מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא דודה – נער מקים מדינה

יום הולדת יובל לאבא ואימא בסוכה
הזוג הצעיר במועדון לחבר בקיבוץ
סבא דודה , דוד זהבי, נולד וגדל בחיפה לפני קום המדינה, היה פעיל במחתרת

ילדות שובבה – סבא דודה מספר:

"נולדתי בחיפה בכ"ח אייר תרצ"ב, 4.6.1932 לאבא חיים דב זהבי שהגיע מרוסיה הלבנה (קורץ) ואימא חנה זהבי לבית אורגל שהגיעה מפולין (סטניסלבוב). ילדותי עברה עליי בעיר מעורבת של יהודים וערבים, הייתה לזה משמעות כבר מילדותי הצעירה.

הייתי ילד שובב מאוד. הוריי הוזמנו לבית הספר הריאלי לעתים קרובות… לבר המצווה שלי קיבלתי מדודיי סקטים. ירדתי אתם בירידות בשכונתנו הדר הכרמל במהירות גדולה. יום אחד ירדתי עם הסקטים והתנגשתי בעמוד. נפלתי לאחור ושכבתי על המדרכה. השכנות והדודות חשבו שמתתי. לאחר כמה שניות התאוששתי. וכולן טפלו בי עד שחזרתי לאיתני.

להוריי היה משרד עמילות מכס בנמל חיפה. הם קנו מגרש כפול ובנו בית רב דורי. חלומם היה שהבית יהיה עבור המשפחה המורחבת. מי גר בבית? אם אבא – סבתא סוסל גולדמן בקומה שמתחת לרחוב, הורי אימא – בתיה ויחיאל אורגל בקומת הכניסה, אליהם באתי לבקש עוגיות וממתקים. הוריי אחיי אמי ואנחנו – שלושה ילדים: דבורה הגדולה, צבי הבינוני ואני דודה, בן הזקונים. הבית נודע בכל השכונה כ"בית זהבי".

אימא חנה, דודה פנינה, דודה מחלה, צבי ודבורה (בת 4)

תמונה 1

נער הייתי במחתרת

קצת גדלתי, ובגיל 14 גויסתי למחתרת ה"הגנה". המצב בחיפה היה כזה, מפעם לפעם הבריטים עשו "עוצר" ואסור היה להסתובב בחוץ. האווירה שהייתה בציבור היהודי בחיפה היה של שגרה ורצון לשמור קשר נימוסי עם הבריטים שהיו בבסיסים בכרמל ובחיפה. יחד עם זאת, מתחת לפני השטח דיברו כולם על הצורך להציק לבריטים על מנת שיעזבו את הארץ.

הוריי השקיעו מאוד בחינוך, לכן שלחו אותי, בעקבות אחיי, לבית הספר הריאלי. בבית הספר היה שבט של תנועת הצופים. מנהל בית הספר הפעיל את הצופים ואף נתן חסות לסניף של ה"הגנה". לכן היה טבעי ביותר שאצטרף גם לצופים וגם להגנה. היו גם נציגים של האצ"ל שניסו להשפיע עלינו ולגייס אותנו, הנערים, להצטרף לאצ"ל. במסגרת אימוני ההגנה למדו אותנו להרכיב ולפרק נשק. התאמנו על שדאות, על הכרמל אמנו אותנו לעבור ליד מחנה בריטי ולהתחמק מבלי שיתפסו אותנו.

יום אחד אנחנו יושבים לארוחת הערב, שרקו מלמטה. יצאתי למרפסת, סימנו לי משהו, חזרתי לשולחן ואמרתי שאני הולך להדביק כרוזים. סבתא בתיה קמה ואמרה לי: "אל תלך, אם אתה הולך אל תבוא אלי יותר לקבל ממתקים ועוגיות." הייתה דממה, רגע התלבטתי, אבל כמובן שיצאתי למשימה. פקודה היא פקודה, זו הייתה נאמנות למחתרת שאי אפשר לסרב לה. הלכתי להדביק כרוזים. אחרי זמן מה השלמתי עם סבתא לאט, לאט.

במוצאי שבת בתאריך 29.11.1947 י"ג בכסליו נערכה ההצבעה באו"ם על החלוקה. בסיום ההצבעה, כשהבנו שתהיה לנו מדינה, קשה לי לתאר במילים מה היה ברחובות הראשיים של חיפה. אנשים יצאו לרחובות, גם אנחנו יצאנו מהבית והצטרפנו לרוקדים מעגלים, מעגלים בשירה ושמחה עצומה. בעלי חנויות פתחו וחלקו לנו ממתקים ושתיה מתוקה, לילה שלא אשכח. תמיד כילד הצטרפתי להפגנות בחיפה וצעקתי עם כולם: "מדינה עברית, עלייה חופשית, בוז לספר הלבן". כילד, לא ממש הבנתי מה אני אומר. בלילה הזה של החלטת האו"ם, פתאום הבנתי.

שירות בנח"ל ובתנועה

לאחר מלחמת השחרור התחלתי לחשוב על השירות הצבאי. היה לי ברור שאלך להגשמה בקיבוץ. אז כבר עברתי להיות מדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא" ויצאתי לנח"ל עם הגרעין השביעי של בני עקיבא. חשבתי שכבר אין כל כך צורך בצבא כי נגמרה המלחמה, לכן יצאתי להיות קומונר בחיפה.

מרים רעייתי ואני

תמונה 2

חיי הקיבוץ ונישואין עם מרים

לאחר השירות הצטרפתי לחברי הגרעין בקיבוץ סעד, הגעתי עם חברתי מהסניף בחיפה, מרים הבר. התחתנו בסעד ונולדו לנו חמישה ילדים. הבכור – בועז יהודה. השני – חיים, השלישית – אורנה, הרביעית – תרצה והחמישי – יורם.

עבודה חינוכית

במהלך השנים הייתי פעיל בהנהלה הארצית של התנועה. לאחר מכן הייתי מחנך בבית הספר בקיבוץ ומאוחר יותר גם מנהל בית הספר. לאחר שפרשתי מבית הספר הקמתי את חברת הנוער של הקיבוץ. במשך שמונה שנים עסקתי במתן הזדמנות שנייה לנוער שהגיע אלינו מרחבי הארץ.

אני מאמין בכל לבי בנוער הנפלא שיש לנו בארץ.

מאלבום התמונות

תמונה 3

הזוית האישית

תרצה: גם אם אשב עם אבא עוד עשרות פעמים לא אוותר על הסיפורים מהבית בהדר הכרמל בחיפה. השובבות של אבא גם כאיש חינוך וגם כאבא וסבא לא משו ממנו. מספר בדיחות, עושה הצגות ומספר בדרמתיות על חייו. יפיפה מבפנים ויפיפה מבחוץ מאז ולתמיד.

מילון

עוצר
הבריטים היו מכריזים על איסור יציאה מהבתים כעונש או כשמירה על שקט בערים מעורבות.

ציטוטים

”צעקתי עם כולם: "מדינה עברית, עלייה חופשית, בוז לספר הלבן“

”סבתא בתיה קמה ואמרה לי: "אל תלך. אם אתה הולך, אל תבוא אלי יותר לקבל ממתקים ועוגיות“

הקשר הרב דורי