מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי יהונתן שריה סרי, נולד בשנת 1935, בשכונת בית שלום שליד מאה שערים בירושלים, להוריו שלמה ונדרה סרי לוי.

כשהיה בן 14 הוא הצטרף לתנועת בני עקיבא ובשנת 1953, התגייס לנח"ל בגרעין של "בני עקיבא" ונשלח להדרכה בסניפי התנועה בקריית אתא ובכפר בנימין שעל ידי חיפה. עם סיום שירותו הצבאי חזר לירושלים והמשיך בעבודתו כמורה ומחנך במסגרת משרד החינוך ומשרד הסעד.

בשנת 1967, השתתף במלחמת ששת הימים ולאחריה נשא לאשה את שמחה לבית נאמן. סבא וסבתא שלי יצאו לשליחות של בני עקיבא באנגליה, שם נולדה בתם הבכירה. בשנת 1969, שבו הביתה וחזרו לעסוק בחינוך, בהוראה ובייעוץ חינוכי. סבא השתתף גם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. כשיצא לגמלאות נפתח שלב חדש בחייו מבחינה מקצועית: הוא החל לעסוק ברפואה הטבעית והסינית, ואף פתח קליניקה טיפולית. בנוסף, העמיק בלימודיו התורניים ואף ניגש לבחינות הסמכה ברבנות בתחומים שונים, שאותם למד בישיבה וכולל. מאותה תקופה ועד היום כתב חמישה ספרים בתחומים שונים:                          הספר הראשון – "מורה דרך לבריאות טובה" ועוסק ברפואה סינית וטבעית, ותורגם לאנגלית.

הספר השני – "מצנעא לירושלים" סיפורם המופלא של הסבים שלו זצ"ל, שעלו ארצה מתימן והתערו בארץ.

הספר השלישי – "מיזד לירושלים" עוסק בדמותם של חמיו וחמותו ז"ל, שעלו ארצה והתאקלמו בירושלים.

הספר הרביעי – "שירת גאולים" עוסק בשבט גאולים, בתנועת בני עקיבא.

הספר החמישי – "ברכת יהונתן" עוסק בקורות חייו ובו התמקדנו בעבודתנו המשותפת השנה, בתוכנית הקשר הרב דורי.

הנה לפניכם, קטע מן הספר שעל כתיבתו עבדנו יחד השנה, בו סבא מספר על לידתו ועל הנסיבות שבהן נתנו לו הוריו את שמו – יהונתן:

בחודש הרביעי להריונה החמישי של אימי, קם אבי בוקר אחד בקריאה לאימי: "גברת" (כך קרא לה), "חלום חלמתי הלילה, חלום טוב". "מה חלמת?" שאלה אימא, "בחלומי, והנה איש זקן בא לקראתי ואומר לי ייוולד לך בן ותקרא שמו יהונתן והלך לדרכו". חודשים חולפים ואכן ההיריון – שהיה תקין, וכעבור חמישה חודשים נולדתי אני בשעה טובה ומוצלחת, כילד חמישי וכבן שלישי להוריי, ובבית מתווכחים איזה שם יינתן לינוקא, כמובן שם תימני כיאה וכנאה. אולי סעדיה או אולי עזריה, והנה אימי פונה בקריאה אל אבי: "אדון!" (כך נהגה לקרוא לו) "אתה זוכר את החלום שחלמת?" "כן, כן", וכך הוחלט, בבוא יום הברית.

גם מבצע הלידה היה מעניין: למרות שבית החולים בהר הצופים לא היה רחוק מביתנו, לא היתה מוכנה אימי ללדת שם בשל החשש להחלפת ילדים, חבל היה להחליף ילד כמוני, לא כן? היא העדיפה ללדת אותי בבית, אבל איך עושים זאת כשיש ארבעה זאטוטים מסתובבים בדירת חדר אחד, קיימת רק סבתא אחת, והיא גרה רחוק יחסית לאותם הימים, בשכונת נחלת צבי הצמודה למאה שערים. מה עשה אבא? נקב חור בדלת ארון הבגדים הגדול והכניס לשם את ארבעת אחיי ואחיותיי. בינתיים הגיעה המיילדת והחל תהליך הלידה. עד כמה שאני זוכר הכול עבר בשלום, ועם הזעקה ראשונה שלי, צעק אבא: "ילדים אתם יכולים לצאת מהארון!" הילדים יצאו מהארון (לא במשמעות של היום) ופגשו באח החדש (הלוא הוא אנוכי).

והיכן עושים את הברית? בבית הכנסת כמובן, שהיה סמוך לביתנו, בגבולות שכונת הבוכרים. מספרים שכבר בברית המילה הייתי שובב. פשוט עשיתי מעשה שלא יעשה – הרטבתי את המוהל! המוהל התעשת וקרא בקול "בוא בברית יהונתן". תדהמה נפלה על פניהם של משתתפי הטקס שכן לא נתקלו בשם כזה. מי שמע על מתן שם צבר לתינוק? ואכן לא נמצא שם כזה, לא בת"ת תימנים ולא בת"ת מזרחי או בבתי ספר שבהם למדתי. באורט נביאים היה רק תלמיד אחד בשם כזה ובצבא היה אחר. רק מאוחר יותר החל שם זה להיות נפוץ על פני כל הארץ.

בשנותיי הראשונות לא אהבתי כל כך את השם הזה, שכן התפרסם אז השיר "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן" ונתחבב על הילדים. אני כשלעצמי לא אהבתי כשהמורה והילדים הקיפו אותי ושרו את השיר הזה. "כפיצוי" קיצרה סבתי את השם ל"נתן" וכך קראו לי במשפחה ובסביבה הקרובה. אולם לאחר מכן, התחלתי לאהוב ולהיות גאה בשם יהונתן וכך זה עד היום. עוד מישהו שלא אהב את השם הזה היה אחי אליעזר. אחרי הברית הוא צעק "למה לא קראתם לו דוד? אני רוצה דוד!" ואז אימא ענתה "אל תדאג יבוא דוד", ואכן, כעבור שלוש שנים בא דוד.

בסרטון שלפניכם, אפשר ללמוד עוד על תולדות משפחתנו, מסיור מודרך שערכנו, בעקבות התיישבות יהודי תימן בעיר, לכבוד השקת הספר "מצנעא לירושלים"

הזוית האישית

נדב: לי ולסבא יש קשר קרוב ויומיומי ושמחתי לבלות איתו, מדי שבוע השנה, בתוכנית הקשר הרב דורי. אני מתפלל ומקווה שהא-ל יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.