מאגר סיפורי מורשת

רקע

נולדתי בנהריה בשנת 1944. נהריה נוסדה בשנת 1935 כמושבה חקלאית על ידי יהודים שברחו מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. כדי לגוון את האוכלוסייה הצטרפו בעלי מקצועות חופשיים שונים מארצות מוצא אחרות, כמו למשל אבי שמחה צייגר, שהיה שען צורף ואופטיקאי. הוא ואימי יפה הגיעו מפולין.

ילדותי

ילדותי הייתה נהדרת. שיחקנו בשדות, ביקרנו בלולים וברפתות של השכנים ורכבנו על אופניים ממקום למקום.

כשנולד אחי אורי, בסוף מלחמת השחרור, חיי השתנו מכיוון שבית החולים המקומי הפך לבית חולים צבאי ולכן אחי נולד במלון רוזנבלט בעיר.

לכיתה א' רשמו אותי הוריי לבית הספר של זרם העובדים. בזמנו היו שלושה זרמים בחינוך: ממלכתי, דתי וזה של זרם העובדים. היינו כיתה אחת וחלקנו צריף עם משפחה כשבזמן השיעורים שמענו את כל מה שמתרחש אצלם בבית.

בכיתה ב' התווספה כיתה א' לצריף והוא נעשה צפוף וכיוון שלא נמצא מקום ראוי למדנו בצריף של התנועה המאוחדת. לא היו שם שולחנות וכיסאות וגם לא לוח. ישבנו על ספסלים על פי קבוצות לימוד.

בכיתה ג' עברנו לבניין משל עצמנו ובכיתה ד' ביטלו את הזרמים ועברנו ל"בית הספר הכללי על שם חיים ויצמן".

בבית ספר ויצמן הקימו תזמורת צעידה ואנחנו כיתה ד' היינו הצעירים בה. למדנו לנגן על חליל צד, תופים וחצוצרות וליווינו את תלמידי בית הספר במצעדים שונים, בעדלאידע וביום העצמאות. הופענו גם באירועים שונים בנהריה שאז הייתה עדיין מושבה.

עם השנים עלינו בדרגה וקיבלנו כלים חדשים. השיא מבחינתי היה  כשבכיתה ח' הלכתי בראש התזמורת כשאני מנגנת במצילה (כלי שדומה לקסילופון שמותאם לצעידה).

כחלק מלימודיי בבית הספר הגיע גם אירוע בת המצווה שלי וכמובן שחגגנו כפי שהיה מקובל אז.

ערב קודם עמדנו המשפחה כולה והכנו סנדוויצ'ים קטנים. אמא אפתה עוגות שוקולד וקישטה בסוכריות.

בחצר, בין עצי הקזוארינה על חמורי עץ הניחו קרשים' פרסו מפה וערכו שולחן. הזמנתי את כל ילדי הכיתה וילדים של חברים קרובים של הוריי. שיחקנו במשחקים שהיו מקובלים אז: "עמודו", "מחבואים", ו"סימני דרך".

כשסיימתי את כיתה ח' עברתי לבית הספר התיכון העיוני. ילדים שציוניהם היו נמוכים יותר למדו בבית הספר המקצועי. בתיכון פגשתי ילדים שלא נולדו בארץ, שהגיעו אחרי מלחמת השחרור "עולים חדשים" ואז הכרתי בעובדה שיש ילדים שמדברים בבית בשפות אחרות ולא בעברית ושחיים בתנאי חיים פחות טובים משלי, בצפיפות עם יותר מאח אחד, כשהשירותים והמטבח נמצאים מחוץ לבית. ביתם היה צריף של פח או שיכון והמקום שהם גרו בו נקרא מעברה. למדתי להכיר בחיים הנוחים שיש לי ונרתמתי לא פעם לעזור לחבריי בטיפול באחיהם הצעירים.

עם סיום לימודיי בתיכון

עם סיום לימודיי בתיכון התקבלתי לבית הספר לפיזיותרפיה בבית החולים "אסף הרופא" כשהמחשבה שעברה במוחי היתה (מתוך ניסיוני בבית החולים בנהריה בחופשות הקיץ), שתפקידי יסתיים  ב"לעשות טוב" לאנשים.

בדיעבד הסתבר, שחסר לי הרבה חומר לימוד במקצועות הפיזיקה והביולוגיה ועם זאת הכרתי באותה עת את סטפן, מי שלימים יהיה בעלי' ולכן בתום שנת הלימודים כשהציונים שלי לא היו מי יודע מה טובים, דרש הצבא – ששחרר אותי ללימודים – שאתגייס.

בסמוך לגיוסי לצבא נפטרה אמו של סטפן. ביקשתי תפקיד קרוב לבית כדי שאוכל לעזור לו ולאביו הקשיש. הצבא חשב אחרת ונשלחתי לקורס מפעילות מכ"מ בחיל האוויר.

את שירותי הצבאי עשיתי עד תום ב"בור" של חיל האוויר הסמוך למפקדת מטכ"ל בקרייה בתל אביב. העובדה שעבדתי במשמרות אפשרה לי למלא את תפקידי כחיילת ובד בבד לנהל את משק הבית של סטפן ואביו.

נשאנו בתום שירותי הצבאי. להזמנה הראשונה למילואים הגעתי עם בטן שנושאת את בננו הבכור ובגאווה רבה השתחררתי מהצבא.

היום

היום יש לנו שלושה ילדים ויש לנו מהם שבעה נכדים נהדרים: לילו, רומי שאיתה אני כותבת את הסיפור, עידן של מאיה, תמר ויותם שהם התאומים של אמיר וריף ושיין הילדים של גיא, ונכדה נוספת סופי, ילדה שעלתה במסגרת "נעלה" ואותה אנחנו מחשיבים כבת משפחה לכל דבר.

היום סבא ואני גימלאים, פנויים לבלות עם הנכדים ולבצע פרויקטים חינוכיים כדוגמת זה, אנחנו מרבים לטייל בעולם ואני גם פעילה בהתנדבות בקהילה.

הזוית האישית

רומי: סבתא תודה על שנה מלאת חויות בה למדתי עלייך יותר, נהניתי איתך, דיברתי איתך ובמיוחד שמחתי ללמוד ממך. תודה שבאת כל יום רביעי לפרדס חנה, למרות המרחק, כדי להיפגש איתי לפרויקט הזה שהעצים את הקשר שלנו. שמחתי ללמוד על ילדותך ובמיוחד נהניתי מסיפורייך על בת המצווה שלך, איך חגגו פעם בבית לא המון אנשים, בלי יותר מידי שטויות. אז רציתי לסכם ולהגיד תודה רבה, אני אוהבת אותך, תודה על שנה נפלאה.

סבתא: הדור הצעיר חי היום אחרת וחשוב לפתוח להם פתח לחיים שהיו אז. לי ולנכדתי רומי יש מערכת יחסים קרובה מאוד ולמרות הכל רומי שמעה ממני פרטים חשובים, כמו למשל על בת המצווה שלי שנערכה בחצר הבית.