מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא דביר מנשה

אני וסבי מנשה
אני וסבי בבריכה
קשר רב דורי

נולדתי בעיראק בשנת 1945, הבן הבכור במשפחה. גדלתי שם עד גיל 5 והיינו משפחה מבוססת בעיראק. לאור הפחד להישאר בעיראק כמשפחה יהודיה הורי ומשפחתם החליטו לעזוב לארץ ישראל וכל הרכוש של הורי נשאר בעיראק ועזבו ללא כל. בגיל 5 עלינו לארץ ישראל עם כל המשפחה אבא, אמא ושני אחים, אחי הקטן נולד בארץ. הגענו לארץ בעזרת הסוכנות היהודית. כשהגענו לארץ  לקחו אותנו למעברה בעתלית, קיבלנו אוהל עם ריצפה שכולה גבעות וקיבלנו מיטות ומזרונים מעופשים. הזיכרון שלי כילד קטן הוא שניסינו לסדר מיטה על הגבעות חול בתוך האוהל וחפרנו כולנו כדי לישון במיטה שאינה עומדת עקום.

לא היה מספיק אוכל לכולם, הכל היה בהקצבה ובדרך כלל היינו הולכים לישון רעבים. כעבור חודש במעברה לקח אותנו דוד שלי שהיה יותר וותיק בארץ לביתו, הוא עזר לנו למשפחתי להתחיל את חייהם בתנאים קצת יותר טובים בפרדס בשיח מוניס שהיום זאת שכונת רמת אביב הירוקה. בפרדס היינו עם משפחתו של אבי, כל דוד קיבל חדר אחד לכל המשפחה, היה מטבחון קטן בחדר ואנחנו ישנו עם הורי עד כמעט סיום התיכון. היינו מתקלחים במטבחון, עומדים בתוך גיגית ושוטפים את עצמנו. מגיל 9 אני ואחי הקטן ממני בשנה וחצי התחלנו לעבוד, עברנו ללימודי ערב בשביל לעזור בפרנסת הבית. אחי הקטן שנולד בישראל ישן ב"לול" עד גיל 3, הלול היה ארזב גדול של תפוזים שאימי ריפדה אותו בשמיכה. לאחר ניסיונות רבים אבא שלי לא מצא עבודה, אינו רכש את השפה העברית בצורה תיקנית והאפשרויות שלו היו מאוד מצומצמות. לבסוף קיבלו אותו לעבודה בחברה שעושה אסטבס לבניה, לאחר מספר שנים הסתבר שהאסטבס שאיתו עבד במפעל מאוד מסוכן לגוף, אבי חלה בסרטן הריאות בעקבות האסטבס ונפטר לאחר מספר שנים. כילד, החיים היו קשים מאוד והיינו צריכים לעבוד מבוקר עד ערב בשביל צרכים קיומיים כמו מצרכי אוכל בסיסיים.

אט אט בנינו את עצמנו ובהיותי בן 17 עברנו לדירה קטנה משלנו וחיינו בדוחק מבחינה פיזית אך עם אושר גדול כמשפחה מאוחדת ואוהבת. סיימתי ללמוד בית ספר עממי ותיכון, התגייסתי לצבא והייתי שריונר וקצין בצבא. לאחר השחרור למדתי ועבדתי במחשוב שהיה אז מקצוע מבוקש וההכנסה בהתאם, הייתי מנהל מחלקת המחשוב של תדיראן למשך 10 שנים.

התחתנתי בגיל 25 עם כרמלה ז"ל שהיא בעצם בת דודתי מצד אימי. למרות הקירבה המשפחתית לא גדלנו ביחד, היינו מתראים לעיתים רחוקות מאוד ובגיל מאוחר יותר כשנפגשנו התאהבנו. התחתנו בשנת 1968 ועברנו לגור ברמת אביב הירוקה לאחר שנתיים נולדה לירית ביתי הגדולה ואחריה ב 3 שנים נולדה שרון ביתנו הקטנה. כשלירית היתה קטנה עזבתי את תדיראן והתחלתי לעבוד עם המשפחה של אישתי ביצור ושיווק תכשיטי זהב, היתה לי חנות ברמת גן בשם "תכשיטי לירית" למשך שנים רבות.

לירית ושרון היום נשואות, לירית היא רואת חשבון ויש לה 3 ילדים, שרון היא פסיכולוגית ויש לה 2 בנות, שתיהן נשואות באושר ואני סבא לחמישה נכדים. לצערי הרב אישתי כרמלה נפטרה לפני שנה ואני גר ברמת אביב ג' כבר 12 שנים.

הזוית האישית

היה מאוד מעניין בתכנית הקשר הרב דורי.

מילון

כל עבודה מכבדת את בעליה
כל עבודה היא מכובדת אפילו מנקה או קופאי.

ציטוטים

”"לחיות בארץ ישראל זה חלום"“

הקשר הרב דורי