מאגר סיפורי מורשת

סבתי קרולינה עמליה לרנר, נולדה בברזיל בעיר סאן פאולו, בשנת 1949.

בגיל שבע עברה סבתי לגור בקורטיבה. השורשים שלה נמצאים במולדביה בעיר איסמאיל.

ב-1906הסבים של אבא שלה עם ילדיהם הגיעו לדרום ברזיל, לעיר פורטו אלגרה ,שם אבא שלה נולד. ההורים שלו התחתנו בברזיל, ועם הזמן המשפחה עברה לגור בסאן פאולו, שם אביה פגש את אימה, שגם היא הייתה בת להורים שהגיעו מאותה העיר במולדביה.

בקורטיבה הייתה קהילה יהודית מאוד פעילה ומאוחדת. בחגים החשובים, היו נפגשים בבית הכנסת, ומתפללים ביחד. היה גם מרכז קהילתי גדול, ובימי שבת וראשון היו בו פעילויות ספורטיביות, בריכת שחייה, מגרשי כדורגל וכדורסל, וכן אולם אירועים שבו היו מתקיימות מסיבות חתונה, מסיבות חגי ישראל, ואירועים חשובים אחרים. היו הרצאות על נושאים ביהדות, טקסים ליום העצמאות של ישראל, וטקס ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. באותו מקום הוקם שבט צופים "יהודית הראשונה" והיא הייתה מדריכה של ילדות בנות חמש עד תשע. בעקבות מלחמת ששת הימים, הגיעו שליחים לברזיל, לשכנע צעירים לעלות וללמוד בארץ.

במרץ 1969 עלתה סבתי לבדה כשהיא בת עשרים. היא הגיעה לארץ, בהפלגה באוניה "תאודור הרצל" שארכה שישה עשר יום, מברזיל עד לנמל בחיפה. היא הגיעה ללמוד עברית באולפן סטודנטים בנצרת עילית, הם היו קבוצה גדולה של סטודנטים מכל העולם. סבתי הייתה צעירה מאוד, ולא היו לה בעיות מיוחדות של קליטה, הכל היה חדש בשבילה, והיא התלהבה מאוד מארץ ישראל, מהאנשים, מהיופי של המדינה, ומצורת החיים בה.

ביום הראשון בו הגיעה לארץ, ולאולפן בנצרת עילית הכירה את בעלה (סבי) ויקטור ,אשר הגיע כמתורגמן, של קרוב משפחה מארגנטינה, זו הייתה פגישה מקרית וחפוזה, היות והיא לא נזקקה למתורגמן, כי היא דוברת ספרדית ופורטוגזית.

אחרי שסיימה את לימודיה באולפן, עברה לגור וללמוד באוניברסיטת חיפה, באותה תקופה היא וויקטור (סבי) נפגשו שוב, ובקומזיץ ביום העצמאות של 1970  הפכו לזוג. לאחר שנה הם התחתנו ונשארו לגור בחיפה. באותו זמן סבתי הפסיקה ללמוד באוניברסיטה, והלכה לעבוד כדי לעזור לכלכלת הבית.

בעקבות עלייתה לארץ גם משפחתה עלתה. לאחר שנה האח הגדול ומשפחתו עלו לארץ, ולאחר שנתיים אחיה השני עלה עם משפחתו. הוריה  עלו לארץ, לאחר שנולד בנה הגדול יניב, אבא שלי, וזאת חודש לאחר שפרצה מלחמת יום הכיפורים.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, בעלה ויקטור (סבי) גויס ביום הראשון של המלחמה, והיא נשארה שוב לבד, עם תינוק בן עשרה חודשים. מאחר שהיא והאחים שלה, לא גרו באותה תקופה, באותה העיר, היה עליה להתמודד לבד, עם האזעקות והירידה למקלטים. זו הייתה תקופה קשה במיוחד, מאחר שויקטור (סבי) היה מגויס במשך חודשיים וחצי, והגיע פעם אחת לחופשה, לאחר כחודש, למשך 24 שעות בלבד.

בהמשך נולדו לה עוד שני בנים והם התגוררו בחיפה עד שנת 1989, ואז עברו לגור בנהריה, שהייתה עיר אהובה עליהם מאוד .

הזווית האישית

נטע – מאוד נהניתי לשמוע את סיפורה של סבתי , היה לי מאוד כיף לשמוע, על ילדותה של סבתי, ובכלל מאוד נהנו מהזמן איכות שהיה לנו. אני מאחלת לה שתמשיך להרגיש מאושרת בארץ ישראל ושימשיכו (היא וסבי) להנות בארץ, כי זו מדינה של העם יהודי, יחד עם משפחתם המורחבת שהקימו בארצנו. אני מקווה שיהיו לי עוד הרבה מפגשים מעניינים, יחד איתה כדי לשמוע  סיפורים נוספים  מעברה.