מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

נתינה וקבלה והצלת חיים

משפחתי - הילדים והנכדים
בביה"ס עיינות
החיים במושב נבטים

שמי רבקה אברהם ממושב נבטים.

ההורים שלי מרים ודוד אברהם ז"ל נולדו בקוצ'ין והתפרנסו ממסחר בדגים ובחקלאות. חיי הקהילה נסובו סביב בית הכנסת. היהודים חיו בהרמוניה יחד עם המוסלמים, חיים של כבוד הדדי. בשבתות ובחגים אף אחד לא נסע ברחוב המשותף בקרבת בית הכנסת לאות כבוד ליהודים.

כשהורי  עלו לארץ בשנת 1954 הם הגיעו למעברת 'שער העלייה', ובהמשך למושב נבטים.  הם עבדו בעבודות דרך קק"ל כמו שתילת עצי האיקליפטוס לאורך הכביש במושב.

בשנים הראשונות העבודה הייתה קולקטיבית. אמא שלי עבדה  במשתלה שבמושב, ובהמשך עבדו במטעי משמש וזיתים, עד שנתנו הקצאות לכל משק ואז הורי עבדו בלולים, וכן הייתה להם חנות של עופות. בנוסף הם היו מגדלים עלי ירק לבישול ולמטבל ובנוסף מטעים. כשכבר לא היו רווחים מהמטעים עברו לגידולי פרחי עדעד. בנוסף, אבא שלי עבד במכולת של המושב.

נולדתי בכ"ט בתמוז תשי"ז (28.07.1957) בבית חולים 'הדסה' שהיה בעיר העתיקה בבאר שבע. היום בית החולים לא קיים, ובמקומו נבנה בית חולים 'סורוקה'. נקראתי רבקה – שם מהתנ"ך, רבקה אמנו אשת יצחק אבינו. נקראתי על שם אחות של סבתי מצד אימי אשר נישאה ולא היו לה ילדים ונפטרה צעירה.

שם משפחתי אברהם. שם ילדותי לא שונה כי בעלי, אליאס, הוא גם ממשפחת אברהם. השם אברהם הוא גם מהתנ"ך, אברהם אבינו, אבל שם המשפחה נקבע על פי ראש המשפחה. כאשר ההורים עלו לארץ מקוצ'ין שבהודו, במשרד הפנים שאלו את אבא של אבי מה שם אביו והוא ענה: אברהם, וכך הוסיפו את שם המשפחה, וכך היה עם רוב הקהילה שלנו.

גדלתי במושב נבטים עם המשפחה המורחבת סבים, סבתות ודודים. אני אמצעית במשפחה. יש לי אחות בכורה ושמה בת שבע, ואח קטן ממני ששמו שמעון. שלושתנו גרים עד היום במושב נבטים יחד עם משפחותינו.

בילדותי הרגשתי יחס טוב ומפנק מההורים ומסבתי. חשבתי שאני מקבלת יחס מועדף כי נקראתי על שם אחות של סבתי שהייתה אהובה עליהם.  ובמבט לאחור אני יודעת  שכל ילד היה מועדף על הורי – אחת בכורה ואחד קטן שהוא בן יחיד, וכן עד שהוריי הביאו אותנו לעולם אמי עברה קשיים, ואני בטוחה שגם אחיי הרגישו שהם מיוחדים ומועדפים.

גן הילדים היה ממש קרוב לביתי.  זכור לי שעשינו הצגה על רבקה ואליעזר. הייתי בתפקיד רבקה ומוטי נחמיה היה אליעזר, ובנינו מקוביות עץ את הבאר. זכור לי גם שאימי קנתה לי עגילים ירקרקים עם אבן חן לכבוד ההצגה.

למדתי בבית הספר "רבי נחמיה" במושב, ע"ש המקובל שהיה בהודו.

הייתה לי ילדות נורמטיבית- בית הספר, חוגים בבית הספר, פעילויות חברתיות מובנות עם מדריך, בעיקר היינו משחקים עם חברים בחוץ ובשכונה, למשל: גולות, מחניים, תופסת, קלפים, וטירות. היו גם משחקים מסוכנים – קפיצה מהגגות של הלולים והמקלטים. אני לא רואה את הילדים משחקים בזה היום.

הייתי רוקדת קבוע ריקודי עם ושרה במקהלה בבית הספר וגם בטקסים.

זכור לי שהיינו קמים לתפילת הבקשות. בשבתות לפנות בוקר מתעוררים לשמיעת ניגוני הבקשות של הורי, במיוחד שירת הים, תפילת חנה ועקדת יצחק.  עד היום אנו שרים עם הילדים בחגים ובשבתות שירים ומזמורים יפים בלחן קוצי'ני שעובר מדור לדור.

אירועי החתונות היו מיוחדים במיוחד. היינו חוגגים אותם שבעה ימים. מתחילים מ'שבת כלה' לפני החתונה בה יש ארוחה משפחתית מורחבת, עם כל התבשילים המיוחדים, ואחה"צ נשים מהמושב התכנסו בבית הורי הכלה כדי לשיר משירי הקוצ'ינים. יש קובץ שירים לחגים ולשמחות  בספר ה"קולאס". היו מגישים חטיפים מיוחדים של העדה, והגברים היו הולכים לבית הכנסת לתפילת מנחה וערבית.

תמונה 1

בהמשך השבוע היו מכינים את מיטת האפיריון, כולל ארוחת ערב עשירה לאנשים שהיו מארגנים את החדר והמיטה לזוג. בערב החתונה נהוג שהחתן מקדש את הכלה, ולא הרב, כשהטבעת של הכלה טבולה בתוך כוס יין, שמושחלת בשבעה חוטים. הכיפות של הגברים היו אחידות. האמהות דאגו לתפור כיפות קוצ'יניות מיוחדות בצבען ובחגיגיות שלהן. ואחרי החתונה שוב מתכנסים בבית החתן וממשיכים ל'שבע ברכות', וממשיכים לשמח כך כל יום עד 'שבת חתן'.

תמונה 2
תמונה 3

 

חלק גדול מהילדות היינו שותפים בעזרה במשק המשפחה. היינו עוזרים לפני שהלכנו לביה"ס במושב, בחלוקת תערובת לתרנגולות. כששבנו מבית הספר היינו יוצאים לשחק רק לאחר שביצענו מטלות ועזרה במשק המשפחה, כמו ללכת ללולים, לתת אוכל לתרנגולים, ואחרי הצהריים היינו הולכים לשדות ומטעי פירות. כל עונה הייתה משימה אחרת, גיזום בחורף, דילול הפרחים של הפירות באביב, ובקיץ קוטפים ומשווקים לתנובה. גם בגילאי התיכון, כשלמדנו בפנימיות, היינו עובדים לפי העונות כשחזרנו הביתה.

תמונה 4

כמו כן היו עובדים בירקות, כמו עלים לבישול ומטבל, והיו  מוכרים בשוק העירוני בבאר שבע. גם במטעים הילדים לקחו חלק בעבודה. שם בכל עונות השנה הייתה עבודה יעודה.

את  התיכון העברנו בפנימיות. אני למדתי בבית הספר החקלאי 'עיינות' ליד נס ציונה. בתקופה שלנו זה היה מקובל כדי שלילדים יהיו תנאי לימוד טובים. זו חוויה מעצימה לפגוש ולחיות כל הזמן עם חברים מכל רחבי הארץ. אהבתי את כל המקצועות והתמחיתי בבוטניקה ובתנ"ך. היינו עובדים בעיקר בחקלאות ולומדים לפי התוכנית. היינו חוזרים הביתה פעם בחודש, וכל ערב שבת כל החברים מכל שכבות גילאי התיכון היינו נאספים כדי להעביר חוויות כי היינו מפוזרים בכמה פנימיות. בנוסף היינו עושים מסיבות ריקודים, ועוד הרבה פעילויות נחמדות.

אני זוכרת שבבית ספר התיכון החקלאי הייתי קמה בלילות והולכת עם הבנים לאסוף את חבילות החציר מהפלחה. אני ידעתי לנהוג על טרקטור, והם היו מעמיסים לטרקטור את החציר. בסיום העבודה עובדי המטבח היו מפצים אותנו בארוחת בוקר. הפיצוי היה לקבל חביתה במקום ביצה קשה. קשה לי להאמין היום שחביתה הייתה נחשבת מעדן – זה היה צ'ופר עבורנו.

כשסיימתי תיכון קיבלתי אורגנית וטלויזיה. בתקופתנו זה היה פינוק אמיתי, ולא כל הורה היה יכול לתת מתנה כזאת. האורגנית עדיין קיימת, והטלויזיה הקטנה התקלקלה במשך הזמן.

אירוע שאני זוכרת במיוחד הוא בר המצווה של אחי שמעון. הוא אח יחיד, בן יחיד ובן זקונים, כשלפניו שתי אחיות. האירוע נמשך מתאריך בר המצווה ועד 'שבת חתן'. לא היו חוגגים באולמות אלא בבית. אחרי הנחת תפילין בבית הכנסת כולם היו מתכנסים בבית ועורכים סעודה, ובימים הבאים היו מזמינים את התושבים שלא יכלו להיות נוכחים באותו יום. היו עושים נגלות של עריכת שולחן כי לא היה מספיק מקום בבית. 'שבת החתן' במושב הייתה חגיגית ביותר. בבית הכנסת פרט לקריאה בתורה של חתן בר המצווה הציבור היה קורא את התפילות בניגון מיוחד של הקוצ'ינים. אח"כ שוב מתכנסים לארוחה בבית. הנשים היו מגיעות לשירת נשים מספר "הקולאס", כמו בחגיגת החתונות.

תמונה 5

אירוע עצוב שזכור לי הוא פטירת סבתי שרה ז"ל, אמא של אמא שלי. היא נפטרה כשהייתי בכיתה ו' בשנת בת מצווה שלי. העצב שלי היה בגלל שהיא הייתה עבורי דמות שליוותה אותי והייתה מפנקת אותי. היה מקרה שבן דודתי נפצע במלחמת לבנון והייתה שמועה שהוא נהרג וכל הדרך לביתו ביקשתי  ממנה, שתתפלל לנס והוא יהיה רק פצוע קל וכך היה. הגעתי לבית דודתי רחל, אמא שלו, ושם התבשרתי שהוא נפצע ולא נהרג.

נישאתי ב 11.09.1984  לאליאס. גם הוא נולד בשנת 1957 בבית החולים 'הדסה' בב"ש. בעלי גדל איתי במושב, אנו בני אותו גיל והעברנו את הילדות ביחד. התחתנו בבית הכנסת במושב נבטים, בו אנו גרים עד היום. נולדו לנו 4 ילדים ויש לנו 5 נכדים, אחד הבנים גר במושב ואחד בבאר שבע.

תמונה 6

 

בבית הורי היו מאכלים מיוחדים לעדה, חלקם אני מכינה למשפחתי: אפום- תבשיל המזכיר פנקייק, וחמין קוצ'יני שעשוי אורז, עגבניות, בטטות ועצמות מהעוף, ובחגים מוסיפים קוקוס.

בקהילה שלנו יש תרופות ידועות. אני משתמשת בעיקר במשחה קרמית שנקראת "באם", בארץ קוראים לה "ויקס", המקלה על צינון וכאבי שרירים בגוף. משתמשת גם באדים כדי להקל על התקררות וחום וצינון. מרתיחים מים בסיר עם עלי דפנה, עלי תה, ופלפל שחור. אחרי שזה רותח מוסיפים טיפת אלכוהול והשאיפה הזאת מקלה ומורידה את החום.

יש גם רקיחה של כרכום עם מעט חומץ. זה מחטא ומפסיק את הדימומים בחתכים.

עבודתי הראשונה הייתה  בגן ילדים במושב  במשך תקופה קצרה בזמן שלמדתי תכנות מחשבים, לאחר מכן עברתי לביטוח לאומי ומשם למס רכוש ומס הכנסה בבאר שבע עד ליציאתי לפנסיה מוקדמת בשנת 2015.

למדתי תואר במנהל ומדיניות ציבורית. הלימודים חשובים כי הם אבן דרך לחיים. ההשכלה תורמת גם לאישיותך וגם לפרנסה, על מנת לחיות בחיי רווחה טובים . למדתי תכנות מחשבים והחיים הובילו אותי לעבוד במשרדי שרות המדינה ביטוח לאומי, מס רכוש ומס הכנסה.

כיום אני נהנית מחופש בחירה. כל יום יש לי חוגים שונים. נותנת לאפשרויות לזרום ולא מתכננת מראש. הרבה בזכות המועצה האיזורית שלנו, בני שמעון, שמאפשרת מסגרת לחוגים במיוחד לגילאי 60 פלוס.

אני רוצה להרחיב על חווית 'לידה מחדש' שהייתה לי – "השתלת כליה"- בשנת 2010, לאחר מעקב של שנה, גילו אצלי אי ספיקת כליות.  ב-5.2011 התחלתי בטיפולי דיאליזה פריטוניאלית.  בחרתי לעשות את הטיפולים בבית למרות כל האחריות. ההחלטה נבעה מטעמי נוחות ועצמאות, וזה כמובן גם התאים לי בריאותית.

ב-6.2.2013 עברתי השתלת כליה, בזכות תרומה של גיסתי אילנה, שהיא אחות של בעלי ואשתו של אחי. יש לנו קשר מיוחד עוד לפני כן,  אבל עם כניסתה למשפחה שלי נהיינו כמו אחיות לכל דבר.  היוזמה באה מצידה והיא הייתה נחושה לתרום ולהציל את חיי. היא הבינה את משמעות המחלה והשלכותיה, ולכן עוד בהיותה בצבא, כשהנושא של  חתימה ל"כרטיס אדי" היה בתחילת הדרך, היא חתמה על הכרטיס. למרות שהתרגשתי עד דמעות, היה לי קשה יותר מבחינה רגשית להענות להצעתה, כי חשבתי על כל ההשלכות הנלוות לזה. בנוסף בכל זאת היא בת משפחה, צעירה יחסית ובעלת משפחה משלה.

ביוזמתה היא הלכה לשיחה עם הנפרולוגים שלי לראות מה נדרש ועשתה את הבדיקות להתאמה ראשונית. לאחר מכן פנתה ושיתפה את ילדיה בהחלטתה והם תמכו בה כי זה היה רצונה.

ככל שהתקדמה עם הבדיקות הרגשתי יותר קשה – שמחה מהולה בדאגה לה. ציינתי בפניה שאם היא רוצה מכל מיני סיבות להפסיק את התהליך ואפילו באותו יום, זה יהיה בסדר מצידי ואני אבין אותה בהחלט, אך היא הייתה נחושה בדעתה ושלמה עם החלטותיה, וכך הגענו ליום שבו נתנה לי חיים טובים והרבה חופש. קיבלתי תמיכה גם מבעלה ומילדיה עד עצם היום הזה, ובדביקותה הייתה עבורי שליחה של האל. זאת אילנה שהתברכה בנתינה ובאהבת האדם.

הזוית האישית

רבקה אברהם – כתיבת הסיפורים המשותפת נתנה פרסקטיבה נעימה של שילוב הצעיר והמבוגר והנחלת הידע לילדות שהן לא מכירות את הסיפורים שלי ושל הורינו מקוצ'ין ושמחנו לשתף אותן במנהגינו ובסיפור החיים שלי ושל עדתנו. שירתיה בן יאיר וריעות קרקובר – הכרות עם מנהגים שונים, לכבד נשים.

מילון

דיאליזה פריטוניאלית
בסוג דיאליזה זה מוחדר לגוף צינור דרכו מוזרמת תמיסה מיוחדת לחלל הבטן. הדם שזורם בקרום חלל הבטן מתנקה מן הפסולת והנוזלים שיש לסלק ואלו עוברים לנוזל הדיאליזה, שלאחר מכן מוצא אל מחוץ לגוף דרך הצינור. על תהליך זה יש צורך לחזור מספר פעמים ביום. תהליך זה יכול להעשות בבית החולה. ויקיפדיה

נפרולוג
נפרולוג הוא מומחה ברפואה פנימית או רפואת ילדים שמתמחה בטיפול במחלות כליות: מחלות כליה כרונית, מחלת כליות חריפה, חולים במצב כליות סופני הנזקקים לטיפול בדיאליזה ובמטופלים שעברו השתלת כליה. ענף נוסף בו מטפלים רופאים נפרולוגים הוא יתר לחץ דם. ויקפדיה

ספר ה"קולאס"
יש קובץ שירים לחגים ולשמחות של הקוצ'ינים

ציטוטים

”יום בו גיסתי נתנה לי חיים טובים והרבה חופש.“

הקשר הרב דורי