטאן לאחראי הגן והחממה והורה לו, שבכל עת בו ירצה סבא ניסן, יוכל להגיע ולקטוף ולקחת אתרוגים כאוות נפשו. וכך היה.

מאותה עת, כל שנה, במשך שנים, לפני חג הסוכות, היה מגיע סבא ניסן לגינת הסולטאן, קוטף ומביא כעשרים אתרוגים יפים ומהודרים במיוחד. היה זה פרי נדיר ובלתי מצוי באזור כולו – לו זכה בית כנסת שלם  באחד שכזה, הקהל היה מאושר. כולם היו נוטלים ומברכים ושמחים במצווה אדירה זו עם אותו אתרוג. נציגי בתי הכנסת באספהאן והכפרים מסביב, היו מגיעים לסבא  ניסן לפני חג הסוכות, וסבא ניסן היה מפקיד בידיהם אתרוג יחיד, מהודר ויפה. במו ידיו, עטף את האתרוגים לחלוקה, בזהירות, בחרדת קודש ובאהבה אין קץ.

יהודי זקן מאזור אספהאן, גר כיום בירושלים בשכונה בה גר דודי, וכשהם נפגשים מידי פעם, זוכר הוא את סבא ניסן והאתרוגים. אותו יהודי זקן מספר שהיה אז נער צעיר, אביו היה שולח אותו למרחקים על אופניים כדי להביא אתרוג עבור בית הכנסת מסבא ניסן עליו השלום. כשהיה מגיע אליו היה מעוניין לקנות בכסף אתרוג נוסף מעבר לאתרוג שקיבל עבור בית הכנסת, אך סבא ניסן לא הסכים למכור ואמר לו: "אין מספיק . צריך שיזכו כמה שיותר מבני ישראל" במצוות נטילת לולב ואתרוג.

סבא ניסן לא לקח שום תשלום עבור האתרוגים שחילק, "זו מצווה", נהג לומר בענווה כה גדולה. את ההזדמנות הגשמית שקיבל בבית הסולטאן ניצל לזכייה רוחנית ולשמחת הבורא. אין ספק, כי בפשטות ובאמונה שלמה חי סב ניסן את דברי חז"ל: "כי חפץ השם הוא זיכוי הבריות".

זכותו תגן בעדנו.

אמן

הזוית האישית

תודה רבה לך, סבתא על סיפורך המופלא, שמחתי להכיר את סיפורו המיוחד של סבא ניסן.