מאגר סיפורי מורשת

שמי רות אלרם, נולדתי ברומניה ועליתי ארצה עם משפחתי כאשר הייתי בכיתה ה', בגיל 11.

איך הגעתם לארץ?

המשפחה עזבה את רומניה ברכבת עד לנפולי שבאיטליה, משם עלינו על אוניית "תיאודור הרצל" והגענו לחיפה. השייט לקח כחמישה ימים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי אונייה ושראיתי ריקודים. לפי מה שאני זוכרת היו מעל אלף איש באונייה. בשנת 1958 הייתה עלייה גדולה מרומניה, אנחנו היינו חלק ממנה.

סבתא, איזה מקצוע למדת?

למדתי בטכניון הנדסת בניין. זה היה לא כל כך מקובל באותם ימים שבת תלמד הנדסת בנין, זה נחשב מקצוע גברי. בנות למדו באותה תקופה דברים אחרים, אבל לא הנדסת בניין – אלא הנדסת מכונות או הנדסת חשמל. אבא שלי היה מהנדס בניין והמקצוע הזה עניין אותי ומשך אותי, עבדתי בתחום 31 שנה. למרות שבכלל רציתי ללמוד חקלאות במקור, אבל אבא שלי מאד התנגד ואז בחרתי הנדסת בניין, כמוהו. תאר לעצמך שסבתא שלך הייתה בכלל חקלאית.

מה בעצם עושים במקצוע הזה?

אדריכל מתכנן את המבנה או הבית, עושה לו את הצורה היפה, אבל הבית הזה צריך לעמוד ושלא יתפרק. אנחנו מהנדסי הבניין קובעים את חוזק הבית, אנחנו בודקים איך הבית הזה יעמוד ולא ייפול, זה התפקיד שלנו, בקצרה.

חלק מהעבודה שלי הייתה פיקוח בשטח, הייתי מטפסת על גגות, לבדוק אם הברזלים במקום והאם עושים הכל פי התכניות. זה מקצוע מעניין. אני עבדתי בעיקר בתכנון מבנים ציבוריים ולא בנייה פרטית, ועד היום יש בניינים שתכננתי והם עומדים יפה מאד. הייתי עצמאית ועבדתי מול משרדים גדולים.

יש לך דוגמאות של בניינים שתכננת והם עדיין עומדים?

למשל, מגדל פיקוח בשדה תעופה בן גוריון. חלק מהספרייה באוניברסיטת תל-אביב, הקפיטריה במכון ויצמן, מרכז מבקרים הישן במצפה רמון.

איך הכרת את סבא?

את סבא הכרתי במסיבה. אחרי שגמרתי את הלימודים בטכניון בחיפה, גרתי תקופה בבת ים אצל דוד שלי, אח של אימא שלי. באתי לאזור תל-אביב לחברת ילדות שלי שהכרתי כל חיי, שעוד האימהות שלנו היו חברות. אני אמרתי לחברתי שאני לא מכירה אף אחד במסיבה והיא דווקא אמרה" "איזה יופי, יש מסיבה ואין בנות!" ושם במסיבה הזו הכרתי את סבא דני שלך. הייתי בת 21 בערך והתחתנו כשהייתי בת 24.

רותי ודני בחתונתם, 15.12.1971

סבתא, פעם התנדבת?

כן, בהרבה מקומות. הייתי חברה בארגון הדסה ישראל, סגנית נשיאה ארצית, אחראית על נושא איכות הסביבה. עשיתי המון המון פרויקטים בנושא איכות הסביבה. הייתי חברת מועצת העיר רעננה, התנדבתי בבית ספר בכפר סבא בפרויקט ידיד לחינוך, התנדבתי בספארי כמפקחת וגם במועדון הגמלאים ברעננה. בכלל, אני אוהבת להתנדב. עד היום אני מתנדבת.

אני אוהבת לעזור לאנשים אחרים, לציבור, הכיף שלי – זה לתת. אני רוצה לספר לך איך זה התחיל: בשנת 1991 הייתה מלחמה מאד מאד קשה במדינה שקראו לה יוגוסלביה. ואז הסוכנות היהודית יחד עם הפורום הישראלי החליטו שהם מביאים לישראל ילדים שלפחות אחד ההורים שלהם יהודי, להציל אותם מהמלחמה הקשה והילדים האלה שוכנו בכל מני פנימיות. אנחנו ברעננה היינו 72 משפחות שאימצו ילדים שהיו בפנימיית אלוני יצחק. אני קיבלתי נסיכה, היינו משפחה מלווה, סוג של משפחה מאמצת לנערה מדהימה שקראו לה מיה. היינו לה למשפחה לכל דבר, היא הייתה מגיעה אלינו כל שבת שנייה, הלכנו איתה לאסיפות הורים, למסיבות בפנימייה, היא ישנה אצלנו, טיילה איתנו, ממש כמו אחות גדולה במשפחה. ואז לאה, אחותה שגרה במורד הרחוב שלנו ופחות התחברה למשפחה ששהתה אצלם, באה אלינו גם. ואז הצטרפו עוד שתי חברות שלהן שגרו בכלל בתל-אביב – אחת טטיאנה ואחת ילנה. והיו לי פתאום ארבע בנות, רק אחת ישנה אצלנו אבל כל שבת שנייה היו לי ארבע בנות. היו לי שני בנים משלי ועוד ארבע אורחות קבועות.

מיה ולאה עם רותי ודני, 1993

כחודש-חודשיים אחרי זה באה אלינו ילדה יותר צעירה שקראו לה מינה. היא הייתה צעירה בשנתיים-שלוש מיתר הבנות. היא הגיעה אלינו והיא סיפרה שהיא נמצאת אצל משפחה חרדית בחיפה, והיא הייתה נורא מסכנה כי אורך החיים שלהם היה מאד שונה ממה שהיא הכירה וכך יצא שאימצנו גם את מינה. אחרי שנתיים מיה, לאה, טטיאנה וילנה חזרו ליוגוסלביה כי המלחמה מעט נרגעה, אבל מינה נשארה אצלינו עוד שלוש שנים אחרי שהיא סיימה את הלימודים בפנימייה.

טטיאנה, מינה וילנה, 1994

אני למעשה הייתי כמו אימא שלה, היא קיבלה דמי כיס בדיוק כמו הבנים שלי. היינו ממש משפחה ואנחנו מאד אוהבים אותה והיא אוהבת אותנו.

מינה עם רותי ודני, 1994

עד היום אנחנו בקשר. יוגוסלביה אחרי המלחמה התחלקה לכמה מדינות. מינה גרה היום בבלגרד בירת סרביה והיא ד"ר לפסיכולוגיה. היא התחתנה ויש לה שלושה ילדים. היא הייתה כמה פעמים בארץ ואתה מכיר אותה, פגשת אותה בביקורים שלה בארץ. היא שולחת לנו תמונות של הילדים שלה. מינה גם בקשר טוב עם אבא שלך, כמו אחות גדולה. אנחנו רוצים לנסוע לסרביה, ולמעשה הייתה תכנית אך בינתיים לא יצאה לפועל בגלל הקורונה. מקווה שתוכל להכיר את הילדים של מינה.

אז בעצמם מהאימוץ הזה התחילה כל ההתנדבות. המסקנה שהגעתי אליה היא שככל שאתה נותן יותר, אתה מקבל יותר. חז"ל כתבו "ונתנו" – נכתב משני הכיוונים אותו הדבר. אתה נותן – אתה מקבל והלב שלך מתמלא בגאווה ובכיף. לתת זה דבר נפלא. תנסה ותראה בעצמך.

הזוית האישית

המספרת רות: אהבתי את הרעיון של תכנית הקשר הרב דורי המאפשרת לי לספר לנכדים דברים שלא ידעו על סבא ועליי. נהניתי לשבת עם נועם שלי ולראות שהוא מגלה עניין בסיפורים מחיי.

נועם הנכד המתעד: נהניתי ללמוד על סבתא שלי דברים שלא ידעתי עליה. היה לי את התענוג ללמוד על עלייתם לארץ, הופתעתי מכמה סבתי תרמה לזולת.