מאגר סיפורי מורשת

שמי פנחס ולרשטיין לבית ולרשטיין. שם החיבה שלי – פינקו. אבי משה ואמי טובה לבית בירנבוים. נולדתי בשנת תש"ט ביום י"ט לחודש טבת, 1949 בכפר אתא שבמדינת ישראל. סבא וסבתא שלי מצד אבי הם פנחס ורחל, מצד אמי הם אפרים ושיינה.

מדי שנה אני חוגג את יום הולדתי פעמיים בשנה: ביום הולדתי ובמועד הפציעה במלחמת ששת הימים, שם חוויתי לידה מחדש. מקור השם שלי הוא ע"ש סבא שלי, לזכר בני המשפחה שנספו בשואה. שני הסבים שלי גרו בעירה קטנה בשם אוז'רוב. כשהנאצים הגיעו, לקחו את כל היהודים והעלו אותם אל רכבת למחנה ריכוז. ידוע לי שסבא אפרים היה מורה לעברית וסבא פנחס היה בעל טחנת קמח. לצערי כל המשפחה חוץ מההורים שלי מתו בשואה.

ילדותי

ילדותי עברה עלי בכפר אתא. אני זוכר את שכנתי שפרה, ששיחקתי איתה. עוד אני זוכר שליד ביתי היה סברס. כמו כן, אני זוכר גם את החורשה שאהבתי לשחק בה. כשהייתי בן ארבע הלכתי לישון וכולם חשבו שהלכתי לאיבוד, וחיפשו אותי בחורשה ובכל השכונה. בבית בו גדלתי היו שלושה חדרים. מכיוון שלא היה לי חדר שינה משלי נאלצתי לישון בסלון.

במשפחת הוריי אני הקטן מבין שלושה אחים – רחל ויפה הן אחיותי הגדולות. הרגשתי קטן מבין שלושת האחים. אהבתי להיות הקטן כי פינקו אותי. היה לי קשר טוב מאוד עם אחיותי והיום אנחנו נפגשים בשבתות ובטיולים. בביתי היה נפוץ המאכל דג מלוח. היו לנו דגים באמבטיה ושמרנו אותם עד שהכנו אותם למאכל. בביתנו נהגו מנהגים יחודיים כמו "כפרות" לפני יום כיפור. החגים החביבים עלי הם פסח ויום העצמאות.

בית הספר

בבית הספר היסודי למדתי ביבנה. המורה שלימד אותי היה מאיר. למיטב זכרוני, היה מקרה שהגיעו הרבה עולים חדשים לכיתה. החברה שלי בתקופה זו הייתה אסתרק'ה, שהיא אשתי. נהגתי לשחק במשחק הדגל עם החברים. חפץ שקרוב ללבי הייתה העניבה של בני עקיבא, קיבלתי אותה מהמדריך. בתיכון למדתי בבית הספר בישיבת הדרום שבעיר רחובות, חזרנו הביתה פעם בחודש. אהבתי מאוד בתיכון את הטבע. התחביב שלי היה לצאת לטיולים. חברי הטוב ביותר היה זלמן. בחופשים נהגתי ללכת לבני עקיבא.

שירות צבאי / הפציעה

בשירות הצבאי שלי שירתי בנח"ל בתור חייל. רציתי בתפקיד זה כי רציתי להיות קרבי. אלו היו שנים בונות בחיי, כי נפצעתי במלחמת ששת הימים. חבר טוב מתקופה זו הוא שוקי. לצערי בתקופה זו נפצעתי בקרב. נפצעתי ברמת הגולן באזור מצפה השלום. בסך הכל היינו טירונים, לא ידענו הרבה בלחימה. נשלחנו להסתער ולרוץ על ההר, היינו אמורים להטעות את האויב הסורי. בעצם לא הספקתי להילחם ונפצעתי ביום השני של המלחמה. אני זוכר שנפלתי לבור שנוצר מפגז. לא פינו אותי בפינוי הראשון של המסוקים שהגיעו, השאירו אותי לפינוי עם המתים, כי חשבו שלא שרדתי.

ההחלמה הייתה בבית חולים פורייה ולקח כמה ימים עד שההורים שלי שמעו על כך ובאו אלי. קודם הגיעה אחותי רחל, אחותי הגדולה, שהייתה אחות בשערי צדק. במשך שנה וחצי הייתי מאושפז ובאו לבקר אותי. שם הפכתי לחבר של אסתרק'ה שכל הזמן באה לבקר. הייתי בשיקום בבית הלוחם בנהריה.

אחר הצבא למדתי חקלאות ברחובות במשך ארבע שנים. לדעתי, הלימודים עזרו לי במשך חיי. לימודי החקלאות עזרו לי הידע שלי נתן לי הרבה ביטחון, חיבור לארץ ישראל והאהבה אליה. בתחילה עבדתי כמורה מחנך.

נישואים

הכרתי את אשתי מכיתה א'. נולדו לנו שבעה ילדים. השמות: דפני, תמרי, נורית, אהוד, דוד, משה ויונה. יש לנו מעל  שלושים נכדים, כן ירבו. ארבעה בעפרה והשאר בתפוח, פדואל ורתמים. את הילדים והנכדים אנחנו פוגשים בשבתות, בחופשות וחגים.

הקמת עופרה

עבדתי בהקמת היישוב עפרה. היה לי חשוב לעבוד בעפרה כי הישוב עפרה היה היישוב הראשון בבנימין. כדי שלא יפנו את המקימים הם החליטו לעשות "תרגיל' ולא ולהקים ישוב, כי אז היו מפנים אותם, אלא הם החליטו לבוא ולבנות גדר לבסיס הצבאי, בהר בעל חצור. הם נשארו לישון ולאט לאט התקדמו, בגלל שלא היו הרבה מבנים אז. בישוב הקימו חדר אוכל כמו בקיבוץ ואסתרק'ה עד היום מראה לנכדים איך היא למדה לקלף שם תפוזים. עם הקמת עפרה חלמתי להיות רועה צאן ובסוף בגלל הפציעה שלי התקשיתי ללכת, השאירו אותי לטפל בישוב והפכו אותי למזכיר. משם גדלתי להיות מזכיר של עוד ישוב ועוד עד שהפכתי לראש מועצה. נפגעתי מזה שנתנו לי תפקיד של מזכיר ישוב ולא רציתי בהתחלה את התפקיד. בהמשך תרמתי לשירות הציבורי במדינה כי הקמתי את כל הישובים בבנימין.

ראש מועצת בנימין

תפקידי היה ראש מועצת בנימין במשך שלושים שנים. פעם אחת הלכתי להיפגש עם ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל וכשחזרתי פגשתי את אימא שלי. היא כעסה עלי, הלכה לחדר, ממש הזילה דמעה. שאלתי אותה "מה קרה?" היא שאלה: "חזרת עכשיו מהפגישה עם ראש הממשלה?" עניתי לה: "כן." אימא אמרה: "ככה? עם סנדלים?". מאז לא הלכתי בסנדלים והקפדתי על חולצה מכופתרת.

רגעים משמחים הם כמובן לראות את הישובים נבנים. כל ישוב וכל מאחז, עבודה בתיאום עם כל הגופים הרבה אנשים ציוניים. כל הקמת ישוב וכל שכונה! לדעת שיש היום כל כך הרבה בתים, תושבים בבנימין. קשיים כראש מועצה: לא פשוט בפינויי ישובים. פינוי עמונה, גוש קטיף, צפון השומרון, תשעת הבתים בעפרה. ישנם קשיים של סכסוכים בין אנשים.

מושג שהייתי רוצה שנכדי ניר יזכור הוא : התיישבות.

הזוית האישית

סבא פנחס :התיעוד עם נכדי תרם לי לאהוב אותו אפילו יותר.

הנכד ניר: בריאיון הבנתי איך סבא נפצע ואיפה הוא נפצע, ובכלל על החיים שסבא עבר.