מאגר סיפורי מורשת

אני, עטי מנדלסון, מתעדת את סיפור חייהם של סבא רבא שלי, רבי יעקב משה גרינפלד ושל רעייתו, סבתא רבתא, עטיל לבית לואיס. כפי ששמעתי מסבי, הרב שלמה גרינפלד.

סבא וסבתא רבא שלי אומנם לא היו ניצולי המחנות, אבל שניהם איבדו בשואה רבים מבני משפחתם.

סבא רבא שלי, רבי יעקב משה גרינפלד, נולד בהונגריה, בכ"ב בסיוון תרע"ח, 2 ביוני 1918, בעיר שאטורו אויהל, (Sátoraljaújhely )שהיתה מקום מושבו של בעל ה"ישמח משה", רבי משה טייטלבוים, זצ"ל. הוא היה הבן הגדול במשפחה, אך לא הבכור. לפניו נולדו בן ובת שנפטרו בינקותם. אימא שלו, מלי לבית זוננשטראל, הלכה לצדיקים לבקש ברכה, ואכן זכתה אחר כך ללדת שמונה ילדים בריאים, שסבא רבא שלי היה הגדול מביניהם.

אביו, רבי יוסף גרינפלד, היה שוחט וממלאכה זו התפרנסה המשפחה.

כבר אחרי בר המצווה, עזב סבא רבא את בית הוריו וגלה למקום תורה. הוא למד במספר ישיבות ולבסוף קבע מושבו בעיר עדלין, בישיבה של חתנו של רבי ישעי'לה שטיינר.

שם, בעדלין, ארע הסיפור שהביא להצלתו:

בעדלין הייתה חבורה של "שקצים", בריונים ואלימים, שהטילו חיתתם על היהודים תושבי העיר. אפילו המשטרה פחדה מהם, ולא נקטה בשום צעד כדי לעצור אותם. באחד הימים הייתה בעדלין חתונה גדולה, רבי שלום קרויס, הרבי מאודוואר השיא את בתו. באמצע החתונה התפרצו בריונים לאולם. הם השתוללו, כיבו את האורות, היכו את כל הנקרה בדרכם והשביתו את השמחה.

סבא רבא שלי, ועוד כמה מבחורי הישיבה, החליטו שהפעם הוגדשה הסאה. הם ארבו לבריונים באישון לילה, הכניסו אותם לשקים, והיכו בשקים כמעט עד מותם של הפרחחים.

עכשיו המשטרה "התעוררה"; הם עצרו את סבא רבא שלי, וללא משפט כלאו אותו לחצי שנה. עד מהרה גילה מנהל הכלא שהאסיר הזה הוא בחור מלומד בעל כתב יד נאה להפליא. הוא הושיב אותו במשרד, ונתן לו תפקיד של לבלר. הוא כתב מכתבים, יומנים, פרוטוקולים וטקסטים עבור הנהלת בית הסוהר.

אימא שלו הצליחה להיכנס לכלא כדי לבקר אותו. היא שיחדה את מנהל הכלא כדי שיאפשר לו לחזור הביתה לחופשה קצרה. מהחופשה הזו, "שכח" סבא רבא שלי לחזור. אמו החליטה להבריח אותו אל מחוץ לגבולות הונגריה, ובדמים מרובים היא רכשה עבורו היתר יציאה מן המדינה.

בהושענא רבא תרצ"ח, 26 בספטמבר 1937, הוא עלה על אניית מעפילים שהפליגה לארץ ישראל. הייתה זו אנייה קטנה שנועדה לשיט על נהר הדונה (דנובה), והוסבה לאניית מעפילים. הצפיפות בה הייתה גדולה ותנאי הנסיעה היו קשים. אבל בעיני סבא רבא זה היה עדיף על ישיבה בכלא ההונגרי, מה גם, שמאז ומתמיד נכספה נפשו לעלות לארץ הקודש.

עד היום, שמורים אצלנו במשפחה כמה חפצים שסבא רבא שלי קיבל מאמו כצידה לדרך: לימון שכבר התייבש, מברשת שיניים מתקפלת ומסרק.

שלושה חודשים ארך המסע לארץ ישראל. קרוב לחופי הארץ נוצר חור בדופן הספינה הרעועה, ומים החלו לחדור לתוכה. סבא רבא סתם את החור בכובע העור שלו, וכך עצר את שטף המים.  עד מהרה הבחינו חיילי משמר החופים הבריטי באניית המעפילים. הם עצרו אותה, השתלטו עליה, וגרשו את הנוסעים למחנה מעצר בקפריסין.

שנתיים שהה סבא רבא בקפריסין, ורק בח' בטבת, ת"ש, 20 בדצמבר 1939, הוא קיבל סרטיפיקט, והורשה להיכנס לארץ ישראל.

באותו זמן, כבר השתוללה באירופה מלחמת העולם השנייה, שפרצה ארבעה חודשים קודם לכן. גרמניה כבשה בזו אחר זו את המדינות השונות, ואלו שלא נכבשו נכנעו או כרתו אתה ברית.

כל אותו זמן היה סבא רבא בארץ ישראל, עוקב בחרדה אחר הידיעות שטפטפו מאירופה דרך רשתות התקשורת הזרות.

שנת 1944.

באותו זמן, כבר נחלה גרמניה מפלות בכל החזיתות, ויהודי הונגריה קיוו שהמשחית יפסח עליהם, והם ינצלו מן הגורל המר שהיה נחלת אחיהם בארצות השכנות, אבל התקווה נכזבה.

באדר תש"ד, 19 במרץ 1944, נכבשה הונגריה על ידי הצבא הגרמני.

מפסח עד סוף חודש סיוון של שנת תש"ד, 1944, ניתנה הרשות למשחית, ו- 437 אלף מיהודי הונגריה, רובם שומרי תורה ומצוות, הובלו בהמוניהם למחנה ההשמדה אושוויץ.

בתוכם היו כל בני משפחתו של סבא רבא; הורים, אחים, אחיות, סבים וסבתות, דודים, דודות, גברים, נשים וטף.

סבא רבא הגיע לארץ לבדו, ללא קרובים ומכרים. הוא עבד בכל עבודה שהזדמנה לו כדי לקיים את עצמו. הוא סלל כבישים, קטף תפוזים, ומאוחר יותר עבד בליטוש יהלומים.

כשהיה נוסע עם ילדיו בכביש הישן לירושלים, היה קטע מסוים, ליד מנזר לטרון,  שבו היה סבא רבא אומר: "אתם רואים את הכביש הזה, פה? הוא שלי. במו ידי גלגלתי כאן אבנים וסלעים כדי לסלול אותו".

סבא רבא שלי היה איש ספר. יהודי שהיה קשור בכל נימי נפשו ללימוד התורה, ורק הנסיבות תלשו אותו מעם תלמודו. לא ראינו את סבא רבא מתבטל אפילו רגע. כל דקה פנויה נוצלה ללימוד ושינון; משניות, גמרא, חומש, תהילים, תנ"ך.

***

סבתא רבתא שלי, מרת עטיל לאה לבית לואיס, נולדה בגרמניה בי"א בניסן תרע"ט, ב- 11 אפריל 1919, שנה לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה.

סבתא רבתא הייתה מספרת שהחורבן באירופה אחרי המלחמה היה גדול, הכלכלה הייתה הרוסה, היו המוני פליטים וחסרי בית , שאביה אמר. שמדינות העולם תצאנה למלחמה הבאה אולי רק בעוד מאה שנה. למרבה הצער העולם התאושש מהר מכפי שהוא חשב, וכבר לאחר 21 שנים!! נסחפה אירופה למלחמה נוספת, נוראה יותר, ויותר עקובה מדם.

הוריה של סבתא עטיל, שלמה אלימלך ואיידל לואיס, לבית דוד, היו יוצאי פולין. הם גרו בקראקוב ואחר כך בדומברובה. כשהסתימה מלחמת העולם הראשונה, הם היגרו, כמו רבים מיהודי פולין לגרמניה, כדי לחפש מקור פרנסה. הם גרו בנירנברג ולאחר מכן עברו לדיסלדורף. בדיסלדורף המשפחה התבססה מבחינה כלכלית, לסבא היה בית מסחר למכירת פחם. היו להם תשעה ילדים; שישה בנים ושלוש בנות. סבתא רבתא הצעירה בבנות.

בשנת 1933, כשהיטלר עלה לשלטון, הייתה סבתא רבתא שלי בת 14.

רבים, ובתוכם היהודים, התייחסו להיטלר כאל מטורף המפיץ לכל רוח את דעותיו המטורפות. הצרחות, האגרופים המונפים, הדיבורים האלימים והמתלהמים שנשמעו מתוך מקלטי הרדיו, הרעידו את הלבבות, אבל תמיד היה מי שהרגיע ואמר שמשוגעים היו ויהיו תמיד.

בשנת  1935, כשהוחלו חוקי נירנברג, הייתה סבתא עטיל תלמידת תיכון מצטיינת.

בעקבות החוקים החדשים הופסקו לימודיה, ובלית ברירה היא הלכה ללמוד מקצוע שממנו תוכל להתפרנס. היא למדה תפירה, ובאמת התפרנסה מעבודה בתחום הזה בשנים מאוחרות יותר.

סבתא רבתא, עטיל, הייתה מספרת לילדיה על ההתעללות של המורים הגרמנים בתלמידים היהודים, על עונשים משפילים וביטויים אנטישמיים, על הטלאי הצהוב שבלעדיו היה אסור לצאת החוצה. אם ענדת אותו – היית כתובת מסומנת להשפלה ולהתעללות. אם לא ענדת אותו – היית צפוי למעצר, לעינויים ואף למוות בירייה. היא סיפרה על כך שהיה עליה ללכת מרחקים עצומים ברגל, משום שנאסר על היהודים להשתמש בחשמליות, ברכבות ובכל תחבורה אחרת, כולל אופניים, שהיו כלי רכב חשוב בדיסלדורף. על כך שנאסר על היהודים למכור לגויים או לקנות בחנויות של גויים. היא סיפרה על ה"היטלר יוגנד", נערי תנועת הנוער ההיטלרית, שהיו משתוללים ברחובות ופוגעים בעוברים ושבים יהודיים.

בשנת 1939, הגיעו עבור בני משפחת לואיס ארבעה סרטיפיקטים מארץ ישראל.

אשרות הכניסה היקרות מפז היו מיועדות עבור האב, האם, ושני הילדים הצעירים במשפחה; סבתא עטיל  ואחיה אברהם לייב. ישראל יעקב, שעלה קודם לכן לארץ עם ה"יוגנד עלייה", עליית הנוער. שלח להם את הסרטיפיקטים. וכך ממש ערב פרוץ המלחמה, יצאו הארבעה למסע בן כמה שבועות, והגיעו בשלום לארץ האבות.

בארץ הם פגשו את ישראל יעקב שהתגורר בפתח תקוה, ועבד בבית חרושת לייצור קרח.

אחיה הצעיר של סבתא רבתא, אברהם לייב, נרשם ללימודים בישיבת לומז'ה בפתח תקווה. הוא היה מקורב לחזון אי"ש שהיה גם השדכן שלו. הדוד הזה שהיה השריד האחרון של דור השואה, נפטר בחורף שנת תשע"ב, לאחר שכל ימיו היה ספון באוהלה של תורה. לצערנו הוא נפטר בלא בנים.

סבתא רבתא והוריה התגוררו תחילה בבני ברק, שם היה להם קיוסק קטן ברחוב רבי עקיבא, שבו מכרו גלידה, גזוז ובייגל טרי, וממנו התפרנסו בדוחק. סבתא רבתא שלי פתחה בית מלאכה קטן לתפירה, ובכך סייעה לכלכלת המשפחה.

אחר כך, עלו לגור בירושלים בשכונת מאה שערים. הם פתח חנות מכולת קטנה שהייתה ברשותם עד יום מותו של אביה. הוא נפטר בט"ז בתשרי, יום ראשון של המועד סוכות,  תשט"ו, 1954 ממחלת כליות. ואשתו, אימא של סבתא עטיל נפטרה שנים רבות אחריו, בד' בשבט תש"ל, 1970, בת 91.

***

בו' בניסן תש"ג, 11 באפריל 1943, נישאו סבא וסבתא רבתא שלי ב"מלון ארץ ישראל", ברחוב מאה שערים, היכן שכרגע נמצא בית הכנסת המרכזי של חסידי ברסלב.

בהזמנה עדין מופיעים שמות הוריו של סבא רבא, בצד ימין, מתחת לשם החתן.

הזוג הצעיר לא קיבל דירה משלו. סבתא של סבא מתחה חוט ברזל סביב אחת מפינות חדר המגורים שלה, ותלתה עליו וילון פרחוני. מאחורי המחיצה הזו "התגורר"  הזוג הצעיר…

בנם הבכור, אח של סבי מרדכי הי"ו, נולד בשנת תש"ד, 1944. לאחר מכן נולדו עוד שלושה עשר ילדים. סבא שלי הוא השמיני, אחריו יש עוד שישה אחים ואחיות.

לאחר סיום המלחמה ושחרור המחנות, החלו להגיע לארץ ישראל  פליטים ושרידים, אודים מוצלים מאש, שסיפרו על הממדים האמתיים של ההרס והחורבן. סבא רבא שלי היה בטוח שאיש מבני משפחתו לא שרד.

הוא היה מתייצב בקביעות במשרד לחיפוש קרובים, עובר על הרשימות, ומתאכזב פעם אחר פעם כשאיש מבני משפחתו לא היה בטורים הארוכים של השמות. גם שנים רבות לאחר מכן, כשעבד במשרד הפנים והייתה לו גישה לחומרים רבים, הוא ניסה לחפש את קרוביו, בתקווה שאולי מי מהם נמצא אי שם על פני הגלובוס. מידי פעם הוא היה מוצא שם של מכר מלפני המלחמה, שאר בשר רחוק, קרוב משפחה מדרגה רביעית. בימים ההם, גם בני עיר אחת הרגישו כמו קרובי משפחה, כי לרוב הניצולים לא היו כלל קרובים בקרבת דם. למרבה השמחה התברר לו שאחיו ואחותו נשארו בחיים.

אחיו, מרדכי, שהה בכמה מחנות עבודה. בסיום המלחמה הוא היגר לצרפת, ושם, בפריז, מצא את זיווגו. לאחר מכן היגר לקנדה.

אחותו, שרה, עברה שבעה מדורי גהינום במחנות עבודה ובמחנות השמדה, שרדה את הכול וחזרה אחרי השואה להונגריה, שם נישאה ונולדו לה שלושה ילדים.

לאחר שנים אחדות בתשי"ב, 1952, עלתה לארץ, וכאן נולדו לה עוד שני ילדים.

***

סבא רבא גזר על עצמו שתיקה מוחלטת. בכל מה שנוגע לשואה הוא היה אילם מרצון.

על משטח השיש הקטן במטבח שבבית סבא וסבתא רבא, עמדה עששית נפט קטנטנה. בעששית הזו היה סבא רבא מדליק נר זיכרון בימי היארצייט של בני משפחתו ובני משפחתה של סבתא רבתא. העששית הזו דלקה הרבה ימים. יותר מידי ימים.

סבא רבא עלה לארץ בחיפזון, כשהוא נמלט מן השלטונות, הוא לא הביא אתו שום תמונה של הוריו או של אחיו ואחיותיו.

את סבא רבא לא העזו לשאול שום דבר על השואה או על העבר.

פרטים טכניים כמו, כמה אחיות היו לו? כמה אחים? או היכן הוא התגורר?

שמענו מסבתא רבתא או מאחיו ואחותו. לפעמים, בעת רצון, הוא היה מספר פתאום סיפור מלפני המלחמה. פעמים רבות היו הסיפורים מתובלים בהומור יהודי שנון: על המשפחה היפה שהייתה, על אמו הטובה ואביו הנבון, על סבא רחוק, על דוד אהוב, על אחות קטנה ששיחק אתה במשחקי ילדות, על ילדותו השלווה בעיר קטנה, בבית שעמד בצל עצי דובדבן.

היו אלו כמו שביבי אור בתוך הנעלם הגדול של העבר שלו. הסיפורים היו רוויי ערגה וגעגוע, מתרפקים על מה שהיה ואיננו.

אבל על השואה – אף מילה! על זה לא מדברים, את זה אסור להזכיר בשום אופן.

סבתא רבתא, עטיל, הייתה פתוחה יותר. יכלו לשאול אותה על העבר. היא הייתה מספרת, לפעמים מתוך דמעות, על בית הוריה ועל אחיה ואחיותיה. על חברות ילדות, על דיסלדורף, העיר היפה שהיא אהבה מאוד, על החלקה על הקרח בנהר הקפוא דיסל, שהוא אחד מיובליו של הריין, ושעל שמו נקראת העיר, על השכנים הגויים שביניהם לבין משפחתה של אימא שררו יחסי כבוד ושכנות תקינים, עד שבא היטלר וגרם לאנטישמיות ולשנאה והעכיר את האווירה.

גם סבתא רבתא לא דיברה על השואה, למרות שהיו לה הרבה חברות שחוו על בשרן את הגהינום, ושסיפרו לה מה קרה שם, במחנות הנוראים.

האדם היחיד שסבא רבא דיבר אתו על השואה הייתה אחותו, שרה, עליה השלום.

השיחה התנהלה באופן מוזר; היא הייתה מדברת בהונגרית ובוכה, ואחיה, סבא רבא, היה מקשיב בשתיקה ועונה לה באידיש.

סבתא רבתא הייתה מקשיבה לחברותיה או לידידי המשפחה, שהיו מדברים אתה על אשר עבר עליהם במחנות. היא הייתה אומנית בהקשבה.

***

סבא רבא נפטר ב ט' אדר תשמ"ח והשנה זוהי שנת ה-30 לפטירתו וסבתא רבתא נפטרה ב י"ג תשרי תשס"ו ועל שמה אני נקראת.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית  "הקשר הרב דורי" בבית הספר.