מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

נשארנו בחיים תודות לבית חולים שדה

פאני ועדי
אימי ומשפחתה
סיפורה של השרדות בצל מלחמה אכזרית והתמודדותם של ילדים ומשפחה איתה

ילדות לפני המלחמה
אבא שלי, קופיטמן משה אליביץ', היה בעל מעמד גבוה בעיר, והמשפחה שלנו הייתה במצב כלכלי טוב מאוד: אמא לא עבדה, הייתה מטפלת לילדים, עסקה בעבודות הניקיון של כל הבית והגינות שמסביבו. לא היה מחסור באוכל, בגדים, צעצועים, וכדומה. סבי ודודי היו חייטים שתפרו לכל גברות המכובדים, וחיו במצב כלכלי טוב גם כן, אבי היה מביא לאמא שלי מעילי פרווה מהפרוות הטובות ביותר. בבית היינו שלושה אחים: בן בכור-נחום (1929), אח אמצעי-שמעון (סימיון) (1937), ואני, האחות הקטנה-פאני (1938).
 
בריחה מהגרמנים-תחילת המלחמה
בתאריך22.6.1941 החלה המלחמה מלחמת העולם השנייה. הגרמנים בלי הכרזת מלחמה פלשו לגבולות ברית המועצות דאז. יומיים לאחר מכן, אבי התנדב לצאת למלחמה למרות, שלא גייסו אותו עדיין. היהודים שביניהם, ידעו שהגרמנים משמידים את היהודים בראשונה, ניסו לברוח כמה שיותר מהר. משפחתי קיבלה דרך קשריו של אבי משאית בכדי שנוכל לאסוף את כל המשפחה ודברים נחוצים ביותר ולהציל אותם.
 
אמי אספה את כל המשפחה המורחבת וכשהיא הגיעה לבית שלנו כדי לקחת דברים נחוצים, לא נתנו לה להתקרב לבית בגלל שהבית וכל האזור עמד בפני פיצוץ. אז נשארנו בבגדים שהיו עלינו, בגדי קיץ בלבד ובלי אוכל.ילדות בצל המלחמהעלינו לרכבת, והרכבת החלה לנסוע לכיוון מרכז המדינה. המטוסים של הגרמנים לפעמים השיגו אותנו והפגיזו, השאירו אנשים מתים, דם, צעקות, ובכי. תינוקות בכו ואמותיהן מתו אימהות חיבקו גופות של הילדים שנפגעו. המראות היו קשים מאוד. באחת ההפגזות אני נפצעתי מרסיס בצוואר.
 
בגלל החוסר בטיפול רפואי, הפצע הלך והחמיר והגעתי למצב קשה. למזלי, הגיע אל האזור "בית החולים שדה" שבו טיפלו רק בחיילים ולא באוכלוסייה אזרחית. אמי עבדה בבית חולים זה, ופנתה איתי לבקש עזרה כדי שלא אמות. בתחילה, הרופאים הכירוגיים סירבו לטפל בי מפני שהשתלת עור ודם לילדה בת 4 לא יכולה להתבצע, כי היה חשוב להם לטפל באמצעים אלה בחיילים…אמי אמרה שאם לא יטפלו בי היא תסרב לתרום את הדם שלה בשביל החיילים, ובתשובה, הרופאים איימו על חייה: "נוציא אותך להורג"! היא הושיבה אותי ליד הרופאים ובמילים האלה אמרה לרופאים: "אבא שלה בחזית המלחמה, אם היא צריכה למות, שתמות בידיים שלכם"!
אמי עזבה את המקום, ושבועיים לא באה הביתה או לבית החולים. כאשר חזרה, השיער שלה, לראשונה, השיער השחור שלה התמלא בשיער שיבה. באותו זמן, הרופאים קחו אותי לניתוח והצילו אותי. למזלי, לא נזקקתי למנות דם ועור. כשאימא חזרה לבית החולים לא פגעו בה וקיבלו אותה כאילו לא קרה כלום.
 
"בית חולים שדה"
"בית החולים שדה" היה בית חולים צבאי. בית החולים היה מקבל רכבות מכל חזיתות המלחמה עם פצועים והרוגים. בית החולים היה מלא תמיד באנשים וסבל של הפצועים, הצוות הרפואי לא ניתן לתיאור. המון אזרחים תפקדו בתור צוות של בית חולים 24 שעות ביממה. כל אדם עשה מה שביכולתו בשביל להקל על הצוות המקצועי.
סבי ודודים של אימא שלי תיקנו את המדים והמגפיים או נעלים של החיילים והצוות, אמי עבדה במטבח (כאמור). אני הייתי הולכת לבית החולים מידי יום עם אחי, הסתובבנו בין מיטות הפצועים וחיפשנו את אבינו. מאוחר יותר, הייתי נכנסת ללא רשות למקום שהיו בו את גופות ההרוגים, וחיפשתי שם את אבא.
 
אחי אמנם היה גדול ממני בשנה, אך עדיין פחד להיכנס למקום זה. החיילים והקצינים הפצועים, ביקשו שנספר להם אגדות ונשיר להם שירים, אני הייתי נענית לכך ברצון. המון פצועים היו בוכים מתסכול, געגועים, ודאגות למשפחותיהם ובמיוחד על ילדיהם. הרבה מהם כבר ידעו שמשפחותיהם כבר חוסלו ע"י הגרמנים. הם החלו לשמור ולחסוך לחם וסוכר מן הארוחות שלהם, הטייסים היו מקבלים שוקולד ונותנים לנו אותו. הייתי מביאה את האוכל לסבתי.  במהרה הנהלת בית החולים הרשתה לעובדי המטבח, לתת לי בכל יום לאחר ארוחת הצהריים ארוחה חמה בכלי של שלושה ליטרים, הייתי מביאה אותו הביתה וסבתא הייתה שופכת את האוכל לתוך דלי עם מים חמים, וכל המשפחה הייתה אוכלת את זה. בעצם, תודות לבית החולים הצבאי, כל המשפחה המורחבת שלי נשארה בחיים.
 
ההודעה על פטירת אבי
בזמן הזה, קיבלנו מכתב. במכתב הייתה הודעה שבתאריך 9.7.1942 אבי נהרג בשדה הקרב. ניצלנו בזכות זה שאימנו הייתה עסוקה ב"בית החולים שדה" כל היום והלילה. וסיכמנו בין שלושתנו (אני ושני אחיי) לא לספר לאימא על המכתב ועל כך שאבי נפטר, ביקשנו מסבתא וכל בני המשפחה המבוגרים, לא לספר על כך לאימא גם כן. אני ואחי הצעיר המשכנו לבקר בבית החולים והמשכנו לחפש את אבא, בתקווה שחלה טעות, ואבא חי….
 
למרות הסיפור הקשה של חיי, לימים עליתי ארצה והתחלתי בחיים חדשים. עבדתי, נישאתי והקמתי משפחה. תמונה 1
 
על הקשר הרב דורי
אני התלמידה עדי הושמנד, הדרכתי את פאני קוניק. לא הכרנו קודם. אני מברכת על התכנית שבזכותה הכרתי אישה מדהימה שלמרות מה שעברה מלאת שמחת חיים ובעלת אישיות חמה ואוהבת. הסיפור של פאני לא קל אך למדתי ממנו המון וחיכיתי להמשך הסיפורים ממפגש למפגש.   

מילון

בית חולים שדה
בית חולים צבאי בשטח

ציטוטים

”תודות לבית החולים הצבאי, כל המשפחה המורחבת שלי נשארה בחיים. “

הקשר הרב דורי