מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של יואב נתן וסבא אילן ישראלי

סיפורו של סבי מתחיל בתקופת מלחמת העולם השנייה. הסבתא וסבא רבה שלי שהיו פליטים חסרי בית בסיום המלחמה הנוראה ההיא…

הם נאספו ע"י פעילי סוכנות כילדים פליטים והחלו במסע ארוך לארץ ישראל להגשים את חלומם. בדרכם לארץ הם שהו במחנה בעיר קסטל-גנדולפו שבאיטליה.

בעיירה יפה וטבולה בירק נולד סבא אילן. הימים היו ימי קדם מדינה (1947). העלייה לארץ הייתה במגבלות המנדט הבריטי ששלט בארץ ולעולים החדשים הייתה הגבלת מכסה.

כאשר היה סבי בן חמישה חדשים, עלתה משפחתו על אנייה ששטה לארץ ישראל , שם האנייה- קסרטה, ונוסעיה היו מעפילים בעלייה לא חוקית (עפ"י חוקי המנדט).

סבא רבא וסבתא רבא וסבא אילן בן שנתיים וחצי 

הנוסעים עלו תחת זהות בדויה עם תעודות (סרטיפיקטים) מזויפות. כל הנוסעים נלקחו מיד למחנה עולים במעברה ברעננה. שם הם גרו באהלים כחודשיים והימים היו ימי מלחמת השחרור (מלחמת העצמאות) ובכל פעם בא כרוז והודיע: "העיר נהריה, חדרה, טבריה , צפת   שוחררה, מי רוצה לעלות על המשאית ולעבור למגורים קבועים?" וכך באופן אקראי בחרה המשפחה עם התינוק בן חצי השנה לעבור לצפת.

צפת – מבט על הרובע הערבי בצפת לאחר מלחמת תש"ח (היום הכל נהרס פרט למסגד)

 צפת שנת 1949 – הבית של סבא לאחר שננטש ע"י הערבים במלחמה.

עם הגיעם לעיר הפנו אותם האחראים לבחור דירה מבין כל הרכוש הנטוש אשר נקרא גם – רכוש נפקדים. אלו היו בתים שהערבים נטשו במנוסתם לאחר שהובסו במלחמת השחרור.

וכך החלה משפחה של פליטים ממזרח אירופה את חייה בארץ ישראל החופשייה  והעצמאית, כמו עוד אלפי משפחות אחרות. הייתה בעיה  של מציאת מקורות פרנסה לאנשים ללא מקצוע. וכך סבא רבה עבד בסלילת כבישים וסבתא רבה עבדה במטבחים של מסעדות ומאוחר יותר כטבחית בבית החולים המקומי.

סבא שלי שהוא דור שני לשואה ולתקומה גדל בבית עם טראומות של המלחמה הקשה להורים שנשאו בשתיקה את הפצעים והאובדנים של המלחמה. הפרידה ממשפחתם ואי הוודאות מה עלה בגורלם.

השפה היחידה שדוברה בבית היא אידיש, והילד , שהוא סבא שלי, לא רכש עד כתה א' את השפה העברית במלואה. ההורים התרכזו בעיקר בפרנסת המשפחה ולא הקדישו זמן ומחשבה לחינוך וגידול הילד. הימים היו ימי צנע בארץ, היה מחסור חמור במזון והממשלה נקטה בשיטת תלושי מזון והקצאות למשפחות. משפחות היו רעבות וחיו בצמצום רב.

החיים היו פשוטים מאד, הצעצועים היו סירים, רהיטים והרחוב. מים זורמים לא היו בבית, בחצר הייתה באר עם משאבה ידנית שהעלתה מים בדלי. בבית התרחצו רק פעם בשבוע עם מים חמים שחוממו על גבי פריימוס. המקרר היה למעשה ארון עם בלוק קרח בתוכו.

לא הייתה טלוויזיה בארץ וטלפונים היו רק לשכבות מיוחסות ועשירות. הדמיון של הילדים היה מפותח מאד , האזינו הרבה לרדיו וכמעט כל יחסי החברה הושתתו על מפגשים בחוץ עם חברים וחברות ומשחקי שטח גדולים כמו: "כיבוש הדגל", מחניים, מחבואים, דודס וגולות.

"הילדים היו רוב שעות אחה"צ  והערב ברחוב , ההורים לא בדיוק ידעו מה מעשיהם, ורק בשעות הערב עם חשיכה היינו מגיעים הביתה, ומוזר מאד! ההורים לא דאגו…."

הפריימוס – שימש לחימום מים, בישול וכביסה ביתית

שנת ילד חוץ בקיבוץ:

בסיום כתה א', סבא שלי עדיין לא רכש את מנהגי החברה הישראלית המתהווה. גם השפה והכתיבה לא נרכשו במלואם והמשפחה החליטה לשלוח את הילד (סבא אילן) לקיבוץ הגושרים כילד חוץ. במשך השנה היה סבא מנותק מהוריו, היה בלינה משותפת כנהוג בקיבוץ, למד את הטבע דרך ההליכה וההתנסות בשדות ובמטעים. חיים עשירים מאד עם גירויים אינסופיים שהפכו את השנה לחוויית למידה והעשרה אינטלקטואלית.

סבא בתמונת מחזור כתה א'- שורה אחרונה  שלישי מימין

בתום השנה, חזר סבא לביתו והמשיך בביה"ס היסודי כתלמיד מן המניין ללא פערים תרבותיים וחברתיים.

שנות בגרותו של סבא