מאגר סיפורי מורשת

סבתא רבתא שלי, שרה, מספרת:

"שמי שרה רסקין, נולדתי בשנת תרפ"ט (1929) בלנינגרד. (כיום פטרבורג) שברוסיה להוריי יצחק וצביה רסקין.

אבי החסיד ר' איצ'ה,  נטל על עצמו את ניהול  עניני היהדות בעיר תוך סיכון חיים מוחשי. בביתנו היו אורחים באופן קבוע. מידי לילה ישנו  אצלנו קרוב לעשרים אורחים; כמו "תמימים"- תלמידי ישיבה  שלמדו במקום סתר בעיר, או אורחים שהזדמנו לעיר ולא היה להם מקום להתארח, ובעיקר הוריי אירחו פליטים 'מסוכנים' שנמלטו מהנ.ק.וו.ד. למרות הסיכון שבדבר. החסיד ר' חונייע מרוזוב שהה בביתנו במשך שבע שנים!

אבי ר' איציה רסקין היה פעיל נמרץ באחזקת עניני היהדות בלנינגרד. הוא היה אחראי על ה'חיידר' ודאג למלמדים ואף גייס כספים עבור משכורותיהם. הוא דאג שהמקווה שהיה ממוקם במקום מסתור בתוך דירה פרטית, ימשיך לתפקד למרות המעקבים של הצוררים. בזמנו הפנוי עסק גם בשחיטה כשרה עבור אלו שחפצו בכך.

פעילות נוספת שעסק בה, הייתה עם משפחות החסידים שנאסרו. במקרים של מאסר, היה מסוכן ליצור קשר עם בני משפחת האסיר מחשש למעקב, אולם אבי, ר' איצ'ה היה מגיע לאותן משפחות ומביא עמו כסף לפרנסת הבית ואוכל עבור הילדים. עם כל הפעילות הזאת, את רוב זמנו הקדיש לעבודת הקודש בעריכת בריתות מילה. מידי בוקר יצא מביתו ועבר מבית לבית, לפי כתובות שניתנו לו קודם לכן, והיה מבצע את הבריתות בלוקחו עמו אחד מאנ"ש או התמימים כדי שישמש כסנדק.

בהיותי בגיל תשע, בליל ב' אדר תרח"צ' נכנסו אנשי הק.ג.ב לביתנו והוציאו את אבי יחד עם החסיד ר' חונייע מרוזוב, ועם עוד חבורה של תמימים וחסידים. לאחר מאסרו של אבי ניסינו לברר את אשר עלה בגורלו. רק לאחר שלושה חודשים סיפרו לנו כי נגזר עליו 10 שנים עבודת פרך בסיביר, מבלי רשות לכתוב מכתבים או כל קשר עם המשפחה, מאז לא נראה ולא נודע מאום אודות מקומו.

כעבור שנים ארוכות, ביררתי את אשר עלה בגורלו של אבי, ואז נודע לי כי הוא כלל לא נשלח למאסר, וכי הוא נשפט במשפט מהיר ונידון לגזר דין מוות. בז' ניסן תרח"ץ, אבי נורה למוות במרתפי הנ.ק.וו.ד. האפלים, ונקבר בבית-קברות סמוך ללנינגרד. בן ארבעים-ושש בלבד היה  אבי החסיד, ר' איצ'ה כשנרצח על קידוש ה'.

באותה תקופה פרצה מלחמת העולם השנייה, הגרמנים פלשו לרוסיה והתקדמו לכיוון לנינגרד. שתי אחיותיי הגדולות מינה וסימה הנשואות הספיקו לצאת יחד עם בעליהן מהעיר עוד לפני שהמלחמה החלה. ובבית נשארנו רק אמי, סבתי, אחותי רחל ואני.

לנינגרד בנויה על אי, הדרך היחידה לצאת מהעיר היא רק על ידי רכבות שעוברות על גשרים. הגרמנים ימח שמם, רצו שאף אחד לא יוכל לצאת מהעיר, ולכן הם הפציצו את כל הגשרים בזה אחר זה. רצינו לצאת מהעיר אבל לא נשארו כרטיסים! לא ידענו מה לעשות, הרעב בעיר הלך וגבר ואין אפשרות להשיג כרטיסים. ובעוד כמה שעות כבר לא תצאנה רכבות יותר.

יצאנו לרחוב והסתובבנו אובדי עצות, כשלפתע עצר אותנו אדם ושאל אותנו: "למה אתן מסתובבות כך בחוץ"? ענינו לו שאין לנו כרטיסים לרכבת. מיד הוא שלף מכיסו ארבעה כרטיסים לרכבת שעומדת לצאת בעוד שעה. שמחנו מאוד, אך הייתה לנו עוד בעיה, כי הדרך עד לתחנת הרכבת אורכת כשעתיים והרכבת עומדת לצאת בעוד שעה.

הזדרזנו לצאת מהבית. לקחנו רק דברים חשובים והשארנו אחרינו בית גדול מלא בכל טוב. התחלנו ללכת לכיוון התחנה לפתע עוצר לידינו סוס ועגלה שעליה רוכב אדם עם זקן לבן. האיש שאל אותנו: "לאן אתן הולכות"? ענינו לו, שפנינו מועדות לתחנת הרכבת. הוא הורה לנו לעלות לעגלה, ובתוך מספר דקות הגענו לתחנת הרכבת. הספקנו להכנס לרכבת בדקה האחרונה לפני צאתה.

הנס היה כפול ומכופל ברגע שהרכבת ירדה, הגרמנים פוצצו את הגשר, אין יוצא ואין בא מהעיר ואליה.

יצאנו בנס.

הרגשנו שזכינו לגילוי אליהו הנביא פעמיים.

הזוית האישית

חיה קורץ הנינה מתעדת את סיפורו של סבתא רבתא שרה רסקין.