מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי פרלה אלגרנטי (נשיא). נולדתי בשנת 1951 בטורקיה.

נולדתי בעיר בשם איזמיר למשפחה יהודית מסורתית, לאמי מתילדה ואבי אלברט. אנחנו ארבעה אחים, אני הבת השנייה. בטורקיה גרנו בשכונת אלסן ג'ק, בה חיו יהודים, מוסלמים ונוצרים ביחד ובאווירה טובה. יש לי ארבעה ילדים: רבקה טלי ליאור ומאיה.

באיזמיר, גרה איתנו אישה בשם מלכה שכל המשפחה שלה הגיעה לפלסטינה ולא היה לה איפה להיות. אמא ואבא שלי לקחו אותה לחסותם ושמרו עליה, ועד יום מותה היא חיה איתנו בבית שלנו.

כעבור זמן מה, חי איתנו איש נוסף בשם יוסף ונטורה. הוא היה שומר, עובד בחברת קדישא ושומר על אנשים שחולים בלילות. ההורים שלי לקחו אותו שישמור על סבא שלי בלילות. לפני שסבי נפטר, סבי אמר למשפחתי לשמור על יוסף וגם הוא, עד יום מותו, היה אצלנו בבית.

בטורקיה לא היינו עשירים, היה לנו בית קטן. בחדר של ההורים היו שתי מיטות זוגיות באחת ישנו ההורים ובשניה, אני ושני האחים הקטנים שלי, ג'קי וג'וייס. אחי הגדול סלים, ישן בפינת האוכל. מלכה ויוסף, למרות שלא היו זוג, ישנו באותו חדר קטן מתחת למדרגות.

לא היה חסר לנו כלום אף פעם. את הילדות שלי אני זוכרת כילדות נפלאה.

ביתנו תמיד היה פתוח. אימי מאוד אהבה אנשים ותמיד הייתה שמחה בבית. לאבי הייתה חנות בדים והוא היה תופר חליפות לגברים והיה עובד שעות רבות מחוץ לבית. לכן, אימי היא זו שדאגה לכולנו, ילדיה ואורחיה. היה לה חברות טורקיות רבות והיא הייתה אוהבת אדם.

אחרי שהתחתנתי עברתי לגור באיסטנבול וכל הזמן יוסף ומלכה היו בראש שלי. כשהייתי בהריון באתי לבקר את הוריי באיזמיר ומלכה היתה עם דלקת ראיות בבית חולים. ביקרתי אותה ואף פעם לא אשכח את האהבה שהייתה בינינו.

שנה אחרי שמלכה נפטרה עשינו עלייה לישראל. כל המשפחה של בעלי וג'קי אחי, היו כבר בארץ ישראל. ג'קי הגיע בגיל 12 לבית ספר "נעורים" עם קבוצת חברים מעליית הנוער. בינואר, 1970, עליתי לארץ עם בתי הגדולה רבקה ובעלי גד. הגענו לאשדוד וחיינו במרכז קליטה. שם גרנו יחד עם דודה של בעלי, שעלתה איתנו ארצה.

באותה תקופה, גרנו ליד הים וחיינו בצפיפות עם כל המשפחה. היה לנו סלון וחדר שינה והיו ימים שישנו 12 אנשים באותו הבית. לא נותר מקום פנוי לדרוך עליו ברצפה.

אחרי שישה וחצי חודשים ההורים שלי החליטו לעלות יחד עם אחותי הקטנה ג'וייס. בעלי התחיל לעבוד כפסיכיאטר בבית חולים "אברבנל" והוריי הגיעו לקריית ים.

באותו הזמן, סלים אחי הגדול היה באוניברסיטה בטורקיה ויוסף ונטורה כל שבוע היה בא לבקר אותו ולהביא לו אוכל. הוא היה בשבילנו כמו אבא.

בעקבות העצב שאנחנו בישראל, ויוסף היה רחוק מאתנו, הוא חלה במחלת השחפת. אחיות שלו טיפלו בו וכשהחלים הגיע לישראל.

ההתרגשות והשמחה היו גדולים. כעבור זמן מה יוסף התגורר איתי ועם משפחתי בהרצליה. כאן הוא גידל את ילדיי כמו סבא אוהב. יוסף חי בהרצליה עד יום מותו.

היתה לי חנות פרחים 45 שנה. החזקתי בחנות עובדים עם מגבלות ובמשך שנים גידלתי שני ילדים שהם היו כמו ילדים שלי, עדיין אני בקשר הדוק עם אחד מהם והשני כל פעם שמגיע להרצליה בא לבקר אותי. הם תרמו לי יותר מאשר אני תרמתי להם , כשבעלי היה חולה אחד מהם היה בא כל יום לטפל בו וזה היה עוזר לי מאוד.

בילדותי, הורי סיפרו שהמשפחה שלנו הגיעה לטורקיה מגירוש יהודי ספרד. בביתנו, דיברו בשפת לדינו (ג'ודיאו-אספניאול). שם משפחתי הוא אלגרנטי, שמוצאו מגרנדה (עיר בספרד). שם המשפחה של בעלי, נשיא מפורטוגל על שם דוניה גריסיה הנשיא.

לפני כ-15 שנים, בעלי ואני החלטנו לעשות טיול שורשים. הגענו לספרד לעיר גרנדה ובלבי עדיין הרגשתי גאווה שלמרות שגירשו אותנו, אנחנו עם חזק שממשיך לחיות ויש לנו מדינה עצמאית, מדינת ישראל.

הזוית האישית

איילת: למדתי שלא צריך הרבה דברים כדי להיות מאושר ושצריך להסתפק במה שיש ולראות בכל דבר משהו חיובי.

סבתא פרלה: בעיניי אפשר לחיות עם אנשים שהם לא רק יהודים בשכנות טובה כשמגיעים להבנה. פעם היה ככה גם במדינת ישראל, יהודים ומוסלמים חיו בשכנות טובה ולדעתי אין סיבה שלא ימשיך כך. ושמי שיודע לתת מקבל יותר כל הזמן.