מאגר סיפורי מורשת

שמי ראשל אלול לוי. נולדתי במרוקו בעיר מקנס.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור על הגיל אליו אני מתגעגעת. זה למעשה גיל עשרים ושתיים, זה הגיל שהכרתי את בעלי המנוח. הייתי בחורה תמימה , עולה חדשה ממרוקו, מהעיר מקנס. בשנת 1961 עליתי לארץ ישראל ובקושי ידעתי לדבר עברית. היה אושר והרבה שמחה, למדתי מקרוב איך החיים מתנהלים בארץ ישראל. כמה חודשים חלפו והחלטנו להתארס, והיה זה מאורע מרגש מאד.

אמא בישלה דברים כיד המלך, וחגגנו ערב שמח ומרגש. זאת תקופה שאני לא יכולה לשכוח, פרחתי המון, וכמובן אחרי זמן מה החלטנו להתחתן, לבנות בית ולהקים משפחה. האם יש דבר כזה לחזור לגיל שאהבתי ? או אולי זה קיים רק בזיכרונות.

את הדברים הבאים שאספר אני מקדישה לבעלי היקר, עם הרבה היסוס ומחשבה, סוף סוף קיבלתי את האומץ לכתוב כמה מילים, על החיים הנפלאים שהיו לנו ביחד.

זכור לי איפה נפגשנו בפעם הראשונה. זה היה בשנת 1961 , היינו עולים חדשים. העלייה הייתה ממרוקו, והייתי בת שבע עשרה. קיבלנו מגורים לא מבנה קבע,  אלא צריף, שהיה חדש לגמרי,  ללא חשמל, כבישים לא מסודרים, כמה שכנים בודדים, בתוכם משפחה טובה מאוד, כאשר לאם המשפחה קראו תאתא פרחה.

יום אחד היא דפקה בדלת, כדי להזמין אותנו לבר המצווה של הבן הצעיר שלה, כמובן מצאנו לנכון להשתתף. מסיבת בר המצווה נערכה  במועדון מקומי. הגעתי למקום והתיישבתי על ספסל, על יד בחור לא מוכר. לא ידעתי לדבר בשפה העברית, אך במשך הערב הבחור מלמל מעט בצרפתית,  וזה יצר תקשורת ראשונית  והשיחה זרמה. הוא גילה לי שהוא כשרוני מאוד בעיקר בציור. בעדינות מאוד שאלתי:" אז אתה יכול אולי לצייר את הפורטרט  שלי? "  הוא השיב בוודאי. כמה ימים חלפו, אותו בחור הגיע לבקר את  הדודה שלו, וביקש לפגוש את הבחורה שישבה  קרוב אליו בבר המצווה, אבל לא הייתי מעוניינת להיפגש אתו. אותה שכנה חיתנה את הבת הגדולה שלה, וכמובן ששוב הוזמנו. כשהלכתי בקיץ לאירוע החתונה , פגשתי שוב  את אותו בחור. החלפנו מבטים, והוא הזמין אותי לרקוד, הפעם היה לי  נחמד מאוד. בסוף הערב הוא ביקש לדעת, האם יש אפשרות להיפגש, לא סירבתי הפעם.  נפגשנו מידי פעם, עד שיום אחד אמא    שאלה אותי כמה שאלות, והבנתי שהיא רוצה להכיר את הבחור שאתו אני נפגשת. זה לא היה מסובך,  הוא מיד נענה להזמנה. אחרי תקופה קצרה המשפה שלו הוזמנה אלינו לארוחה, וכך הייתה היכרות רצינית . חלפה בערך שנה, ואימא התעניינה האם יש לנו תוכנית להתחתן. בזמנו הוא היה סטודנט, ולמד בבית ספר לקציני ים בעכו, ואני עבדתי במפעל שטראוס. אם מדברים על חתונה זה לא היה פשוט, בעיקר בנושא תקציב.(אנחנו מאמינים שיש מישהו למעלה שעוזר לכל הזוגות הצעירים). שכרנו בית קטן, והיו לנו מעט רהיטים, התחתנו באולמי גיל בחיפה. אני לא יכולה לשכוח שהשמלה הייתה מיוחדת. הסלון לכלות בשם סוזי, והצלם אלכסנדר. הייתה חתונה מוצלחת, פשוט אושר גדול.

אחרי כמה ימים חזרנו לשגרה, ואחרי שלושה חודשים הייתה לי הרגשה מוזרה וכשביקרתי במרפאה, האבחנה הייתה שאני מצפה לדבר נפלא, הריון ראשון. השמחה היתה גדולה. חלפו כמה חודשים וילדתי בן . אין מילים לתאר את האושר שהיה. נולד לי בן, בכור גדול. בתור אימא חדשה, לא היה קל לגדל ילד ראשון, ללא ידע וללא ניסיון. אימי לקחה חופשה ארוכה מן העבודה ועזרה לי מאוד. בזמנו הפסקתי לעבוד, וארבע שנים חלפו ומצאתי לנכון להביא ילד נוסף.

לשמחתנו נולדה לי בת  שהשלימה את האושר שלנו. אי אפשר היה לצאת לעבודה, ומי יכול היה לחשוב בכלל על מטפלת או פעוטון. המצב הכלכלי התחיל להיות קשה, עד שיום אחד החלטנו שצריך להתעניין בעבודה, שמאפשרת שעות נוחות. הצלחתי להשיג משרה בגן ילדים, בשעות המקובלות, בהתאם למסגרת שבה יהיו הילדים שלי.

הדברים זרמו, חשבנו להחליף מקום מגורים כי המשפחה התרחבה. חלפו כמה שנים ורציתי ילד נוסף, הרצון התגשם וילדתי את הבן הצעיר שלי. מכיוון שהייתה לי מסגרת של עבודה, אחרי כמה חודשים של חופשת לידה הייתי חייבת לחזור, חיפשתי מטפלת וחזרתי לעבודה. היו לנו חיים מאושרים, הילדים גדלו, הבן הבכור התגייס, והכל זרם. עד שיום אחד בעלי הרגיש  לא טוב, פנינו לבית החולים ונעשו לו בדיקות  וצילומים, מצבו הבריאותי התדרדר במהרה, ואחרי שלושה חודשים הוא הלך לעולמו, כשהוא בן חמישים ושבע בלבד.

במקביל הייתה תכנית פרישה בתנאים טובים לסייעות לגננת, מטעם עיריית עכו, לא היססתי  לפרוש, זה התאים לי לגמרי. הייתי בהרגשה של הרבה כאב ובלבול, והברירה הטובה היתה להפסיק את העבודה, ולהתעסק בעניינים אחרים. בתור אלמנה, הייתי בהלם מוחלט, אבל ידעתי להתגבר ולהתמודד, עם כל הקשיים של החיים. בזמנו, בעלי היקר ניהל הרבה דברים, ואני הייתי  רגועה, אבל    אחרי שהתאלמנתי הדברים השתנו. אני אישה שאוהבת להילחם ,כדי ללמוד את  הדברים, שלא עסקתי בהם בעבר. האמונה שלי בקדוש ברוך הוא שלמעלה, מחזקת אותי ונותנת לי לשרוד, יש תמיד יום טוב ויום פחות טוב.

יום אחד עלה לי רעיון לבקר בלשכת הרווחה, בעיריית עכו. היה לי רצון להעסיק את עצמי במשהו, שייתן לי הרגשה טובה, ותעסוקה מידי יום. ניגשתי למשרד ובקשתי להתנדב עם עולים חדשים מצרפת, מסיבה  שאני שולטת בשפה. זה היה מהיר מאוד. באותו היום חזרתי הביתה והטלפון צלצל, על הקו היתה, הפקידה מהעירייה, שאמרה שיש משפחה מצרפת שרוצה להכיר אותי. קיבלתי את ההודעה בשמחה, רשמתי את מספר הטלפון, ונכנסתי לעולם הנפלא הזה שקוראים לו התנדבות. .ומאתו יום אני בהתנדבות פעילה בעכו.

מצגת תמונות

הזווית האישית

ראשל: הפעילות עם התלמידים מעוררת הערצה אהבה וחיבור.