מאגר סיפורי מורשת

השם של סבא רבה שלי הוא שלדן, ובעברית ישראל ברוך. שם החיבה שלו הוא בפי. גם לסבתא רבה שלי היה שם חיבה. שמה הלן, בעברית חיה, ושם החיבה שלה: נני.

נני נולדה ב-1920 בניו יורק להורי מהגרים מפולין שבאירופה. נני היא מספר 6 או 7 במשפחתה כי לא יודעים בדיוק כמה ילדים היו.. 

שבע אחים גרו בבית, 6 בנות ובן אחד, בשכונת יהודי מהגרים. אבא של נני איבד את אימו בגיל 4. הוא למד לפני הבר מצווה להיות חייט בעיר ורשה בפולין. היו לו חיים מאוד קשים בלי אמא ואחרי זה עם אמא חורגת שבכלל לא אהבה אותו.

 

הזמנים בתחילת המאה 20 היו אכזרים עבור היהודים, עוני, פוגרומים ושנאה של אנטישמיות. אמא של נני גדלה בכפר קטן שנקרא טומשו שנמצא מחוץ ללובלין. הבית היה כמו צריף בלי רצפה. הם חיו חיי עוני. סבא של נני היה מלמד חרדי ב"חידר". הוא נספה בשואה.

 

אביה של נני עבד במפעלי בגדים 18 שעות כל יום במשך שנים רבות. אמא של נני גם עבדה מהבית כתופרת וגידלה את ילדיה. היא היתה חולה מאוד עם דלקת פרקים ונני ראתה את אמא שלה סובלת וכבולה לכסא גלגלים. ילד אחרי ילד נולד, היו לחמניות יבשות וישנות, רק בשבת היו אוכלים גם קצת חלבונים.  

 

למרות כל הקושי והסבל, הבית והמשפחה של נני היו מלאים בשמחה, מוזיקה, ריקודים, צחוק, חברים, אורחים, שבתות וחגים עם הרבה אנשים. אביה של נני היה חזן בבית הכנסת, ולכל בני הבית היה כישרון מוזיקלי וניגנו על כלי נגינה שונים.

 

החברה האמריקאית הייתה חשדנית וביקורתית כלפי המהגרים היהודים ונני סבלה מהורים נבוכים במדינה זרה. במשפחתה דיברו רק ב"יידיש" והמורים והמורות בבית הספר היו לועגים לילדים על השפה העילגת. הילדים התביישו מזה ורצו להיקלט בחברה החדשה. הם רצו ללמוד ולהצטיין. כולם, במיוחד הגדולים, למדו קשה ותוך כדי גם עבדו בכל מיני עבודות כדי לתמוך בכלכלה של הבית. אף בעל בית לא רצה להשכיר בית למשפחה מרובת ילדים ולכן נאלצו לעבור בית בכל שנה.

על-אף כל הקושי והעוני, הילדים בבית של נני אף פעם לא הרגישו מסכנים. נני מספרת שהיא ישנה עם 2 אחיות במיטה קטנה אחת ושהיה להם כיף. נני הייתה פיקחית מאוד והצליחה בכל דבר: לימודים, ספורט, התעמלות קרקע, מוזיקה, דרמה, ספרות, פוליטיקה ומתמטיקה. לא היתה אופציה כזאת אם ללמוד למבחן או לא. נני מספרת שהיא היתה יושבת שעות בשרותים כדי למצוא מקום שקט ללמוד ולהתרכז.

 

היא היתה מדריכה במשך שנים במחנה קיץ, שחיינית טובה ויודעת שייט. היא הייתה מעורבת מאוד בפוליטיקה והיתה נואמת נאומים בפני קבוצות גדולות כדי לעודד צדק ואמת בתוך החברה, ובזכות זה ולמרות האכזריות ואי הנעימות של הנהלת בית הספר היא הצליחה להתקבל לאוניברסיטה. 

 

בתיכון כבר הכירה את סבא רבה, בפי. הוא היה סופר חכם ומאוד התאהב בנני. ב-1942 החליטו להתחתן ולהימלט לארצות הברית, רחוק מהאכזריות של הפולנים והאנטישמיות. הם הפליגו באוניה במחלקה הכי זולה, והעיקר לברוח מאירופה. ישנם כ-100 מכתבים שכתבו אחד לשני בשנות 1940-1945. המכתבים מגלים את הדחף שלהם לשנות את העולם, להלחם לצדק וזכויות האדם ולנצח נגד הנאצים.

 

הם התחתנו וכמעט מיד אחרי זה בפי היה צריך לעזוב אותה ולהתגייס לצבא. נני ילדה את התינוקת הראשונה כשסבא רבה, בפי, היה בצבא, והתינוקת נפטרה תוך ימים ספורים בגלל מומים. הם היו זוג צעיר עם המון אתגרים, עצבות ולחץ וברקע- מלחמת העולם השנייה. אחרי 3 שנים, בפי חזר מהצבא בריא ושלם. הילד השני לא הכיר את אבא שלו עד גיל שלוש.

אחרי המלחמה נני עודדה את בפי לסיים את התואר במשפטים שהוא התחיל לפני הגיוס. במהלך הלימודים הוא עבד כסוכן ביטוח ונני היתה עוברת מדלת אל דלת ומוכרת גרביונים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. לנני ובפי נולדה עוד בת, יהודית (סבתא שלי).  והזמנים סוערים של קומוניזם ושל עוד מלחמה.

 

סבא וסבתא רבה היו הורים מוצלחים, אנשים של אמונה ואמת שתכננו לתמוך בילדיהם ונכדיהם. הם הצליחו בפרנסתם בזכות מסירותם ועבודתם הקשה והגיעו לרמה סוציו-אקונומי גבוה. הם היו אנשים נדיבים ביותר שעשו הרבה חסד.

בשנת 1983 סבתא שלי, יהודית, עזבה את נני ואת ארצות הברית כדי לעלות ארצה. בשנת 2001 סבא רבה נפטר ומספר שנים לאחר מכן, גם נני עלתה לארץ. כיום סבתא רבה גרה עם סבתא שלי ביישוב בית-אל בחיק משפחתה, בין אנשים שאוהבים אותה ומעריכים אותה, וכל מה שהיא נתנה לנו היא מקבלת בחזרה בשמחה.

אנחנו אוהבים אותה ואוהבים את הפנים היפות שלה שכמו השמש ממש!