מאגר סיפורי מורשת

סבתא צפורה מספרת לנכדתה שטערנא שרה פרטוש:

שמי ציפורה פייגי פרטוש, לבית רוזנברג. נולדתי בישראל בשנת 1951.

רציתי לספר לכן קצת על חיי,

אנחנו היינו שישה ילדים במשפחה, אני הייתי השלישית במשפחה. נולדתי בארץ ישראל וגרתי במושב בני ראם, שהינו מושב דתי-חרדי הממוקם סמוך לצומת בני ראם ושייך למועצה האזורית נחל שורק. במושב היה בית ספר, בית כנסת, מרפאה וגן. אבל הכול היה מאוד פשוט, לא כפי שהוא היום. בבני ראם לא היה בית רפואה ולכן, נולדתי בבית.

הורי, אחי ואחיותי 

מיד אחרי שנולדתי הייתי חולה מאוד ואימא  שלי נאלצה לקחת אותי לבית חולים כדי שיטפלו בי. הייתי חלשה מאוד והרופאים לא נתנו להוריי הרבה סיכויים שאני אשרוד, הייתי בסכנת חיים ממש. אימא שלי ביקשה מאבא שלי, שהוא ייסע לתל אביב, לרבי, רבי אהרן רוקח מכונה המהר"א מבעלז או ה'הייליגער בעלזא רב' ויבקש את ברכתו, אבל, אבי היה עסוק מאוד כל היום בטיפול במשק החי שבקיבוץ. הוא היה צריך לדאוג לתת אוכל ומים לפרות בזמן ולחלוב אותן בשעות  קבועות, לכן, לא הייתה לו אפשרות לעזוב את הכל ולנסוע עד תל אביב ולבקש את ברכתו של הרבי. בנוסף, הנסיעה גם היא לא הייתה פשוטה בימים ההם.

כך שהייתי בבית הרפואה, כשלהורים שלי לא נותר זמן פנוי כדי לבוא לבקר אותי, רק אימא שלי הייתה מגיעה לבקר אותי פעמיים בשבוע, ולאבא שלי לא היה זמן בכלל להגיע אלי עקב הטיפול ברפת.

כשהשכנים שלנו שמעו על המצב שלנו, הם הפצירו באבא שלי שייסע לרב בתל אביב לבקש את ברכתו, אבל, אבא שלי ענה להם, שאין לו זמן, אפילו, בשביל לבקר אותי. השכנים נרתמו לעזור להורים שלי. הם הציעו, שאבי ייסע לרבי ליום כיפור והם יחליפו אותו בעבודה וידאגו לטפל בכל ברפת בכל מה שקשור לפרות. ואכן, לבסוף, אבי נסע לרבי. כשהוא הגיע לרבי, הוא  פנה למזכיר שלו וביקש ממנו רשות להיכנס לרבי ולבקש ברכה. המזכיר ענה לו, שהרבי לא מקבל עכשיו, כי זה היה בערב יום כיפור שאז לא נכנסים אליו.

אבי המתין, וכשהגיע זמן התפילה של יום כיפור, הרבי נכנס לבית הכנסת. אבא שלי נעמד בכניסה לבית כנסת, כדי שיוכל לפגוש את הרבי ולספר לו את המצב, ולבקש שהרבי יברך אותי, כדי שאהיה בריאה. הרבי הגיע לכניסה, אבא שלי ניגש לרבי וסיפר לו על מצב בתו, וביקש לקבל ברכה. הרבי שאל את אבי, איך קוראים לתינוקת ומה שמה של אמי, אבא שלי ענה לו. הרבי ביקש שוב את שמי ואת שם האימא, וכך הוא ביקש שוב ושוב והרבי המשיך הלאה.

במוצאי יום כיפור במקום לחזור הביתה מיד. אבי נסע קודם לבית הרפואה, כדי לבדוק מה מצבי. אולם, כשאבי הגיע לא הרשו לו להיכנס. אבא שלי התחנן: "תנו לי להיכנס, אני צריך לבדוק מה מצבה של הבת שלי!". הרופאים אמרו לו שהמצב שלי השתפר ושקרה פה ממש נס!!!  אמנם, עדיין נשארתי מאושפזת בבית הרפואה, כי הייתי צריכה עוד לנוח ולהתאושש, אבי קיבל את הבשורה הטובה ומאוד שמח!!!

לאחר שגדלתי מעט, והמחלה עברה לי לגמרי. הלכתי לגן ואחר כך עליתי לבית הספר ולמדתי שם עד כיתה ח'. בילדותי לא היה לי הרבה זמן לשחק. הייתי מגיעה הביתה, אוכלת קצת לחם חום. (לא היה לנו אוכל מיוחד), מכינה שיעורי בית, ומיד הולכת לקיבוץ לעזור לאבא, שם הייתה עבודה רבה מאוד.

לעיתים רחוקות מצאתי קצת זמן לשחק. אהבתי לשחק בקלפים עם בני המשפחה. לא היה לנו הרבה אוכל, ולא היה לנו בית גדול, לא היינו עשירים, חיינו מאוד בצימצום. הוריי היו ניצולי שואה, והם עדיין לא התאוששו מהטרגדיה הנוראה. הפרנסה הייתה למזון ולקיום ולא היה לנו הרבה כסף לקנות הרבה משחקים, אבל אף פעם לא היה לי משעמם, תמיד היה מה לעשות: לשטוף כלים, לסדר את הבית, ולחלוב את הפרות. בקיצור, חיינו היו עמוסי משימות, לא היה לי משעמם. החיים של פעם לא היו פשוטים בכלל!!

סבתא ציפורה בילדותה

סבתא ציפורה היום

הזוית האישית

שטרנא שרה פרטוש: תודה לך סבתא, הסיפור שלך היה מרגש, מאחלת לך הרבה בריאות ושמחה.