מאגר סיפורי מורשת

לסבא שלי קוראים לב, הוא נולד בשנת 1948, באזרבייג'אן, שהייתה אז חלק מברית המועצות.

בזמן מלחמת העולם השנייה אימא  שלו עם אחים שלו ברחו מאוקראינה ונשארו שם. בעלה הראשון נפטר במלחמה והיא נשארה לבד עם הילדים שלה באזארבייג'אן, שם הכירה את סבא רבא שלי, שהיה לוחם במלחמה, וכשחזר בתום המלחמה למשפחתו לא מצא אף אחד. משפחתו נעלמה.

אחרי חיפושים רבים החליט לעזוב ועבר לגור באזרבייג'אן. שם הכיר את סבתא רבתא שלי. סבא שלי, היה הילד הכי קטן במשפחה, ובינו לבין האחים שלו היה הפרש גילאים גדול.

להיות יהודי בברית המועצות לא היה פשוט ועוד יותר קשה היה לשמור על הדת. בתוך הבית (כשלא היה אף אחד זר) הם דיברו באידיש, חגגו חגים יהודיים, וסבא רבא שלי היה הולך לבית הכנסת, שהיה ממוקם בבית פרטי בלי שום סימנים המעידים על כך שזה בית כנסת. למרות שבאזרבייג'אן לא הייתה אנטישמיות והיהודים היו במעמד יחסית גבוה, בברית המועצות ככלל, הדת הייתה אסורה, ולכן הם לא יכלו להחצין את העובדה שהם יהודים.

באזרבייג'אן עצמה היו המון עדות, לכן מעולם לא הרגשנו שוני, כמו במקומות אחרים בברית המועצות לשעבר. בחברה שגדלתי בה, הייתה הרבה פעמים העדפה לאנשי מקצוע רופאים, מורים, מהנדסים ואנשי שיווק, יהודים, מכיוון שנחשבו למשכילים.

רוב החברים של סבא וסבתא היו יהודים. כשהם היו מגיעים למקום ציבורי, ללימודים,עבודה, היו ישר מחפשים אם ישנם יהודים בסביבה. הם ניסו לשמור על זהותם היהודית ובגלל זה התחתנו עם יהודים. סבא וסבתא שלי הכירו אחד את השני באוניברסיטה כשהם למדו ביחד.

הזוית האישית

סבא לב והנכד תמיר תיעדו ביחד את סיפורו המעניין של סבא לב.