מאגר סיפורי מורשת

כשאמי-טל ואבי-דן נישאו, סבא שלי (אבא של אימא) צייר להם את הציור הזה כמתנת חתונה.

הציור מבוסס על ציור של צייר צרפתי בשם פייר אוגוסט רנואר ונקרא "מלון דה לה גלאט". בקדמת הציור רואים את אמי יושבת על הספסל מביטה באבי, והוא על כיסא עם משענת גבוהה מחזיר לה מבט עם חיוך. מעל אמי- אימא שלה – אלישבע, סבתא שלי. משמאל להם הזוג שרוקד אלו דודי יוני (אח של אימא) ודגנית רעייתו. במרכז הציור יש גזע עץ ונשענת עליו סבתי האהובה עדה –אימא של אבי שנפטרה בשנת 2019. סבא שלי (הצייר) יושב עם אבי באותו שולחן וחובש כובע קש. ואיפה הנכדים אתם בטח שואלים? אחי הגדול גיא, אחותי תמר, ואני זהר היינו אז רק חלום. וגם בני דודי-יפתח, אלון, נגה וזיו –גם הם טרם נולדו. אבל עד לסוף הסיפור תכירו את כולנו – הם חלק מחיי הבין דוריים.

זהר: סבא, ספר לי בבקשה על סבא וסבתא שלך מצד אמך ואביך.

סבא: האמת ניתנה להיאמר, שלא הכרתי בכלל לא את סבא וסבתא מצד אימא ולא את אלו מצד אבא.

הסיפור של אמי עצוב מאוד. אמי נולדה בגרמניה בשנת 1915, כלומר במלחמת העולם הראשונה. כשהיא נולדה אביה (סבא שלי) כבר לא היה בין החיים. הוא נפטר כשאמה (סבתא שלי) היתה באמצע ההריון שלה. כשאמי נולדה כבר היה לה אח בן 4 ששמו ורנר. בשנת 1926, כשמלאו לאמי 11, מתה גם אמה (סבתא שלי) וכך היא ואחיה גדלו יתומים מאב ומאם בבית של דודה שלהם. אחיה ורנר עזב כשהיה בן 17 ועבר לעבוד בבנק. אמי נשארה אצל הדודה, למדה בבית ספר רגיל והייתה מאד מקובלת בכיתה. אבל כמה שנים אחר כך הנאצים עלו לשלטון וחיי היהודים הפכו בלתי נסבלים. את אחיה גרשו מהבנק וקבעו שאסור לו לעבוד יותר בשום מוסד רשמי, לאמי הודיעו שאסור לה ללמוד בבית הספר. אחיה, שהיה כבר ציוני והחליט לעלות לפלסטינה, ניצל הזדמנות שניקרתה לו ועלה בשנת 1934על אונייה שהביאה אותו לארץ. הוא הצטרף לקיבוץ גשר בעמק הירדן ואחר כך עבר לקיבוץ אשדות יעקב.

אמי לא עלתה אתו. היה לה קשה להיפרד מכל חבריה וחייה בגרמניה. אבל כשהמצב נעשה מסוכן יותר ליהודים, היא החליטה לבוא לבקר את אחיה בארץ. היא באה והוא שיכנע אותה להישאר. היא גרה ועבדה בחיפה עם חברי ילדות שלה מגרמניה ושם הכירה את אבי.

אבי נולד בשנת 1905 והיה אחד מ-12 ילדים במשפחה דתית שחיה בעיר טרנוב בפולין. אבי למד ב״חיידר״ שזה סוג של תלמוד תורה. בגיל 14 הוא עזב את הדת והחל לעבוד בעסק המשפחתי שאביו ואמו ניהלו – מסחר של פירות הדר. כשכל המשפחה עברה מפולין לוינה אבי החל ליסוע לאיטליה וספרד, למצרים, לצרפת ולישראל בחיפוש אחר פרדסים, סוחרים ושווקים. כשאמו נפטרה בוינה ואביו הזדקן, העסק התחיל להתפרק. אבי, כמו אביו, אחיו ואחיותיו, עלו לפלסטינה. אבי התיישב לו בחיפה בשנת 1932 והמשיך לעבוד בארץ ובאירופה. בשנת 1940 הוא הכיר את אמי ושניהם עברו לירושלים. בירושלים הם שכרו דירה וחנות באותו בניין ליד שכונת הספר – ממילא. את הדירה שהם שכרו מארמני בשם גאראבדיאן הם חלקו איתו ועם ארבע תרנגולות ושתי העיזים שלו. הוריי, שהגיעו מאירופה, לא ידעו את נפשם מרוב תדהמה.

שכונת ילדותי היתה שכונת עוני מלאת שמחת חיים. היו בה חנויות ומגורים שלובים זה בזה. שם שיחקתי בילדותי כדורגל בכדור מסמרטוטים, שם למדתי לשרוק באצבעות, שם בניתי עגלה מארגז ירקות וגלגלי מתכת ש״לוקחת את הירידות״ של רחוב הנסיכה מרי במהירות עצומה, ושם הצצנו, מעבר לקירות המגן מבטון – אל השטח המפורז והממוקש שבינינו לבין ירושלים הירדנית. באותו בניין, ברחוב הנסיכה מרי, בקומת הרחוב, הוריי שכרו ביחד עם שותף ערבי (תאופיק דג'אני) חנות ענקית וסחרו בה בבגדי נשים (שמה של החנות היה –"רובל"). זו היתה אחת משתי החנויות הכי אפנתיות בירושלים ועל לקוחותיה נמנו שמנה וסלתה של נשות ירושלים (אפילו ראשת הממשלה גולדה מאיר). בעסק הזה הוריי עבדו יחד כ-35 שנה עד שפרשו.

בשנת 1953 נולד אחי רוני שהיה כל חייו הקצרים – אחי הקטן. טיפלתי בו כשהיה תינוק, "גידלתי" אותו כשהפך ילד ונער, והיו בינינו עבותות אהבה בהמשך חייו בארץ ובארה"ב יחד עם משפחתו. לצערי העמוק הוא הלך לעולמו בשנת 1987, ונותרתי עם אלמנתו ושני ילדיו שנישאו מאז ושמונת ילדיהם.

בין אבי לביני התפתח בילדותי קשר דווקא בתחום לא צפוי. למרות שהיינו משפחה חילונית, אהבתי ללכת איתו בחגים לבית הכנסת. אבי, במקביל לעבודתו – נפשו נקשרה בהתנדבות לבית החולים אלין – מוסד לשיקום ילדים נכים ששכן אז בחדריו המקושתים של מנזר סן סימון בקטמון. המקום היה יפה אך ממש לא התאים למטרות שיקום ילדים. לכן אבי ארגן תצוגות אפנה במלון המלך דוד שהכנסותיהן היו קודש לילדי אלין עד שמצא מליונר אמריקאי שתרם סכום גדול לבניית בית חולים חדש לאלין. משזה נבנה לתפארת ירושלים ומלאכת השיקום – אבי המשיך להיות פעיל באיסוף תרומות ובניהולו של בית החולים. כשמלאו לו 70 (בשנת 1975) אבי זכה לקבל מידיו של ראש העיר – טדי קולק את התואר ״יקיר ירושלים״.

זהר: מה הזיכרון הראשון שלך עם ההורים?

סבא: יש לי כל מיני זיכרונות עם הוריי, אבל אספר לך משהו ששייך לילדות הכי קדומה שלי. נולדתי בירושלים בשנת 1945, כשהייתי בן שלוש ישראל הייתה בעיצומה של מלחמת השחרור. ירושלים הייתה במצור, לא היו בה לא מים ולא אוכל, והיא סבלה מהפגזות יומיומיות. אבי החליט שאמי תרד לתל אביב איתי כי המקום שגרנו בו היה ממש על הגבול עם ממלכת ירדן שמולה התנהלה המלחמה. התנועה בין ירושלים לתל אביב התנהלה במשוריינים – מן משאיות שהלחימו להן לוחות פלדה להגן על הנוסעים מכדורי הרובים. מכיוון שגם הנסיעה הייתה מסוכנת, כי תקפו את השיירות, ביקשו מאמי להחביא שני רימוני יד בחולצתה. וכך נסענו היא ואני ישוב על ברכיה, ולראשי צמודים שני הרימונים, בכביש המשובש מלא המהמורות עד שהגענו לתל אביב. אמי סיפרה לי לאחר שנים רבות שזאת הייתה הפעם הכי קרובה בחייה לפחד מוות. לפני הרבה שנים פגשתי אישה מבוגרת שזיהתה אותי וסיפרה לי שגם היא ישבה מולי ומול אמי באותו משוריין.

זהר: סבא, מה הכי אהבת בבית הספר?

סבא: למדתי מכתה א' עד כתה י"ב באותו בית ספר – הגימנסיה העברית בירושלים. את הלימודים צלחתי עד כתה י"א בלי הנאה. רק לקראת הבגרויות פתאום גיליתי בהם עניין, אבל בכל השנים הללו הדבר שהיה הכי חשוב מבחינתי היו החברים, הטיולים, הספורט. אהבתי את המסיבות ואת החיים בצופים, אהבתי ריקודי עם (בכל מוצ"ש רקדנו בצריף של צופי "מצדה". חוץ מזה נערכו בירושלים מצעדי מחולות שהשתתפתי בהם בשמחה), ניגנתי באקורדיון (האקורדיון היה פשרה בין הוריי לביני כשביקשתי פסנתר כמתנת בר מצווה), השתתפתי בחוגי דרמה והצגות, בניתי תפאורות ואהבתי מאוד לצאת לטבע ולצייר, בקיצור – עשיתי כל מה שניתן כדי להיפטר משיעורי הבית מהר ולעוף לפעילויות אחרות.

זהר: וכשהגעת לצבא מה עשית?

סבא: מכתה י"א כבר התאמנתי להיות בכושר גופני מצוין כדי להגיע יחד עם חבר לצנחנים. כשהגעתי לצבא התנדבתי לצנחנים, אבל כשאמרו לנו להמתין עד שיגיעו מספיק מגוייסים, מישהו שיכנע אותי להתנדב בינתיים לשייטת 13. הבינתיים הזה נמשך כשנתיים שבהן הייתי בקורס הכי ארוך בצה"ל – צלילות וחיים על הים במשך שנתיים וחודשיים עד למסדר הכנפיים. אי שם בחלוף כשנה ושמונה חדשים הודחתי מהקורס בשלביו הסופיים ובחרתי לסיים את שירותי הצבאי (נותרה לי כשנה) בסיירת שקד. שם הבנתי שזה באמת מה שאני אוהב – ג’יפים, נופי מדבר, בעלי חיים, טבע וניווטים… שם גם נשארתי שנים רבות במילואים: במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במרדפים אחר מחבלים בהרי חברון והבקעה, במלחמת יום הכיפורים, באינתיפאדות, במלחמות לבנון ובשגרה.

סבא בשירות סדיר, סיירת שקד, 1965

זהר: מהי המלחמה שנלחמת בה שנמשכה הכי הרבה זמן?

סבא: אימא שלך נולדה בתאריך 22.8.1973. כחודש לאחר הלידה יצאתי למילואים בסיירת שבה שירתי. סיימתי את המילואים בתאריך 5.10.1973,הספקתי להגיע הביתה וליהנות עם אימא וסבתא שלך ולמחרת בשבת כבר פרצה מלחמת יום כיפור. יצאתי למלחמה בחזית הדרום מול הצבא המצרי וחזרתי הביתה חצי שנה לאחר מכן. פרט לחופשות קצרצרות לא הייתי בבית כל אותה תקופה. לכן המלחמה הזאת היתה הכי ארוכה מבחינתי, גם בזמן, וגם בחווית האבהות – כי החמצתי חצי שנה להיות עם אימא שלך מרגע שנולדה ועד שהייתה כבר תינוקת בת 6 חודשים (מאז ועד היום אנו מנסים לפצות את עצמנו על החודשים האבודים).

זהר: פעם שמעתי שיש לך ״עיטור המופת״. על מה קיבלת אותו?

סבא: בשנת 1968, באחת הפעמים שהייתי במילואים, דווקא בין אילת לצומת הערבה, ירדו גשמי זעף חזקים מאד. פיקדתי אז על סיור והגענו לקטע ליד תמנע שבו הכביש הראשי לאילת נסחף לוואדי שמתחתינו. אי שם בוואדי ראינו טנדר הפוך על גבו ועליו איש שזעק לעזרה. הבנו שהוא נסחף בשיטפון. הדלקנו פנס חזק לכיוונו ואז ראיתי בעומק הוואדי, מעבר לטנדר, יד מגיחה מהמים וראש, הבנתי שיש שם אדם שנסחף כנראה מהטנדר ועומד לטבוע. קשרתי את עצמי בכבל פלדה שהיה על הג’יפ, קפצתי למים והצלתי אותו. אחר כך אמרו לי שהוא היה אבא לחמישה ילדים. בסמוך לאירוע אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש העניק לי צל"ש, ולימים בשנת 1973 הרמטכ"ל דוד אלעזר העניק לי את עיטור המופת.

סבא חייל מצטיין אצל הנשיא זלמן שזר

זהר: איך הכרת את סבתא?

סבא: בשנות ה- 60 של המאה ה-20, ישראלים רבים היו עולים לרגל ברגל – לירושלים. קראו לזה צעדת ארבעת הימים. הלכתי בצעדה עוד בתיכון, אחר כך בצבא, ואחר כך עם חברי הטוב יונה, שניגן בבאנג׳ו: תוך כדי הליכה והיינו הולכים ושרים וכל הזמן הצטרפו אלינו צועדים לשיר איתנו. סבתא ואני אמנם למדנו ביחד משפטים אבל היינו רחוקים זה מזו לחלוטין. יום אחד, בשנת 1969,עמדתי בפקולטה ודיברתי עם אנשים על הצעדה הקרבה ובאה. סבתא הצטרפה לשיחה ואמרה: ״גם אני הולכת השנה״. שאלתי: ״באמת? עם מי?״, והיא השיבה מיד: ״איתך״. וכך היה. הלכנו ושרנו ודיברנו והתאהבנו במשך שלושה ימים. ביום הרביעי עמדנו על גבעה שצפתה על ירושלים ואני אמרתי לסבתא: ״נראה לי שלילדים שלנו יהיו עיניים תכולות״ (כמו שלה ושלי) והיא השיבה: ״כן, והם יהיו בלונדינים״ (כמו שנינו) והחלטנו, אחרי ארבעה ימי הכרות, להתחתן… והשאר הם שני זוגות ילדינו – טל אימא שלך ויוני דודך + שבעה נכדים.

זהר: אתה עורך דין. תוכל לספר על המשפט הכי מענין שהיה לך?

סבא: קיבלתי את רשיון עריכת הדין שלי כבר בשנת 1971 אבל עבדתי בכל מיני עבודות מאז ועד היום. התחלתי כעורך דין פרטי עד מלחמת יום הכיפורים. לאחריה עבדתי במחיצתו של השר שמעון פרס כעוזרו האישי ולאחריו עם האלוף אהרון יריב (ראש אמ"ן לשעבר). בתום תפקידי זה יצאתי בשליחות לפריס עם סבתא, אימא שלך ואחיה יוני. בתום כארבע שנים שבנו לארץ ועברתי לפרקליטות. שם טיפלתי בתיקים פליליים מרתקים עד שרותקתי למשפט הכי מרגש מענין ורציני של חיי – פרקליט המדינה צירף אותי לשרת יחד איתו כתובע במשפט נגד פושע מלחמה בשירות הנאצים ששמו איוון דמיאניוק (עם הזמן הפכתי לתובע הראשי). דמיאניוק, אזרח ארה״ב שהיגר אליה לאחר מלחמת העולם השנייה, גורש ממנה והואשם בכך שביצע פשעים נגד האנושות ונגד העם היהודי במחנות ההשמדה טרבלינקה וסוביבור ובמחנה הריכוז טרווניקי. אחרי מספר שנים גיליתי שהוא היה גם פושע במחנות הריכוז – מיידנק, פלוסנבורג ורגנסבורג. במשפט שלו ניצולי טרבלינקה העידו על אכזריותו הרבה כלפי הנרצחים והאסירים ועל היותו מפעיל תאי הגזים. חוץ מזה הגשנו נגדו מסמכים שהוכיחו את פשעיו במחנה ההשמדה סוביבור וטראווניקי. בסוף המשפט הוא נמצא אשם ונדון למוות. בערעור שלו בית המשפט העליון החליט שיש לו ספק בענין היותו מפעיל תאי הגזים בטרבלינקה ולכן זיכה אותו מחמת הספק. דמיאניוק חזר לאמריקה, גורש משם לגרמניה, הועמד שוב לדין על פשעים של רצח המונים במחנה ההשמדה סוביבור והורשע. מספר חדשים לאחר מכן הוא מת בגרמניה. הקדשתי למשפט הזה שמונה שנים רצופות של חיי המקצועיים ואם היה צורך הייתי מקדיש אף יותר. אלו פשעים כל כך חמורים – שכל עוד שניתן חובה עלינו להעמיד לדין את מי שביצע אותם בלי לוותר.

מיכאל שקד כפרקליט ראשי במשפט דמיאניוק

זהר: סבא, יש לך שבעה נכדים ונכדות, אני יודעת שאתה אוהב את כולנו, אבל יש משהו מעבר לזה בקשר שלך איתנו?

סבא: יש המון פרטים כאלה ואחרים בחיים שלי אתכם ביחד וכל אחד לחוד. ביחד למשל כולנו אוהבים שחייה וצלילה. למען האמת, עניין הצלילה כבר חוצה שלושה דורות כי חוץ ממני גם אבא שלך ויוני, דוד שלך, צוללנים ותיקים וכרגע כולכם כמעט בוגרי קורס צלילה. אבל אני מרגיש גם שבכל אחד מכם יש משהו ממני: את למשל – מכולכם, יש רק לך גזרת עיניים וצבע זהים לשלי, ואנחנו ירשנו את זה מאבי. את ואני אוהבים גלישה בים, את ואני אוהבים מאד לצייר, את ואני מאד קשורים ברגש שלנו לאימא שלך שהיא הבת שלי. לאחיך הבכור גיא יש נפש רגישה כמו למשורר ואני חש שזה מכנה משותף לשנינו. תמר אחותך הגדולה חזקה מאוד בספורט (טריאתלון) וגם אני בגילה איתגרתי את עצמי בריצה למרחקים ארוכים ושחייה. יפתח, בן דודך הבכור שבין הנכדים, הוא ג'ינג'י בצבע שיערו ובאופיו. הוא ירש את צבע השיער מאמי ואת חדוות הויכוח – DEBATE מסבתא אלישבע וממני – שני עורכי דין. אחותו אלון מקדישה שעות רבות למחול ואני אוהב לרקוד ולצפות במחול כאחד. אחותם נגה, בכינויה – נוגי, היא כולה פצצת אנרגיה של דרמות והצגות, מזכירה לי את הימים שהייתי מדריך לדרמה בבתי ספר בירושלים. זיו הצעיר שבין הנכדים – רק בן 3 וחצי, יתפענח בעתיד, אולי בפרויקט הבין דורי שלו איתי.

תחביבים משותפים לסבא ולי

המשפחה המורחבת שלי

הזוית האישית

זהר קרטלה: להקשיב לכל הסיפורים של סבא היה מרתק נורא. לשמוע סיפורים על כל המשפחה שאת חלקם אני אפילו לא הכרתי עד עכשיו. אני מאוד נהנתי מכל המפגשים ביחד!

מיכאל שקד: כבר עשיתי עבודות שורשים עם נכדים אחרים, אבל כאן הדינמיקה של הכנת הסיפור ביחד עם מעורבות של צילומים וסיפורים והרבה הקשרים שלא כתבנו עליהם ממש ריגשו אותי. בין זהר לביני התפתחו יחסים קרובים כי אני יודע שהיא יודעת עלי כעת המון. גם זו מציאות מרגשת בפני עצמה. חוץ מזה אהבתי את המסכים בשיתוף (בזום) כי נשקפו מהם יחסים דומים של אהבה והערכה בין הנכדות והנכדים לבין דור הסבים והסבתות.