מאגר סיפורי מורשת

המשפחה הגדולה התאספה ליד השולחן בכל שבת. סבא נהג בכל שבת וחג לארגן מניין לתפילה אצלנו בבית בחדר שלו. באותה תקופה לא הרשו ליהודים לדבר יידיש. לא היה בית כנסת ולכן התפילה נערכה בחדר של סבא.

המלחמה פרצה בפינלנד שנת 1939. אבא התגייס לצבא בשנת 1940, אני נולדתי בשנת 1941. במהלך המלחמה ברחנו מהפשיסטים לאזור הרי אורל. בדרך כשהיינו ברכבת, פשיסטים פוצצו את הרכבת  והרגו הרבה זקנים וילדים, כאן אנחנו איבדנו את סבתא. אחר כך בתחנה הבאה נפגשנו והגענו בשלום לאורל. שם חיכו לנו הרבה צרות: לא היה מקום מגורים והמחסור באוכל הורגש.

המגיפה פרצה והרבה מאוד אנשים מתו כתוצאה מכך,  זו הייתה אלרגיה שהתבטאה בפריחה בתוך העור ונראית כמו כוויות קור ולא ניתן היה להתחמם ולסייע לאותם אנשים. באזור שגרנו בו הייתה מכת קור קשה מאוד ולא הייתה לזה תרופה. זה היה נראה כמו כווייה בכל הגוף. הייתי ילדה קטנה כשחליתי במחלה הזו וכבר כמעט מתתי, לא נראה שיכולתי  לשרוד את המצב. הזמינו רופא והרופא כעס ואמר: "מה הבאתם אותי לילדה מתה, יש לי עבודה רבה ולפחות יש אולי חלק שיש להם סיכוי שאני יכול להציל אותם אבל פה אין סיכוי !!"

במרכז הבית  היה מבנה ששימש תנור לאפות בו את הלחם. היה זה מבנה גדול שמצד אחד היה פתח לאפיית הלחם והייתה בו ארובה שהתפקיד שלה היה לחמם את הבית ובצד השני היה קיר עם האח שבו היו שמים את העצים להסקה . מבנה זה נקרא  פריפצ'יק,

סבתי אמרה: "אם היא במלא תמות,  לפחות שיהיה לה חם" . היא לקחה אותי ונשכבה איתי על הגג של האח בסמוך לארובה. המקום החם ביותר בבית.  בבוקר, קמנו וכל האלרגיה שלי נעלמה וכך הצילה סבתא את חיי.

בילדותי המשפחה וכל סביבתי  קראו לי "מלאך מקש" מאחר ולא יכולתי ללכת עד גיל שלוש בגלל המצב: לא היה אוכל, תרופות וטיפול מתאים, כל זה השפיע על הבריאות שלי שהייתה חלשה מאוד ועד היום יש לי בעיות בעמוד השדרה ורגליי חלשות ולא מסוגלות להחזיק את משקל הגוף.

איך אפשר לשכוח את המלחמה הזאת??!