מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ניצלתי בנס

חנה בביתה עם לידור ועידו
חנה בצעירותה עם אימה
סיפורה של חנה שטרנליכט

"ילדה, את לא יכולה להיכנס לקולנוע… אה… הם… צר לי אבל אסור לכם היהודים להיכנס לכאן". פניו של הקופאי בבית הקולנוע בהוליצה בצ'כיה האדימו עד שורשי שערותיו, ובמבוכה רבה פנה אלי ונראה היה שאינו יודע את נפשו. הצ'כים, בכלל, וגם בעיר בה נולדתי, לא היו אנטישמים, לא שנאו אותנו. היחסים אתם לפני המלחמה היו טובים מאוד. הקופאי גמגם ונראה בעליל שחש באי נעימות רבה.

חלמתי לראות את  סרטו של וולט דיסני 'שלגייה ושבעת הגמדים'. היה זה סרטו הראשון ורבות דובר בו. קניתי כרטיס ועכשיו איני יכולה לצפות בסרט. איזו אכזבה.

התברר שילדה גדולה ממני בכמה שנים, שהכירה אותי, דרשה מהקופאי להוציא אותי, כי ליהודים אסור להיכנס למקומות בילוי. צערי היה רב מאוד. אחרי המלחמה הגיעה לאוזניי ידיעה, שאותה 'מלשינה' הלכה ללמוד ריקודים עם בנות גילה בעיר. החברות  שלי זכרו את המעשה המכוער שעשתה כנגדי, ושיתפו את מנהל המקום בסיפור. הלה סרב להכניסה ללימודי הריקודים. אכן זו קיבלה את גמולה. הייתי גאה בחברותיי.

אבל עוד נכונו לי אירועים קשים מזה, במרוצת השנים שלאחר מכן.

כפי ששיערתם היו אלה הימים לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי גרמניה, וגזרות הנאצים כבר שלטו בכל. גם במקומות בילוי ובמקומות ציבור אחרים, אליהם נמנע מאתנו להיכנס.

תמונה 1

אמי, אירנה קצ'ר

משפחת אמי חייתה בעיר הוליצה בצ'כיה מזה דורות. סבתא נולדה שם. כמוה, אמי ואף אני (למרות שמקום הולדתי היה בבית היולדות בפראג). הוריה של אמי, סבי ינדריך וסבתי יוהנה קצ'ר התפרנסו מחנות, שהייתה ברשותם, לממכר מוצרי משרד ומכשירי כתיבה.

נולדו להם ארבעה בנים: ריכרד, אמיל, פרנץ וקרל, ושתי בנות: אירנה (אמי) ואנה.

תמונה 2
אמי ואחיה
תמונה 3
הוליצה בראשית המאה ה-20

אבי, ארנולד נוימן

משפחתו של אבי, מוצאה מהעיר רקובניק. אביו נישא בפעם הראשונה להרמינה (אמו של אבא). נולדו להם ארבעה ילדים. שתי בנות ושני בנים. לאחר שסבא התאלמן, הוא נותר באלמנותו זמן לא קצר ,ובמרוצת השנים הוא נשא לאישה את אנה ולהם נולדו עוד שלושה ילדים. ילדיהם (כולל ילדיה של הרמינה) היו: ארנה, נורה, ארנולד (אבי), יוסף ,ג'ורג' (אירה( ולה (וליסקה) ואילונה. אם אבי הייתה אשתו הראשונה של סבא, ממנה התאלמן.

"שיער ראשה החום  והארוך של האם היה אסוף, מיתמר  למעלה. עיניה שצבען היה כחול – בהירות ומאירות,  שפתיה דקות, עגילים היו קבועים באוזניה. כדרך לבושן של הנשים באותה תקופה,  לבשה היא חולצה בעלת צווארון גבוה, קשור בסרט קטן סביב לצווארה". כך צייר אותה אבא ועוד הוסיף רקע בצבע טורקיז. אכן היא הייתה אישה ידועה ביופייה.

תמונה 4
סבתא, אמא של אבא

אבא מתאר את ילדותו – בפרטים ואירועי משפחה שונים – ביומנו, אותו כתב עד לידתי. היומן נותר בידיי, וממנו אני שואבת מידע רב אודות אבי. את היומן שכתב, הפקיד בידי חברים, ואלה מסרוהו לי אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא מעיד על עצמו שהיה ילד שקט, צנוע, שקוע במחשבות. מכיוון שתמיד מבוגרים היו סביבו, הוא היה עסוק בעצמו. זיכרונותיו הראשונים קשורים באמו. הוא נזכר במאכלים שהכינה. למשל, אהב מאוד רסק תפוחי עץ. זיכרונותיו מובילים אותו לציון חיבתו לשכב במיטת ההורים, שם חיכה לאביו שיגיע הביתה, כאשר לעיתים – בחורף – התעכב בגלל סופות שלגים. נזכר איך אמו חבשה לו את האצבע שנחתכה וכאבה לו מאוד. "אם לא תבכה אקנה לך מתנות", אמרה.

"אהבתי מאוד את אמא. זוכר אני את הספרים האהובים עליה, שנשמרו בנרתיקים רקומים. היא הייתה מאוד מוכשרת בעבודות יד, בהן בא לידי ביטוי טעמה האסתטי, היפה והמיוחד שלה", כך הוסיף אבי וכתב ביומנו. כשאמו נפטרה היא הותירה את האב, אלמן, מטופל בארבעה ילדים.

תמונה 5
עמוד ראשון מהיומן של אבא

אבי התעטף בצערו הרב – אמו לא הייתה לידו. יתכן ועדיין לא קלט ועיכל לגמרי שלא יראה אותה יותר.  אבא היה ילד כבן 4-5. יש להניח שעדיין לא הבין את משמעותו של המוות.

"ליבוחוביצה, היה מקום הולדתו של סבא, לשם חזרו הורי אמי, לאחר מותה, ולקחו אותי אתם. גדלתי אצל  סבא וסבתא עד שהגיע זמני ללמוד בבית הספר. סבי היה בקי במספר שפות, פילוסופיה, תלמוד ותנ"ך. סבא ישב ולמד בעצמו. הוא היה נמוך קומה, איש חברה ואהב להשמיע בדיחות ולהצחיק את המאזינים לו. הוא היה אדם חזק מבחינה נפשית והאריך ימים. סבתא הייתה פחות חזקה, אסונות שברו אותה. אלו דברי אבא על סבו וסבתו.

הסבא היה משוחח עם הנכד שגדל אצלו, ואפילו סיפר לו פעם שגילה את שורשיו, מאות שנים לאחור, עד לגירוש ספרד. אבות אבותיו נמלטו להולנד, לאחר מכן נדדו לגרמניה לעיר בשם גונדלפינגר בבוואריה, ומשם לצ'כיה לליבוחוביצה. שם נקבע שם המשפחה גונדלפינגר. משם הגיע סבו לרקובניק, עיר הולדתו של אביו ושלו. אבא מוסיף ומספר כיצד אהב, בשבת אחר הצהריים, לשחק בתיאטרון ולהמחיז דבר מה בפני סבו וסבתו, שכאמור גדלו אותו במקום הוריו, במשך זמן מה. הם ישבו על הספה וצפו בו. אלה היו צעדיו הראשונים במשחק והם היו הקהל הראשון שלו.

תמונה 6
נורה, פפה, ארנולד (אבי) וארנה

אביו נישא בשנית לאישה יפה, אינטליגנטית ורגישה. לארבעה שכבר היו נוספו עוד שלושה ילדים. האחות נורה נפטרה בבגרותה (לאחר שכבר נישאה והייתה בעלת משפחה) ממחלת לב. אבי הרגיש צער רב על מותה. הוא היה קרוב אליה בגיל ודומה לה בתכונות האופי. הוא מתאר את אופייה במילה "קורן".

האחות הגדולה של אבא – ארנה, הייתה שונה. רצינית יותר, בת שמונה כשאמהּ נפטרה, וכבר מסוגלת הייתה להבין את משמעות המוות. היא לקחה על אחריותה לדאוג לשלושה הנותרים .ארנה הייתה מאוד אחראית ובעלת משמעת עצמית, דומה באופייה לסבא. הבן הצעיר פפה היה עדיין תינוק כשהאם נפטרה. הוא גודל על ידי האם השנייה והיה שונה לגמרי מאבא ומנורה אחותו .

תמונה 7
נורה

אבא גם נזכר באביו, היושב בירכתי החנות, כאשר הוא עצמו יושב על כיסא קטן ומדפדף בספר תמונות, ואחיו הקטן שוכב בערסל מכוסה רשת והזבובים חגים סביבו בזמזום מטריד. לפתע שמע אבי אנחה כבדה, הרים ראשו וראה את ראש אביו מונח על שולחן הכתיבה, כתפיו רועדות והוא בוכה בכי מר. נבהל וקפא על מקומו לא העז לגשת ולשאול, אולי לנחם את אביו הבוכה. הוא עדיין היה ילד. בכיו של אביו שבר את ליבו. עד לכתיבת האירוע ביומנו, קול הבכי הצטלצל באוזניו, ובעצם לא נמחק מזיכרונו עד סוף ימיו. "היה זה בכי של אדם טוב, שלא פגע מימיו באיש. לעומת זאת היו כאלה שפגעו בו", כתב ביומנו.

אבא מוסיף ומעיד על עצמו שהיה אינדיבידואליסט ולא השתלב ממש, לא בבית ולא בבית הספר. תמיד אהב להיות מרוחק יותר. האמנות ריתקה אותו, והוא מצא בה תחליף לבית ולמשפחה. אבא למד בבתי הספר היסודי והתיכון בו למדו ילדי המקום. לא הייתה לו זיקה רבה ליהדות. בכלל, לא היו יהודים רבים ברקובניק. זו הייתה קהילה קטנה יחסית. "אני רוצה ללמוד משחק", כך הודיע אבא לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה.

תמונה 8
תיאטרון בובות

"לא כדאי לך, זה לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. בחר לך משהו אחר רציני יותר", כך ניסה סבא שלי לשדלו שיוותר על הרעיון. "אבל אני אוהב את התיאטרון ורוצה להיות שחקן", התעקש  אבא. "תוכל תמיד לעסוק במשחק כתחביב. אבל אם אתה עומד על דעתך, טוב, לך בעקבות לבך, אבל זכור את דבריי, לא יהיה לך קל, תוכל לבוא בטענות רק לעצמך. זו הבחירה שלך ואתה אחראי לה". סבא נכנע והסכים, אבל חזר והזהיר את אבא.

הוא יצא  לדרך לגרמניה, שם למד בבית ספר למשחק בווימאר וגם ביינה. לאחר המלחמה, בעקבות פציעה, הוא סיים את פרק המשחק בתיאטרון, ועשה זאת כחובב כפי שהציע לו אביו בזמנו.

תמונה 9
כד הפרחים שאבא צייר

אבי היה אינטלקטואל אמיתי. התעניין בספרים והייתה לו השכלה רחבה, וגם היה צייר מוכשר. את רגשותיו לאמו האהובה וגעגועיו ביטא בציור הנהדר שצייר, המבטא את האצילות והיופי החיצוני של פניה והיופי הפנימי הנשקף מעיניה. נותרו ברשותי ציורים נוספים של אבי. ביניהם ציור כד פרחים צבעוני, ובתוכו זר של פרחים גדולים בצבע אדום לוהט בעלי גביעים שחורים, כחולים ולבנים, והקטנים – עדינים, בעלי גביעים צהובים. הפרחים נראים חיים, כאילו נקטפו זה עתה. הציור תלוי עד היום בסלון ביתנו. בנוסף תלוי על הקיר ציור עצים, שעלוותם והאור שבתמונה משרים מראה רך וענוג. מוסיפה לתחושה גם נשורת העלים המוטלת למרגלות העצים.

תמונה 10
ציור עצים, שאבא צייר

אבא מעיד על עצמו שגדל והתפתח, חיפש את עצמו וגישש דרכו כילד וכנער, למרות שלא היו לו טענות כלשהן כנגד האם החדשה שאמצה אותו ואת אחיו, וטפלה בהם במסירות. אבל בכל זאת הייתה חסרה לו אהבתה של אמו, שנפטרה. כאילו תמיד הרגיש שאחיו הצעירים ממנו (ילדי אביו ואמו המאמצת)  מקבלים, לכאורה, תשומת לב רבה יותר .

"בערבי פברואר, זמן רב עמדתי על המרפסת, עיניים דומעות מביטות בשמיים זרועי הכוכבים", כך כתב אבי על התקופה בה הגיע לגיל בר מצווה. אולי חיפש ובדק היכן נמצאת אמו. האם היא רואה ושומעת את הילד שעל סף בגרות, שכל כך מתגעגע אליה. אולי דבר זה הוביל אותו ללמוד אסטרונומיה ולשאול את עצמו באיזה כוכב נמצאת אמו. אולי בכוכב היפה ביותר אוריון, שם ראה אותה בדמיונו. הוא נזכר בדקלום של המטפלת שטיפלה בו בילדותו, "כל כוכב שמים הוא נשמה שנפטרה, מחזיקה שם נר דולק, שומרת על אהובה". הסתכל הילד השמימה ושפתיו לחשו, "אמא אימא'לה מדוע הלכת מאתנו?"

הוא היה מוכן אפילו ללמוד מקצועות לא כל כך מעניינים, רק כדי לשמח את אמא. אילו הייתה לצידו, לא היה שמח ממנו. כך היה עומד עד השעות הקטנות של הלילה, תולה עיניו בכוכבים ומדבר עם אמו.

תמונה 11
אבא כשחקן

אבא הרגיש בושה וצער שהוא כפוי טובה כלפי האם המאמצת. היא מאוד השתדלה, והוא גומל לה ברצון לראות שוב את אמו. הוא היה נער מתבודד ולא חלק עמה את רגשותיו.

לקראת בר המצווה היה עליו ללמוד בעל פה את מילות התודה להורים .הדבר גרם לו לטלטלה גדולה. הוא מודה לאמו המאמצת, אך אוהב את אמו הביולוגית ולה הוא רצה להודות. זו שִגִדלה אותו כמה שנים הייתה בעדיפות שנייה. כאבו היה גדול, הוא הטלטל בין סערת רגשות, הרגיש עצמו מבולבל כמו במבוך ושאף להשתחרר ממנו. לא הייתה לילד נפש חיה להסיח בפניה את ליבו ולהתייעץ. בעקבות השיחות עם אמו בשמים ,החל מתעניין במדעים קוסמיים – אסטרונומיה ומיסטיקה. הוא שאף להבין את יסודות היקום, השמים ואלוהים.

כך לבד חיפש ומצא "בארות מלאי ידע עד אינסוף ואומנות, שנפתחו לנשמה הרעבה", כתב ביומנו. הוא בלע בצמא את "כל הידע שניתן לו ללא תמורה וביד רחבה". אבא לא מפרט את מקורות הידע, אך ברור שאלה הם קודם כל הספרים והלימודים, ואולי גם מקורות נוספים.

תמונה 12
חיילים במלחמת העולם הראשונה אבא באמצע, יז'ו מימין ופפה משמאל

במלחמת העולם הראשונה עמדו צבאות אוסטרו-הונגריה וגרמניה מול צבאות בריטניה, צרפת, רוסיה (פרשה שנה לפני סוף המלחמה) וארה"ב (נכנסה בשנה האחרונה למלחמה). הטריטוריה הצ'כית הייתה כלולה בשטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית.

"אנחנו כבר ימים רבים שוכבים בחפירות הארורות האלה, מתי יגיע הסוף ?"

"אי אפשר להוציא את האף החוצה כי מיד חוטפים מכת אש."

"נמאס לשכב כאן בבוץ עם החולדות והעכברושים."

"קפאה לי הרגל."

אלה ודומות להן היו השיחות בחפירות, בהן התחפרו חיילי שני הצבאות הלוחמים, זה מול זה – גרמניה ואוסטריה שנקראו מדינות המרכז, ומולן מדינות ההסכמה.

"בוודאי המשפחה יושבת בבית המחומם וחוגגת את חג המולד. האש  באח שולחת לשונות אדומים. אני מריח את ריח תרנגול ההודו האפוי, ומחבק את אשתי וילדיי. עץ האשוח עם הקישוטים והמתנות עומד במרכז החדר". כך דמיין מישהו אחר בחפירה, בעת הפוגה בין מטח פגזים אחד למשנהו.

לפתע נשמעה שריקת כדור ומישהו צעק בכאב ,"נפצעתי."

החובשים רצו אליו לחבוש ולטפל בפצוע. הפצע ברגל דימם והיה צורך להזריק  לו חומר להקלת הכאב, העבירוהו לרכבת הפצועים, והוא נשלח לבית חולים צבאי. הפצוע היה אבי. אחיות רחמניות טיפלו בו וכעבור זמן החל להחלים. הרגל לא נרפאה לגמרי אך למזלו נותר בחיים.

"הרגל כואבת לי מאוד, תראו כמה היא נפוחה". היה זה בזמן צילומים לסרטים שעשה בברלין. הוא ניסה לטפל  ברגל בעצמו בדירתו, אך ללא הועיל .הובהל לבית החולים הצבאי, ובזה הסתיימה קריירת התיאטרון. אבא הבין שלא יוכל יותר לעמוד על הבמה ולשחק. זה דרש מאמץ רב מדי ורגלו לא יכלה לעמוד בזה. עתה החל להתמקד בעריכה ספרותית, הפקות, פרסום, גרפיקה והוצאה לאור. פעולות אלו הצריכו מאמץ יתר, ושוב מצא את עצמו מתענה בכאבים – רגלו התנפחה מאוד. הטיפולים בבית החולים היו ממושכים, לעיתים נמשכו שבועות רבים. מפראג נסע לסופי שבוע להורים לרקבוניק. הם עקרו מאוחר יותר לאולומאוץ. המפגשים היו מהנים והוסיפו לו הרבה כוח. כך חי עד למות אביו, לאחר מכן פני הדברים השתנו .

מותו של סבא שלי

"באחד הערבים ירדתי מהמלון בו התארחתי בפראג. ליד תחנת הרכבת החלטתי לקנות עיתון. פרשתי אותו וההתחלתי לעיין בו. לפתע נתקלו עיניי במודעה, קפאתי על מקומי ליבי פסק מלפעום, לא האמנתי למראה עיניי, בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על מותו של…  כן זה היה  שמו של אבא. לא הספקתי להיפרד ממנו, לא הודיעו לי שנפטר, היה עלי לגלות זאת בעיתון שקניתי במקרה, וגם העיון במודעת האבל היה מקרי .באותו הלילה לא חשבתי כלל לישון. הרהורים וזיכרונות התערבבו בראשי. חשבון נפש תקף אותי ולא ידעתי מנוחה. מחשבה רדפה מחשבה ,זיכרון רדף זיכרון. עד השעות הקטנות של הלילה, לא הרגשתי כלל מה קורה אתי.  במוחי עברו מחשבות על יחסי אליו,  הרהרתי בתכונותיו הטובות – טוב לב, הגינות, חריצות. האם הנחיל לי את אלה? הרהרתי גם בחולשותיו האם עברו אלי"? במילים דומות לאלה כתב אבא ביומנו.

"השכם בבוקר כבר ישבתי ברכבת בדרך למרחצאות לוסינה מקום בו נפטר אבא. עמדתי ליד החלון מביט מעבר לשמשה. לפניי עברו מראות המולדת, שדות רחבי ידיים, יערות עבותים כמעט אינסופיים, ערים עיירות, כפרים בהם איכרים מעבדים את השדות, פרות רועות באחו. עת קציר היא זו. השמש האירה את שדות החיטה, והקוצרים עשו מלאכתם בחריצות רבה. אבי בן השבעים וחמש עזב את עולמנו ,ומה שהשיג בעמל רב ובחריצות, אחרים קוצרים בחדווה". כך כתב אבא ביומנו. עוד עמד שם זמן רב, כאשר הרכבת משמיעה את שקשוק גלגליה על הפסים, ודמעות נקוו בעניו. לדעת אבא הוא היה דומה באופי לאביו, שהיה אחד מ-13 ילדים: נשא שתי נשים והיו לו שבעה ילדים וחמישה נכדים.

תמונה 13

"אמא נתקלה בי ברכבת. חטפתי מכה (אמנם לא חזקה, חלילה), ואפילו לא התנצלה". ככה סיפר אבי על הפגישה ביניהם, בבדיחות הדעת.

למען האמת, אני חושבת שהפגישו בין השניים על ידי שידוך. קרובי המשפחה קבלו מידע על  אשתו לעתיד, "מי שיקבל את אירנקה יכול לברך את עצמו". נו, מול דברי שבח שכאלה לא יכול היה לעמוד. אמא נשאה חן בעיניו והוא בעיניה, כנראה, והם נשאו.

הוא מתאר את הגעתו בפעם הראשונה להוליצה במאי 1928. מתחנת הרכבת הגיע לעיר והסתובב בה. היה זה יום חם במיוחד, למרות שבחודש זה מזג האוויר עדיין אביבי ולעיתים צונן. הבתים נמוכי הקומה ואף העצים לא נתנו צל רב. בכיכר צמחו עצים נאים מאוד והייתה תחושה של מושבה קטנה. "עיר מולדתי נראתה בעיניי באותה עת יפה יותר", כך כתב אבא. ליד הכנסייה עצר והתבונן בעצי הערמונים ש"היו מרהיבים ביופיים ובגודלם", כדבריו. מאחור התנוסס לו מגדל אדום, עתיק. המשיך בטיולו והסתובב עוד ברחובות עד שהגיע לבית פינתי (U KACERU אצל משפחת קצ'ר). היה זה השם העתידי של עסק, שיום אחד הוא יהיה בעליו. אך עובדה זו לא הייתה ידועה לו, כמובן, באותה עת.

גבר מבוגר, נמוך קומה, אך בעל פנים מרשימות קיבל את פניו. נראה כאילו ציפה לבואו. מראהו של סבי, אבי אמי, קולו, תנועותיו, הקרינו "אווירה מיוחדת", כפי  שאבי כתב. "זה הזכיר לי משהו מהספר 'חולמי הגטו" של ישראל זנגוויל (סופר) ומספורי הסופר ראקווז.

הגברת המבוגרת אותה פגש גם כן, סבתי, בעלת עיניים יפות, מחייכות ,עצומות למחצה, ידעו כנראה לראות לעומקה של הנשמה. רק לאחר מכן פגש "בעלמה בעלת עיניים אפורות, שירשה אותן כנראה מאמהּ,ּ ורגליה מושלמות. התנהגותה הייתה טבעית, פניה ללא איפור, קול האלט שלה עמוק ורגוע". מיד משכה את תשומת ליבו. "ישבנו אחד מול השנייה בסלון הקטן, בסגנון עתיק והריהוט בצבעים ובצורות שקטות ונינוחות, כמו אצל סבי בשנות ילדותי."

בזיכרונו של אבא עלו תמונות מן העבר. השקט הזה, שכבר לא היה רגיל לו, החזיר אותו בבת אחת לאחור. זה השקט שמזמן התרחק ממנו.

"והאישה הזאת שמולי, שקטה, רגועה, מקרינה שלווה ושלמות. האם היא בוחנת אותי? את כוונותיי? תוהה מה הם כישרונותיי"? אבא ציין שהרבה פעמים עלו במחשבותיו אותה חצי שעה שנפגשו לראשונה .הוא שכל ימיו עד אז אימן את חושיו להתבונן בבני אדם ולתהות על קנקנם – פה דווקא נכשל. הוא נפל בקסמה של אותה אווירה שקטה ,טבעית ואמתית, וכבר נמשך אחר אמא כבמטה קסם. לא בדק יתר על המידה, אבל מסתבר שחושיו בכל זאת לא בגדו בו – מעולם לא התחרט שנשא אותה לאשה .

אותו הושיבו על כורסה נמוכה ומולו העלמה אירנה, שישבה על קצה המיטה במרחק סביר ממנו. סוף סוף היה אורח זר. עיניה של אמא משכו כאמור את ליבו. "כתפיה היו נטויות קדימה, כפות ידיה קטנות ועדינות. רגליה, שהיו משוכלות אחת על גבי השנייה ,הזכירו את אצילותם של סוסי המרוץ האנגלים היוקרתיים". לאחר ההיכרות, בשעות הערביים בעת דמדומים,  הם טיילו מעט בשדות אחרי הסוקולובנה (מתחם ספורט שהכיל אולם ספורט ובריכת שחייה). הייתה לו "תחושה אלוהית של שקט ואושר". הוא אינו זוכר מתי הרגיש כך לאחרונה. השקט היה כה טוב, והוא תמיד חיפש דווקא את הרעש והפעילות הבלתי פוסקת.

זכר הפגישה ההיא, ביום ההוא במאי, לא מש מזיכרונו של אבא במשך שנים. עיניה האפורות של אמא, שהביטו בו במבט חודר וחיוך מרחף על שפתיה, לא נשכחו לרגע. הוא לא נרגע מהפגישה, בה נראה לו מבט עיניה כן ואמתי. הוא התרשם שהיא יודעת מה שהיא רוצה. כך כתב אבא ביומנו.

החתונה התקיימה בפארדוביצה, ב-82 באוקטובר 1929 (יום העצמאות של צ'כיה). לאחר מכן נסעו לפראג, שהייתה עיר תוססת מלאת חיים ו"מלאת התלהבות של חוגגים". בערב התאורה הייתה רבת רושם. למחרת ביקרו בתערוכה של חיילים בכיכר ואצלב. בתיאטרון הלאומי צפו באופרה הוביצ'קה (נשיקה). לעת לילה חיכה להם חדר יפה במלון "מאייסטי."

הם חזרו להוליצה, לבית הוריה של אמא והחיים האמתיים החלו. סדרו להם סלון קטן וחדר שינה. חדר המגורים היה משותף עם ההורים.

חורף 1929 היה חורף קשה. המתלמדת בחנות חלתה וכן סבי וסבתי, ובני הזוג, הצעירים, נותרו לעבוד לבדם בחנות. העבודה מאחורי הדלפק גרמה להתקרבות ולהידוק הקשר ביניהם.

תמונה 14
אמא ואבא

חורף 1929 – "קור כזה לא היה כבר מאה חמישים שנה", כך כתוב ביומנו של אבא. המידע הזה נמסר ברדיו. מרוב קור חלו הרבה אנשים. רכבות רבות איחרו להגיע, כל התחבורה הציבורית הייתה משותקת,  כולל אוטובוסים. סופות השלגים היכו במי שיצא לרחוב, סימאו את העיניים והקשו על הצעידה. אנשים נאלצו לעמוד שעות בקור הנורא ולחכות לתחבורה הציבורית.  תלמידים לא יכלו להגיע לבתי הספר,  שנסגרו למשך זמן ממושך. גם התיאטרון שבת. הוריי אהבו ללכת לראות הצגות ,אבל מפאת תנאי מזג האוויר נסגר גם התיאטרון ורק בית הקולנוע עוד פעל. לעיתים רחוקות הלכו הם לצפות בסרט. מי חשק בבילוי מחוץ לבית בערבים קפואים ומושלגים שכאלה?

לתחנת הרכבת נסע אבא במזחלת כדי להביא עיתונים.

"אולי בכל זאת נצא לנשף"? שאל אבא. "חייבים לצאת לאיזו שמחה ,לפחות פעם אחת במשך החורף האיום הזה."

אבל אמא לא רצתה. הקור והשלג שנערם לא עודדו יציאה מהבית ,אפילו לא לנשף.

בקור של 30 מעלות מתחת לאפס הסתובב אבא לבוש במעיל כבד וחם, חובש כובע לראשו, צעיף צמר מסביב לצווארו, התבונן במראות העיר המיוחדים וצייר אותם. לדוגמה, את בית העירייה שבחזיתו למעלה מצוי שעון שפתיתי שלג יורדים עליו ומסביבו. בציור הנציח גם את המדרכה והעצים הנטועים בה.

מאוד מהנה היה לצאת עם מגלשיים לשלג. אבא ואמא (שבכל זאת החליטה לצאת אל הקור) החליקו במהירות על השלג הלבן, שומרים על שיווי משקל, שחלילה לא יפלו, כשהם צוהלים ושמחים. במינוס 35 מעלות צלסיוס הלכו לצפות בתחרויות סקי. לבושים היטב במעילי פרווה, צעיפים וכפפות, מגלשיים לרגליהם, גלשו במדרון בהתלהבות רבה.

ההורים של אמי עוקרים לפראג

באחד מימי ראשון הגיעו האחים של אירנה מפראג והסבירו את התכניות הקשורות במעבר הדירה של ההורים. האחים רצו שהוריהם יגורו בקרבתם. אמיל התלבט היכן לרכוש בית. כשבוע לאחר מכן הביאו את תכנית הבית, בחרו רהיטים, התייעצו בקשר לצביעת הקירות בדוגמאות שונות ואף חשבו על טפטים. אבא הציע להם דוגמה לצביעת שני חדרים והול. כאות תודה הותיר להם אמיל את הרדיו של ההורים. באותה עת הגיש אבא הצעה לעיצוב בית הקפה בעיר. ב-16 באפריל עקרו הורי אמי לעיר הבירה.

מוביל הרהיטים והחפצים השונים כבר החל בעבודתו. להוריי עדיין קשה היה להסתגל למחשבה שהורי אירנה כבר לא יגורו איתם. יותר קל היה לעזור באריזת החפצים, אבל המחשבה שהם עוברים לחיות במקום חדש, בכל זאת לא נתנה מנוח. אנשים מבוגרים לא בקלות מסתגלים למקום חדש לאחר כל כך הרבה שנות מגורים במקום מסוים .פה חבריהם וזיכרונותיהם, פה הקימו את ביתם, כאן נולדו ילדיהם. אבל בפראג חכתה להם דירה גדולה ומפוארת, עם כל החידושים והאיבזורים של אותה תקופה. את אניצ'קה, עוזרת הבית והמבשלת המעולה גם כן לקחו איתם. בדמעות בעיניים נפרדנו מהם, המשכנו לנופף עד שנעלמו .לנו היה קשה להסתגל להיעדרם, ולחסרונם. וכאמור היו חששות כיצד יסתגלו הם למקומם החדש. כעבור זמן מה הגיעה הידיעה המרגיעה שהם הסתגלו במהירות ובקלות, למרבה התמיהה, והשתלבו בסביבתם החדשה. זאת הייתה בשורה טובה.

האביב הגיע ואפשר היה לתקן את הנזקים שהחורף הנורא של שנת 1929 הותיר אחריו. שורה של בעלי מקצוע הגיעו לתיקונים – טייח, מנעולן ,נגר וצבע. היה צורך לתקן  ולשפץ את חדר השינה של סבא וסבתא שלי (של חנה). ארון הזזה חדש הוכנס לקיר (שיא המודרניות באותם ימים). במקום הווילונות העבים נתלו אחרים, קלילים.  גם התקבלה לעבודה עוזרת חדשה, מרינקה שמה. בסוף אפריל נפרדו הוריי מחדר השינה בו חיו.

בחדר החדש הורגשו ריחות הצבע הטרי. קירות נצבעו בצבע ירוק עם קישוטי זהב. חוטי החשמל הוטמנו בתוך הקירות. בקיצור בית נעים ללא פרטי ריהוט מיותרים.

האביב הזה לאחר החורף הנורא היה נפלא. השדות הבהיקו בצבעם הירוק, מלוא העין. הפרחים הרימו ראשם מתוך האדמה, הפיצו ריח שנישא באוויר למרחוק. החרקים כבר היו עסוקים באיסוף הצוף, זמזומם נשמע היטב. היערות קמו לתחייה, מים זרמו בכל מקום. הטבע שהתעורר, חגג והתגלה במלוא תפארתו, כאילו נגע בו שרביט קסם. האוויר היה צח ושמש אביבית חיממה את האדמה. גם האנשים החלו לצאת מבתיהם ולהנות מהשמש המחממת. הכל פרח והיווה ניגוד משווע לחורף הנורא. הבריות חשו תחושת אופוריה.

"אירנה חזרה מפארדוביצה הדיאגנוזה הרפואית אישרה, עם ביטחון שמתחת ללבה מתחילים חיים חדשים – חיים חדשים שלך ."כך כתב אבא ביומנו. רצה לציין שאמא בהיריון אתי. כדי להבהיר עד כמה מאושר הוא, כתב, "תינוקת אהובה, אם תכירי ותביני את האושר, כשפעם תקראי את שורותיי… עד כמה אירוע זה שינה את תוכן חיינו …". ועוד הוסיף ותיאר את המשמעות הכבירה של להיות הורה.

הגיעה שנת לימודים חדשה 1930-1929. הם עבדו קשה אבל אבא לא התלונן. ענף הנעליים שגשג בעיירה. ברשותן של מספר משפחות יהודים היו מפעלים "שהביאו הרבה כסף", גם להוריי. בני המשפחות הללו הפכו ללקוחותינו הקבועים. עובדה זו הקלה על ההורים, שהיו זקוקים להכנסות רבות. היה עליהם לפרוע תשלומים וחובות לבעלי המקצוע שעבדו אצלם בשיפוצים. וגם היו זקוקים לתשלומים עבור הסחורות שבחנות.

אמא התכוננה, בינתיים, לקראת הלידה הצפויה. בטנה הלכה ותפחה.

לא היה ידוע מין הילוד עד ללידה. "כל דבר שאמא אכלה", כתב לי אבי "אמרה שזה למען זה/זאת שבבטן".  בגדי תינוקות קטנים וחמודים הגיעו. "המחשבה על מי שישתמש בהם מילאה את הלב והנשמה". אמא החלה להכין עצמה לתפקיד ההורות. קראה את הספר "האם הצעירה "- ספר הדרכה לאימהות טריות, ובד בבד גם ניהלה את הבית והחנות. כל תקופת ההיריון, שהייתה מלווה עונג וגם חשש, נראתה במבט לאחור כאילו עברה ביעף.

אותו חג מולד שלפני לידתי, אבא מציין, היה מועד קשה ביותר. היה עליו לסדר את חלונות הראווה, בצורה מתאימה לחג של הגויים. הוא הביא ציוד חדש וגם התקין תאורה חדשה, שהיו כרוכים בהוצאות כספיות לא מעטות. למזלו המכירות בחג המולד היו טובות. אמא, למרות הריונה המתקדם והסרבול  שהיה כרוך בכך, עבדה עם אבא ללא לאות.

"מצאתי את אמא שרועה מאחורי הדלפק בחנות, זבה דם באחת מברכיה. לאט ובזהירות סייעתי לה לקום. הדבר השני, לאחר שבדקתי שהיא בסדר, היה לבדוק אם הכל תקין עם ההיריון. מאוד חרדנו וחששנו.

לאחר מנוחה קצרה התברר שאמך מרגישה טוב ודבר לא ארע חלילה. נשמנו לרווחה והמשכנו בעבודה, למרות הפצע בברך שהכאיב לא מעט". העובדה שהנפילה הסתיימה בסך הכל בחתך, גרמה לכך שאמא לא התרגשה ולא חשה בכאב הפצע. "אולי הסימן על הברך שלך היה תוצאה של הנפילה של אמא"? שאל אבא בדיחות הדעת. כך  פנה אלי אבא וכתב על מקרה הנפילה, כשאני עדיין עוברית. באותו ערב הם סגרו את החנות מאוחר. כל הקישוטים לחג המולד נקנו והיה רווח נאה באותו יום. "היינו מאושרים, שאנחנו קרובים אלייך – כל כך קרובים", כתב אבא ואני תמהה האם התכוון לכך שהלידה קרובה?

למחרת נסעו לפארדוביצה. משם לפראג לבדיקה רפואית בסנטוריום, בו אמא הייתה אמורה ללדת. מסתבר שהסכום, שהיה עליהם לשלם לבית היולדות, היה גבוה וגרם לתחושת מועקה". אירנה חזרה עם בשורה טובה שהכל בסדר, ובאחד בפברואר עליה לחזור לפראג, להיות אצל הוריה עד ללידה. הסנטוריום בו אמורה הייתה ללדת, היה ממש מעבר לכביש, במקום בו התגוררו ההורים."

אבא לא חשש לכתוב ביומנו דברים חושפניים. למשל, על כך שקרובי משפחתו לא היו מוטרדים מהבחורה הצעירה שהכיר ועליה קבלו המלצות חמות, אלא דווקא לגביו תהו, האם יוכל להיות יציב, להחזיק מעמד בעבודה,  לפרנס משפחה?  הוא שהיה אדם בעל אופי בוהמי ובנוסף נכה במידה מסוימת, האם "יצא ממנו בעל שישב בעיירה קטנה ותהיה לו פרנסה יציבה בעבודה שגרתית?" כך שאל אבא ביומנו וגם ענה. הספקות והתהיות שכרסמו בלב הקרובים לו, נעלמו לאחר מספר שנים, כאשר ראו שהוא עומד במבחן.

לאחר עשר שנים, מאז כתב את הדברים, הוא עדיין ישב בהוליצה, העיירה הקטנה, אוהב את עבודתו בחנות הספרים, "מקובל ומכובד ונתפס על ידי עמיתים למקצוע כאיש אמין ובעל יושרה". אפילו השקיע בקידום ובפרסום של ספר בצ'כית בקרב בעלי חנויות הספרים. הוא גם פעל למען הקהילה, וחי באושר עם אשתו ובתו. את החנות הוא עיצב מחדש, קידם את העסק, כך שהפך להיות מודרני ואיכותי עד כמה שניתן במשאבים הדלים של העיירה. "כל יום הוא מברך את עצמו שקיבל אישה שעשתה ממנו מי שהוא היום – אב, בעל, סוחר ספרים ובעל בית. "כנאמר, "מצא אישה מצא טוב". והיא עזר לו, ולא כנגדו.

אבא מודה שלא היה זה קל ופשוט, ואפילו כואב, להפוך לאדם ריאלי ללא אשליות וחלומות שונים וצבעוניים, לוותר על החלומות שהיו לו ולדעת שלא יוכל להגשימם, אך הוא מודה לאשתו שהצליחה לגרום לכך שטוב לו במשפחתו הקטנה, הגרעינית. חלומות העבר התחלפו בחיי היום יום שהיו טובים ונוחים. הוא לא היה רוצה לחיות בלי אשתו ובתו, ולעולם לא יהיה לו קשה לעבוד ולדאוג להן. הוא החל פעילות ספורט ב"סוקול" (מרכז של פעילויות ספורטיביות) וגם הצטרף לתיאטרון חובבנים ולמקהלה. בכל זאת לא זנח את אהבתו למשחק.

בעת לידתי התווספה מיטת תינוק שנקנתה למעני. מסביבה הייתה מעין רשת הגנה שלא אפול חלילה. בחודשיי הראשונים הוצבה מיטתי בחדר ההורים. החדר שיועד לי היה מרוחק מעט מחדרם, ובינתיים נוח היה להם שאהיה בקרבתם, שיוכלו לגשת אלי מיד בעת הצורך. כבר בעת ההיא היו בביתנו מקלחת ושירותים, ובהם מים זורמים, ואפילו מים חמים זרמו מהברזים. זה לא היה מראה נפוץ באותם ימים. עוזרת הבית והמטפלת שלי התגוררו בחדר סמוך. מקלחת ושירותים מיוחדים להן, היו במבנה מחוץ לבית.

בפינה אחרת בבית, עמד פסנתר ולצדו – כינור. בחדר קטן נוסף התגוררה קרלה, העובדת שעזרה בחנות. אחריה באה אניצ'קה שנחשבה ממש לבת משפחה. ההורים דאגו לנדוניה כאשר אניצ'קה נישאה. למעלה, מתחת לגג, שכן חדר שאבא הפך אותו לחדר עבודה, מעין סטודיו. במטבח עמד תנור בישול. בין החנות לחדר המגורים ניצב תנור אמריקאי שלתוכו הכניסו גושי פחם, אותם היה מכלה בבעירתו ולא נודעו כי באו אל קרבו. דרך חלון התנור אפשר היה להבחין בלשונות האש האדומות שחיממו את הבית. העשן היה עולה דרך הארובה ומתמר מעל הגג .

העוזרת בישלה לנו מאכלים ומטעמים שונים. מרק מבשר עוף, בשר בקר, אווז ועוד. היו בצ'כיה ירקות ופירות שונים – תפוחי אדמה, גזר ,דלעת, ועוד. הפירות היו יפים וגדולים – שזיפים, תפוחי עץ, אפרסקים ואפילו מעט תפוזים, שהיו יקרי מציאות והובאו מחוץ למדינה.

שבתות וחגים

הדת לא הייתה גורם משמעותי בביתנו. בשבתות החנות הייתה פתוחה למען יכנסו הגויים ויקנו לקראת יום המנוחה שלהם ביום ראשון, בו היה אבי סוגר את החנות. היה זה יום המנוחה. אבא היה יוצא אתנו לטיול בעיר וגם בשדות שמחוצה לה – ביער ובטבע שמסביב, והייתי מקבלת עוגה טעימה בקונדיטוריה המקומית. את החגים גם כן לא נהגנו לחגוג כהלכתם. גם לא דברו על ציונות בבית.

יום כיפור, היה היום היחיד בו החנות הייתה סגורה. בשאר ימי החגים היהודים, לא יכלו ההורים להרשות לעצמם לסגור את חנותם לכמה ימים. חגגנו גם חגים נוצריים. למשל, בכריסמס היה בביתנו עץ אשוח. הוריי לא ראו בכך כל רע ולא סתירה ליהדות. כאמור, אמונה לא הייתה הצד החזק שלהם. הם היו חילוניים גמורים. בצ'כוסלובקיה כמעט ולא הייתה אנטישמיות. היהודים חשו עד למלחמת העולם השנייה חלק בלתי נפרד מתושבי הארץ.  הציונות כאמור לא דברה אל ליבם ולא עניינה אותם. אמא הייתה אומרת "שהרבה יהודים החיים במקום אחד ביחד זה לא טוב ."

תמונה 15

ילדות מאושרת גברת יש לך בת", כך בישרה המיילדת לאמי המאושרת,  שילדה בבית החולים בפראג. היה זה בעשרה בפברואר. 1930 בחוץ היה החורף בעיצומו. הגשם היכה על החלונות, רקד על הגגות. חלק מהזמן צנחו פתיתי שלג והקור היה עז. אבל בבית החולים היה חם לאמא – מרוב שמחה. היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר. הוריי לא הצליחו לחזור על כך פעם נוספת, לצערם, ובעיקר של אבא שאהב מאוד ילדים, נותרתי בת יחידה. כנראה שאת אמא ליוו הוריה לבית החולים. אבא היה צריך להישאר בחנות "כי חנות לא סוגרים", כך היה אומר. זו הייתה הסיבה שלא הצטרף לאמא.

אבא כותב ביומנו: "את הפרק הזה הייתה אמא צריכה לכתוב. המסתורין האדיר של התהוות חיים חדשים. רעד של כאבים וגם אושר עד לרגע שהאחות מביאה את התינוקת רחוצה לאם העייפה והתשושה, לנשיקה הראשונה שלה לתינוקת". בכך הוא מסכם את לידתי ומשמעותה.

מיום שעמדתי על דעתי היה לי טוב – ילדות מאושרת. הייתי ילדת השעשועים והפינוקים, וכל תשומת הלב הוסבה אלי. אמא חזרה לעבודה עם אבא בחנות ולי הוריי ואני הייתה מטפלת. חדרי היה מלא משחקים וצעצועים, אותם היה אבא קונה בכל פעם שנסע לפראג. פעם קנה לי חנות למשחק, בדגם מינאטורי של חנות אמיתית. אפילו מדרגות למחסן היו שם. ופעם קיבלתי דובי, שמיד קראתי לו מקס. הוא היה לבוש בחליפת מלחים. פעם אחרת קבלתי עגלת בובה מעץ, צבועה בצבע ירוק בהיר. קנו לי גם בובטרון – בובות מעץ, שמניעים אותן וגם ליצן קטן (קשפרק). הבובות היו חברותיי הטובות – בובות עץ מחוברות לחוטים. מעין תיאטרון בובות היה לי. היו לי גם הרבה ספרי ילדים. בביתי הייתה חנות צעצועים כמעט שלמה, וילדי השכנים אהבו להגיע אלי.

תמונה 16
אני ב-1935

בית הספר

הכל סביבי נראה לי זר ומוזר, ביומי הראשון בכיתה א'. אמא הביאה אותי לבית-הספר, ופתאום מחופש ללא קץ, היה עלי לשבת ליד שולחן במשך כמה שעות ולהקשיב למורה. התחלתי את לימודיי מאוחר יותר מאחרים, ולא בתחילת השנה, בספטמבר. מחלת השעלת תקפה אותי והייתי מרותקת לבית.

באותם ימים לא היו עדיין חיסונים. כאשר הייתי נתקפת בשיעול, יכולה הייתי להשתעל בצורה קשה במשך כמה דקות ללא הפסקה, עד שהייתה נשימתי נעתקת ואפילו היה חשש שאתעלף. אמא בלתה לידי שעות רבות, עד שהתעייפה מאוד ואז היה אבא מחליף אותה. היה עליהם להיות צמודים אלי ולשמור שלא אגיע למצבים קשים .

בבית הספר רכשתי לי חברות במשך הזמן. אחת מחברותיי הטובות הייתה אווה ליפסקה שגדלה אצל סבתהּ. כאשר חזרתי לפני שנים לביקור בעיר הולדתי, חיפשתיה. לצערי נאמר לי שנפטרה.  עם חברה אחרת שמרתי על קשר שקיים עד עצם היום הזה. אנחנו משוחחות לעיתים באמצעות הסקייפ, מקריית גת להוליצה. החברות לא היו יהודיות. אני התחברתי למי שגרו בסמוך אלינו, ולמדנו יחד בבית הספר. הייתה מודעות חזקה מאוד לחשיבות הספורט, בעיקר להתעמלות קרקע.

תמונה 17
חברתי ואני

התאמצתי והשתדלתי להתגלגל על הטבעות שהשתלשלו בחבלים מתקרת אולם הספורט. למגינת ליבי זה לא עלה בידי. לא הצטיינתי בפעילויות ספורט. בנים ובנות למדו בנפרד, כל מין בבית ספר אחר. אני זוכרת היטב שתי מורות שנותרו טבועות בזיכרוני, כמורות שהיו טובות ומשכמן ומעלה. אחת מהן  הזכורה לטוב הייתה פילנה.

עוד מילדותי בחופשות הקיץ נהגנו לנסוע לדודתי, לדרום בוהמיה, מקום מבורך במים. שם למדתי לשחות. במקום היו אגמים רבים ופעם נשלח אלינו על ידי הדודים ארגז ובו קרפיון ענק לכבוד הכריסמס. הקור היה עז כך שלא היה צורך לשלוח בקירור.

"בואי קומי, אני רוצה ללמוד לרכוב על האופניים", כך הערתי את  העובדת שלנו בחנות, שתפקידה היה גם ללמדני לרכוב. צעקתי וטלטלתי אותה כדי להעירה משנתה.

"מאוד מוקדם בבוקר, מדוע את מעירה אותי"? שאלה מנומנמת, כשהיא בקושי פוקחת חצי עין.

"הבטחת לי שהבוקר תצאי אתי ועם האופניים",הזכרתי לה.

"את יודעת מה השעה?"

"לא", עניתי בתמימות.

"ובכן, השעה מאוד מוקדמת, אפילו השמש לא זרחה עדיין. לכי ותמשיכי לישון. מאוחר יותר נטפל באופניים."

אך אני לא ויתרתי, הייתי ילדה עקשנית, עד שלבסוף יצאה איתי ועשתה כרצוני.

פעם בעת שרכבתי מסביב לכנסייה נדמה היה לי שמגיעה מכונית שעלולה לפגוע בי. בבהלה קפצתי מהאופניים ונחבלתי קשות ברגל.

"כמה זה שבע כפול שמונה?" מיד יריתי את התשובה. "יפה, התשובה נכונה. וכמה זה שמונה כפול שבע?"

גם על כך ידעתי לענות, לשמחתי ולשמחתו של אבא. "יפה הניצ'קה, את לומדת ויודעת חשבון. המשיכי להתאמן וללמוד". כך היה אבא נוהג לשאול וללמד אותי. גם בעת שצעדנו ברחוב, הלכנו ותרגלנו. להורים היה חשוב שאהיה תלמידה טובה וארכוש השכלה. הם ידעו כמה היא חשובה להצלחה בחיים.

"הנה המטר", היה אבא פורש את סרגל העץ שהיה בחנות. "כמה סנטימטרים יש בחצי מטר"? כך היה נמשך שיעורנו לנושא נוסף בחשבון.

למען האמת אהבתי ללמוד וגם קראתי המון. כל ספר ילדים חדש שהגיע לחנות, ראשית היה בידיי. אהבתי את שיעורי הספרות והדקלומים. לא אהבתי את שיעורי החשבון.

היו לי הורים נהדרים והיינו משפחה (אמנם קטנה) אבל חמה ואוהבת.

תמונה 18
חנה בילדותה

"את חייבת לאכול את תבשיל התרד, אני מוכנה לוותר לך על דברים אחרים, אבל את זה את חייבת". אמא הייתה בטוחה שעלי לאכול ,ובעיקר דברים בריאים, כדי לשמור על בריאותי. למען האמת אהבתי את רוב המאכלים,  למעט תרד ,ודווקא עליו אמא התעקשה. היה לה מידע שיש בירק זה מרכיבים שיחזקו אותי. גם פשטידה שנאפתה עם תפוחי עץ וביצים ועוד חומרים הייתה שנואה עלי .אבל מלבד אלה את רוב תבשיליה של המבשלת אהבתי ואכלתי. גם ירקות כגון:  תפוחי אדמה,  גזר ,מלפפונים, כרוב ועוד היו אהובים עליי. היו כאלה פחות אהובים, לדוגמה קולורבי,  שלא יכולתי לשאת את טעמו. אהבתי פירות – תפוחי עץ, אגסים, פירות יער, תותים, שזיפים. ואפילו היו מעט תפוזים שהובאו מעבר לים, כי בצ'כיה אי אפשר היה לגדלם, והם היו יקרים מאוד. הפירות היו יפים למראה טעימים למאכל. עיקר מאכלי הבשר היו עשויים מבקר ואווזים. איני זוכרת שאכלנו בשר עוף. נגיסה מהכופתה, שהמבשלת אפתה, הביאה אל פי את טעמם המתוק והערב לחיך של השזיפים, שהיא מלאה בהם את הכופתאות. המילוי הזה היה נמס ועוטף את נקבוביות הטעם, והרגשת תענוג הייתה מתפשטת בפה, ומיד באה נגיסה נוספת. מאכל זה אני מכינה עד היום וממלאת במישמש יבש.

אמא הייתה מאוד חרדתית, ובעיקר חששה לי. הייתי בת יחידה שמורה "בצמר גפן ."

"תלבשי את הסוודר, קר. אל תורידי את הגרביים עדיין לא חם". תמיד חששה שמא אתקרר.

"אמא, אבל חם לי עם הגרביים החמים והארוכים. סוף סוף יש ימים חמים יותר נמאס לי מהם. מספיק גרבתי אותם כל החורף", טענתי נגדה. ואמא בשלה "תגרבי את הגרביים, מה חם לך כל כך?". כך היו הוויכוחים אתה, אבל אבא חשב אחרת.

"מה את רוצה מהילדה? היא צריכה להתחזק, והגוף שלה צריך להתחסן ולהתמודד עם קשיים". אבא עמד לצדי. הוא דווקא חשב שאני צריכה להתנסות גם במצבים פחות קלים ולהתמודדות. "עליה להיות חזקה ולא חלשה ומפונקת."

הניתוח

"את אוהבת גלידה, נכון?" הנהנתי בראשי להסכמה. לעיתים לא יכולתי ליהנות ממאכל זה שכה אהבתי, עקב כאבי גרון קשים שתקפו אותי מדי פעם, והדלקות שם העלו את חום גופי. הרופא גזר שיש לכרות לי את השקדים בגרון. כך הובטח לי שאוכל לאכול הרבה גלידה ובזה פיתו אותי להגיע לרופא לניתוח. בפראג היו, כאמור, הרופאים הטובים ביותר, ולשם נסעתי עם אמא. הייתי כבת שבע ולא הבנתי מדוע האחות מחזיקה את ידי לאחר שקשרה לי סינר מסביב לצווארי, שכיסה אותי עד הרגליים. פתחתי את פי ללא בעיות וכעבור כדקה נשמעה זעקת כאב חדה. באותה תקופה הניתוח נעשה ללא הרדמה. ברגע אחד חתכו ו…נגמר. הכאב  היה חזק והאחות המשיכה ללפות אותי.

הדם שזרם מילא את הסינר, ניגר על הרצפה ועל כל סביבותיי. בכל אשר פניתי ראיתי את הנוזל האדום. כעת היה עלי לאכול גלידה בפקודה. הקור הפסיק את זרם הדם ואולי גם מנע זיהום.

אבא גם הוא מתייחס ביומנו לניתוח השקדים. הוא מזכיר חופשה שבה בילינו אמא ואני במשך כשלושה שבועות בינדריכוב הרדאץ'. "עברה הניצ'קה את הניתוח להוצאת שקדים, אצל ד"ר חודובה". אבא כותב ביומנו, שבטיפול זה של הבת, האם בטאה דאגנות יתר וחששות, למרות שגם באותם ימים היה זה ניתוח לא מסובך. אבל ניתוח הוא ניתוח וזאת בתה היחידה. אבא מתנצל שלא הפגין יותר אמפטיה לרגשותיה, אלא נהפוך הוא, אפילו גילה קוצר רוח. אבא חשב שעלי להיות יותר חסונה ועצמאית. במקרה של הניתוח כנראה הבין שהפריז בדרך התנהגותו .

בגיל ובשמחה חגגתי עם משפחתי וחברותיי את יום הולדתי השתיים עשרה. הייתה זאת חגיגת בת מצווה עליזה, אך מצומצמת. לא השתתפו מספר רב של אורחים ולא הייתה זו מסיבה גדולה. היא ביטאה את סיום ילדותי המאושרת ותחילת התבגרותי. לא ידעתי אז שאני חוגגת בפעם האחרונה את יום הולדתי, וכה קרוב הרגע בו יסתיים כל האושר הזה.

תמונה 19
מכתב מאבא עם איוריו

תמונה 20

כוחות הצבא הגרמני נכנסו והשתלטו על כל הארץ. כך היה בבוקר אחד ב-15 בחודש מרץ 1939. אבא פתח את הרדיו והקריין השמיע את ההודעה הזאת. חיוורונו של אבא היה ניכר. פניו היו לבנים כסיד והוא נשען על הקיר שהיה חיוור כמוהו. לאחר שהיטלר השתלט על אזור הסודטים הוא המשיך הלאה, זמן קצר לאחר מכן, וכבש את כל צ'כוסלובקיה. כנראה שהוריי ניסו לגרש מחשבות טורדניות על מה שיקרה אם המדינה תיכבש על ידי הנאצים. נוח היה לשמור על אופטימיות – לא יהיה כיבוש ואין לחשוש יותר מדי. אבא היה בטוח שלא יגעו בנו לרעה. לא יתכן שיקרה דבר כזה בארצנו, ומה עוד "שאני נלחמתי למען הגרמנים וגם נפצעתי, אז בוודאי לא יאונה לנו כל רע ."איתי לא שוחחו ממש על האירועים ועל החשש. לא היה נהוג לחלוק עם הילדים את הקשיים, ויתכן שהדבר נבע מרצון לשמור עלי ,ולא להכניס אותי לחרדות. ובכלל, ילדים, מה הם  מבינים ויודעים ?

למחרת הכיבוש החלו הגזרות שנחתו עלינו בכל תחומי החיים. "הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה", בישרו השלטים בכניסה לגנים ציבוריים, לבריכות השחייה, לחשמלית, לאוטובוסים, לבתי הקולנוע ,לבנקים ולמקומות ציבוריים נוספים. אנו, הילדים, לא יכולנו להמשיך ללמוד בבית הספר. הטלאי הצהוב התנוסס מעתה על בגדינו. בכל יום נחת עלינו חוק אנטי יהודי חדש, שהרע את המצב לעומת היום שקדם. חל איסור על קניית נעליים ובגדים חדשים, והיה עלי להסתפק בנעליים מיד שנייה. חנותו של אבא נסגרה והוחרמה. אני משערת שהייתה בעיית קיום, כאשר נלקחה הפרנסה.

אחת מבנות הדודות שלי בפראג, מרדנית באופייה, העזה לצאת ללא הטלאי הצהוב ואף חלקה כרזות הקוראות להתנגד לנאצים.

אבא לא היה מוכן שנבזבז את זמננו ונתבטל מלימודים. בסוף כיתה ד' סיימנו את בית הספר היסודי. לימודי המשך נסגרו בפנינו. לא יכולנו להמשיך וללמוד בתיכון. הוא ארגן וקיבץ כמה מהילדים היהודים, (באותה תקופה התחילו להגיע יהודים לעיר ממקומות אחרים), הובאו מספר כיסאות ולוח מבית ספר סמוך. המטבח פונה וכך נוצרה כיתת לימוד.

תמונה 21
המורים ותלמידיהם היהודים, בכיתת לימוד שארגן אבי

היינו כעשרה תלמידים. שתיים מבנות הקהילה, שכבר סיימו את לימודיהן ונבחנו בבחינות הבגרות, שמשו לנו כמורות. אחת מהן לימדה חשבון והשנייה שפה. אישה נוספת ישבה עם הבנות ולמדה אותנו סריגה ותפירה. שכן, יהודי טוב לב, נידב לנו חלקת אדמה, שם עשינו גן ירק. חשוב היה שנהיה עסוקים. אבא נתן לנו שיעורי ציור ותרם לנו מכישרונו. אפילו תעודה תכנן ועשה אבא, ממש כמו בבית הספר, כדי להפחית את תחושת האכזבה שלנו. כל תלמיד קיבל גם אלבום קטן, זכר לתקופה הזאת (האלבום המקורי מוצג במוזיאון בפראג).

תמונה 22
תעודה שאבא הכין לתלמידים

בת דודתי אנה ובנה הגיעו אלינו לאחר נפילת הסודטים בידי גרמניה בשנת 1938, ושהתה אצלנו עם בנה פטר ,שהיה אז כבן שלוש שנים .הם חיכו לאבי המשפחה שיחזור מפראג עם מסמכים,  המאפשרים להם יציאה מהארץ. בעלה של בת הדודה היה רופא גניקולוג במקצועו. הציוד שלהם, ובו הרבה מרכושם, נשלח לטרייסט שבאיטליה. ושם היה עליהם להפליג באנייה לחוף מבטחים. בבואם לנמל בטרייסט התברר שכל חבילותיהם ומזוודותיהם, בהם מעט מהרכוש שחשבו להציל, נעלם ואיננו. הם הגיעו לבוליביה בחוסר כל. הדוד לא קיבל אישור עבודה כרופא. חייהם היו קשים, אבל הם נצלו ואף נולד להם בן נוסף בשם פאול.

הוריי לא חשבו לעשות כמותם. הם קיוו שהמצב ישתפר במהרה.

"אתה צריך להחליט אם ברצונך לשלם קנס או ללכת לכלא", כך נאמר לאבא בגסטפו, כתגובה לכך שלכאורה, הפרנו את האיסור להיות מחוץ לבית אחרי השעה שמונה בערב.

אמא ניסתה לשכנע את אבא שישלם ולא ישב בכלא. "אינך יודע מה צפוי לך שם". אבל אבא סרב, "ממני לא יראו אף פרוטה", התעקש. וכך היה, הוא ישב מספר ימים בכלא, והשתדל לקחת זאת בקלות. אנשי הכלא והשומרים היו אנשי העיר, שהכירו את אבא והקלו עליו את השהייה שם .

"אפילו צחצחתי שיניים בסודה", אמר בחיוך כשחזר, כהוכחה שבכלל לא היה נורא. הוא חסך הפעם את כספו, אבל בהמשך ממילא הכל נלקח ממנו. אמא הייתה מאוד חרדתית, כפי שכבר סיפרתי, והישיבה של אבא בכלא גרמה לה לפחדים וחששות שהיו בלתי נסבלים.

חברותיי החלו להתעלם ממני. כשעברתי ברחוב הייתי שקופה, כאילו הייתי אוויר. מה קרה להן מדוע אינן מברכות אותי לשלום כבעבר? הרגשתי בודדה ומושפלת. היה איסור גמור על האוכלוסייה ליצור אתנו, היהודים, קשר כלשהו. אבא היה חייב לנסוע לפארדוביצה מדי פעם כדי למסור דברים שונים, כפי שדרשו הנאצים מהיהודים. פעם את ציוד הסקי, פעם את התכשיטים ופעם אחרת את הרדיו שהיה ברשותנו. לאחר שהחנות הוחרמה על ידי הנאצים, החל אבא לצייר על גבי גלויות לפרנסתו. הייתה זו הזדמנות עבור הבנות, שניצלו את העדרו של המפקח והכינו פריטים שונים, אותם הזכרתי לעיל.

"תבואי אלי עלי לרשום את מספרך", הודיעה המפקחת לאחת הבחורות כאשר הבחינה שהיא מכינה את אחד הפריטים האסורים. ההיא הסתלקה ברגע של חוסר תשומת לב מצד המפקחת. זאת החליטה לבחור לה קורבן במקום לחפש את אותה בחורה, ואני הייתי הקרובה ביותר אליה .היה עלי לבוא לשולחן הכתיבה שלה והיא רשמה את המספר, המוטבע על לוח פח, שהיה תלוי על צווארי. חששתי מאוד. במשך שלושה ימים חשבתי איך אגיב כשיגיע העונש, שהיה בדרך כלל הצלפות בחגורה ,כשהנענש עומד על שולחן העבודה והצליפות נמשכו עד שקרס על הרצפה. היו אלה ימים מורטי עצבים, שנראו לי ארוכים מאוד. למזלי ,לא נקראתי אל העונש הזה… המפקחת לא דיווחה. אולי נותרו עוד כמה ניצוצות של אנושיות אצל אחדים מאלה. גם הפעם שיחק לי מזלי .

המגורים בבית החרושת נראו בעינינו כאילו הגענו לגן עדן לאחר הגיהינום בו היינו קודם לכן. המקום היה מחומם, ולמרות הפשפשים הרבים שהיו במקום, בכל זאת התנאים היו משופרים לעומת מה שחווינו לפני כן .בינתיים בנו לאגר (מחנה) מחוץ לעיר והתנאים הורעו. היה עלינו ללכת בבוקר כחצי שעה עד למפעל,  בחושך מוחלט, בכפור. נבצר מאתנו לראות דבר מה סביבנו – מבוססות בשלג, רועדות מקור. חלק מאתנו ,ואני ביניהן, בנעלי עץ ולעורנו בגדים דקים – התהלכנו, נשות הקבוצה העובדת בשעות הבוקר. נענו כדמויות שקופות, חסרות חיים, כרוחות רפאים בעלטה. לאחר שעות של עמידה על הרגליים עם הפסקה קצרה מאוד לאכילת המרק, בו היה לפעמים איזה סלק, או תפוח אדמה או דלעת. לעיתים נדירות קיבלנו גם חתיכת בשר טחון לא מבושל, אותו אכלנו ברעבתנות. את המרק היינו גומעות מהר כדי להספיק לסיימו לפני גמר ההפסקה. חזרנו למחנה בלילה, בהליכה. שוב בחשכה, שוב בשלג העמוק. הלכנו באיטיות אל המחנה, שם המשיך הקור לחדור לעצמותינו. בבוקר ובערב יכולנו לשטוף את עצמנו בברזיות בהם זרמו מים קרים.

במחנה, על אותו דרגש, שכבה לצדי חברתי מרתה אייזנר, שאף היא הייתה בטרזין. הקשר בינינו לא נותק לאחר המלחמה ונותר עד עצם היום הזה. היא מתגוררת כיום בארה"ב. התיידדתי עם מרתה והיינו לחברות בלב ובנפש. היא הייתה בחורה יפה, בעלת עיניים כחולות. היום היא סבתא ועדיין יפה.

במפגש האחרון ב"בית טרזין", היינו בדרכנו החוצה לאחר הכינוס הבינלאומי, והנה מולי פוסעת אישה מבוגרת אך עדיין יפה. קיבלתי פיק ברכיים, ומלווי מיהרו להושיב אותי על כיסא בטרם אתעלף. המפגש עם מרתה גרם לי להתרגשות בלתי נשלטת. מתברר שהוריה ואחיה נרצחו. היא הייתה נחושה לא לשוב לצ'כיה לעולם. הייתה זאת הפגישה הראשונה בינינו ולאחר מכן המשכנו ושמרנו על קשר.

"כמה קשה לעמוד שם שעות רבות על הרגליים ליד המכונה. כשהכל יסתיים ויגיע סוף לסבל", דמיינו, "איך נחיה, מה נאכל, אילו חיים נהדרים יהיו לנו", כך היינו חולקות את קשיינו והרהורינו זו באוזני רעותה. עפנו על כנפי הדמיון וראינו בעיני רוחנו מאכלים טעימים, מיטות נוחות ,שמיכות רכות, מקלחת תחתיה נעמוד והמים יזרמו על גופינו זמן רב. כך חלקנו את חלומותינו ושאיפותינו, ולכמה דקות היינו שוכחות את המציאות הקשה. לפחות באותה תקופה היה לי עם מי לשוחח ולשפוך את ליבי וכך גם מרתה. זה הקל על שתינו.

עמדתי ליד המכונה. לפתע חשכו עיני ודממה עפפה אותי. לא ידעתי היכן אני, לא הרגשתי דבר. הכל מת בתוכי. פקחתי את עיניי, האור חדר אלי. התעוררתי ולא הבנתי היכן אני ומדוע אני שרועה על הרצפה. אך במהירות התאוששתי וחזרתי לעבודתי. כן, התעלפתי פעמים אחדות .

לפני שנים אחדות נודע לי שבטלוויזיה הגרמנית סיפרו על המפעל בפרייברג. בסמוך היה מחנה  עבודה נוסף ומסתבר שאנו בארץ 15 נשים ניצולות, שעבדנו בשני המפעלים. בפגישה שנערכה בבית יצחק הביאה אחת הניצולות ספר בגרמנית על המקום. הזמנתי אותו וכך הגיע אלי .במפגש זה נולד בי החשק והרצון לבקר בגרמניה. בשנת 2004 יצאתי לביקור. את הבניין בית החרושת מבחוץ איני זוכרת,  הגענו בחשכה ועזבנו בחשכה. בספר מצאתי תמונה בה רואים בניין בן כמה קומות ,בחזיתו חלונות עגולים וישרים בהם סורגים. בניין ישן וקודר.

לאחר ששוב נפלתי מתעלפת ליד המכונה, נתנו לי עוד צלחת מרק. בפעם אחרת הרגשתי כאבי גרון חזקים וחומי עלה. קיבלתי הוראה להישאר במחנה ולשכב במיטה. יומיים הייתי בחופשת מחלה.

"יש דלעת"? לחשתי אל אחת הבנות. התחשק לי מאוד לאכול מהירק הכתום.

"כן, אבל בתנאי שתתני לי את הלחם שלך."

"כן, ודאי."

"איך את לא מתביישת לקחת ממנה את פרוסת הלחם שלה?" הנשים מסביבנו בחדר התנפלו עליה בחמת זעם. "את לא רואה שהיא ילדה? את לא יכולה לתת לה בלי לקחת ממנה?" כך קיבלתי את חתיכת הדלעת ללא כל תמורה.

החורף הסתיים. החלו הפצצות של בעלות הברית על גרמניה. השנה הייתה 1945. הבטנו לשמיים וראינו במרחק את ענני האש והעשן מעל דרזדן שהופצצה יומם ולילה. רעש הפצצות הנופלות היה נורא. השמים בערו. רגשותינו היו מעורבים. שמחנו כשנוכחנו לדעת שגרמניה מופצצת. התפללנו שזה יביא את הקץ לגרמניה ולמלחמה. אך מצד שני, חששנו להיפגע. ואם המפעל ייהרס מה יהיה איתנו?

הדרך למאטהאוזן

יום אחד סגרו את בית החרושת ואנחנו הוּבלנו למקום אחר. שישה, או שבעה חודשים עבדנו שם. אפילו בהמות לא מעבירים בקרונות הרכבת כפי שאנחנו נסענו בהן.

הקרונות היו פתוחים, ובחודש ההוא, אפריל, היה עדיין קר. רוח נשבה בעצמותינו. גשם ירד עלינו וגם שלג כיסה אותנו, ואנחנו בבגדינו הדקים מכוסות בשמיכה אחת רטובה, ללא כל מגן. ראינו את המטוסים והפצצות הנופלות מול עינינו. האוכל והמים נגמרו ואנחנו נסענו ונסענו ללא סוף. את הנסיעה האיומה הזאת לעולם לא אשכח. ניסיתי להצטנף באיזו פינה בקרון כדי להתגונן מעט. "בואו נוציא את הקרש מרצפת הקרון ונברח", כך לחשנו זו לזו. השתעשענו ברעיון הבריחה. אבל למי היה כוח למשוך את הקרשים ולהוציאם ממקומם?

באזור הפרוטוקטורט הצ'כי עברה הרכבת מתחת לגשר. אנשים התהלכו מעל והציצו בנו. לפתע ראיתי אדם הזורק כיכר לחם לעברנו. זו התעופפה באוויר ונחתה בקרון שלנו. כל הכבוד לאיש שסיכן את עצמו למעננו .למען האמת לגרמנים הייתה תכנית לשלוח אותנו למחנה עבודה אחר, אך פסי הרכבת הופצצו והמקום אליו יכולנו להגיע היה מחנה הריכוז מאוטהאוזן. הרכבת נעצרה והדלתות נפתחו.  גופות רבות טואטאו מהרכבת. היו אלה המסכנים שלא החזיקו מעמד. עוד כמה ימים, אילו היו חיים, יתכן והיו ניצלים. המלחמה עמדה להסתיים. על מי שנותר בחיים היה לעלות בעלייה תלולה מאוד עד למחנה. אני כבר הייתי נטולת כוחות לגמרי. חשבתי שלא אוכל לצעוד אפילו צעד אחד. זו הייתה הפעם הראשונה מאז הגעתי לטרזין שחשבתי שקיצי הגיע. לא אשרוד כנראה עד הסוף. איכשהו עליתי והגעתי עם כולם. בשערי המחנה ראינו בזוועה ערמות של מתים, ממש שלדים עור ועצמות שהוצאו מתוך הצריפים.

היה זה סוף אפריל 1945. המלחמה הסתיימה מספר ימים לאחר מכן .באחד במאי כבר הגיעו שמועות שהחיילים האמריקאים נמצאים בקרבת מקום. צריך היה להחזיק מעמד עוד מספר ימים.  השמועה שעברה הייתה שרוצים להעביר אותנו למחנה של צוענים, ושנעשה כל שביכולתנו שלא לעבור לשם. כאילו הדבר היה נתון לשליטתנו. כשהגענו ִנִתנה לנו הוראה להוריד את הבגדים בהם היינו לבושים עוד מברקנאו ולהחליפם במעין גטקס שהיו מלאים בכינים. בדרך למקלחת נפלתי לא יכולתי ללכת ומישהו סחב אותי בחזרה לצריף. בבוקר הוציאו אותנו מהצריף, אני העזתי לצאת והתחלתי ללכת לכיוון השירותים. עמד שם אס אס אחד גדול ושמן ואקדח שלוף בידו. הוא לא ירה ואני המשכתי ללכת ולא זכור לי מה היה לאחר מכן. אני משערת שהשומר הזה הבין שזה הסוף, גרמניה עומדת בפני כניעה ומוטב להפסיק את ההרג אם ייתפס בידי האמריקאים עדיף שיוכיח שהוא לא רצח. ברור לי שאם היה קורה כדבר הזה לפני כן הוא היה הורג אותי במקום.

ב-5 במאי יצאו מי שיכלו לקבל את פני החיילים האמריקאים המשחררים.

לצערי הייתי מאוד חלשה ולא יכולתי לצאת לקבלם בזרועות פתוחות. לא היה לי אפילו כוח לשמוח. אילו המלחמה הייתה נמשכת עוד זמן מה כבר לא הייתי בין החיים, כנראה. האמריקאים המזועזעים מהמראה שהתגלה לעיניהם חילקו מיד קופסאות שימורים וכל דבר מזון שהיה ברשותם. היו רבים שהתנפלו על "השפע", אך קיבתם שלא הייתה רגילה לאוכל כבר זמן רב, לא הייתה מסוגלת לעכל אותו והם מתו בייסורים. אני לא הייתי רעבה. כבר לא הרגשתי ברעב. שקלתי 29 קילו.

האמריקאים סדרו את המחנה של הגרמנים כדי לשכן אותנו בינתיים שם. מי שיכול להגיע בכוחות עצמו הלך למקום. בהתחלה נשארתי במקום בו מצאו אותי כשנכנסו למחנה. היה חשש שאני חולה בטיפוס או בשחפת, אבל לאחר זמן מה החליטו שאני כבר מסוגלת לעלות למחנה שסדרו למעננו. למרבה המזל ניצלתי, הכל הסתיים ואני – קשה להאמין – שרדתי את השואה. השמחה הייתה מעורבת בכאב.

וכעת מה הלאה? לאן אלך? את מי אמצא? איך אחיה?

תמונה 23

ריפטריאציה – השיבה הביתה

עוד במחנה הגרמני שהיה כעת בשליטת האמריקאים, תפרו הבנות בגדים משמיכות, ומסדינים עשו חולצות. כך יכולנו לצאת ולחזור ולא בבגדים האיומים שלבשנו. הנסיעה לתחנת הרכבת הייתה באוטובוס. אישה אחת נתקפה בצירי לידה והורדה בדרך ונלקחה לבית היולדות (יש לשער שהגיעה למקום כשהיא בהיריון). רגליי היו נפוחות עקב תת תזונה וכל גופי כאב. חשתי בחולשה, אבל השמחה שהכל הסתיים ואני ניצלתי חיזקה אותי.

אחזור הביתה להוליצה, חשבתי ביני לביני, האם יש סיכוי שמישהו ממשפחתנו ניצל? עמוק בליבי ידעתי שהסיכוי קלוש. הוריי כמעט בוודאות אינם בחיים. בדרך קיבלנו אוכל, וברכבת עליה נסעתי לאחר מכן קיבלנו חבילות מאונר"א, כולל סיגריות. אז התחלתי לעשן. היום בדיעבד אני אומרת שהיה עלי למסור אותן.

הרכבת מפראג להוליצה יצאה מהתחנה. מצאתי לי פינה ליד חלון מעט שבור. איש לא רצה לשבת שם ואני התכנסתי בתוך עצמי, לא רציתי אף אדם לידי. חשתי תחושת ריקנות והייתי שקועה בהרהוריי. לא ידעתי מה מצפה לי, את מי אפגוש ומה אעשה שם בכלל ?

חזרה לעירי ולביתי

התחנה בהוליצה. הרכבת האטה את מהירותה ונעצרה. הדלתות נפתחו .הפעם לא ירדתי לשום מחנה השמדה או עבודה. חזרתי לעירי. ירדתי לאיטי, הבטתי סביבי. שלוש שנים חלפו מאז עלינו בתחנה זו ברכבת שנסעה אקספרס לגיהינום. עתה חזרתי, רק אני, ללא הוריי, ללא קרוביי. איש לא ידע על שובי ואיש לא הגיע לקבל את פניי. רציתי להרים את קולי ולצעוק, "הי אנשים, חזרתי מהגיהינום, שרדתי, ניצלתי". אני בעצמי מתקשה להאמין בכך,  חשבתי. לא הכרתי איש מן העוברים ושבים שחלפו על פניי ואין להם צל של מושג מה עברתי. המשכתי בדרכי בשתיקה וברגליים כושלות .

תחנת הרכבת, הרחובות שמסביבה, דבר לא השתנה, כאילו לא הייתה מלחמה כה אכזרית בעולם במשך שש שנים. בלב פועם צעדתי לכיוון ביתי.

הנה החצר. החנות כבר איננה. המקום הפך למשכנן של מספר משפחות. בהיסוס מה וביד רועדת הקשתי על הדלת. פתחה לי אישה זרה והציצה בי בחשדנות. רק לאחר שהסברתי מי אני,  פתחה את דלת לרווחה והזמינה אותי להיכנס. הנאצים שכנו בבית כמה משפחות ממקום אחר. בני הבית היו זוג ולהם ילד. הם היו נחמדים אלי, אף הסכימו שאתקלח במקלחת שהייתה פעם שלנו. בתמורה הם קיבלו ממני סיגריות. הצצתי מסביב. בחלון ראווה של החנות כלום לא היה, הוא היה ריק. השיחים וכל אשר צמח, יבש. לא נותר מהגינה היפה והמטופחת דבר.

ביקשתי מהם שיצרו קשר עם חברתה של אמי (לא יהודייה) אותה כיניתי דודה. בראותה אותי חיבקה אותי בשמחה ולקחה אותי אליה. השתכנתי אצלה מיוני ועד אוגוסט. בינתיים קיבלתי כרטיס מזון. הגיעה לי מנת מזון נוספת עקב מצבי. הייתה זאת תקופה שלאחר המלחמה והמזון לא היה מצוי בשפע בלשון המעטה. הפנו אותי לבדיקה רפואית.

חברים של הוריי שמחו לראותני. הם הגיעו אלי מתבוננים בי במו עיניהם ורואים שאכן זו אני, בשר ודם – רזה מאוד, וראשי מגולח כי שיערי טרם צמח. ההתרגשות הייתה רבה ועמה החיבוקים והנשיקות. הם החזירו לי חפצים שהיו שייכים להורים, ביניהם אלבומים, תמונות שאבא צייר ,שטיח פרסי שהיה בביתנו, יומנו של אבא, שכאמור מצוי אצלי עד היום ועוד חפצים מרגשים. אבא היקר, אולי חש מה שעלול לקרות, אולי חשב על הגרוע מכל, והפקיד בידי החברים את החפצים הללו, שיישאר משהו מאתנו, לאחר שלא נישאר בחיים. זה מה שנותר ממנו ומאמא. הדברים הללו  שמורים אצלי כבבת עיניי, כאוצר, עד עצם היום הזה. מצוי אצלי גם ספר שאבא כתב וצייר. כמו כן, בתוך שקית קטנה נשמרו השערות הראשונות, שנגזרו מראשי על ידי ההורים, בהיותי בת שלושה עשר חודשים.

בעת שהסתובבתי פגשתי חברה בשוק. היא זיהתה אותי. שמחנו לפגישה המחודשת. אני הייתי זקוקה באופן דחוף לטיפול שניים. "אחרי מה שעברת את בוודאי לא פוחדת מרופא שיניים", כך אמר אביה של ליבה חברתי, ספק ברצינות ספק בצחוק.

שוב בפראג

עזבתי את הוליצה וחזרתי לפראג, הגעתי לבדוק אם מישהו ממשפחתנו ניצל. במקרה פגשתי בחברתי וירה גלזר. אותה ואת אחותה הכרתי בטרזין ואנו בקשר עד היום. לאחר שהתחבקנו ארוכות נודע לי, שאחד מדודיי ,אמיל קאצ'ר,  שהיה נשוי לנוצריה בשם אמילה (מילה) חזר מטרזין לאשתו ולעבודתו בבנק. "כדאי שתלכי לפנימייה", כך יעץ לי הדוד. הדבר עורר בי דחייה. לא בא בחשבון שאכנס כעת למקום עם מסגרת ומשמעת. הייתי טעונה ברגשות וזיכרונות כואבים מלאי סבל. לא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת. אני כבר מזמן עצמאית והדוד לא יחליט בשבילי. עברתי לגור עם חברתי וירה. דודי היה מאוד נדיב ומימן את שכר הדירה. וירה חזרה מברגן בלזן ומצאה ששכניה שלחו את ילדיהם לאנגליה. ילדי השכנים מצאו מסתור וכך נצלו. ההורים וילדיהם ששבו מאנגליה, חזרו לפראג וקיבלו את דירתם בחזרה. כדי שיוכלו להחזיק בה היה עליהם לצרף עוד אנשים. ולא, היו מוציאים את הדירה מחזקתם. רבים היו חסרי בית לאחר המלחמה. כמובן השכנים הללו העדיפו להכניס מישהו מוכר על פני זרים.

לימודים

במאי הסתיימה המלחמה ובספטמבר 1945 כבר התחלתי ללמוד בבית ספר ארבע שנתי למסחר, עם אפשרות להיבחן בבחינות בגרות. מה לי ולמסחר? אבל זה מה שהיה. אילולא המלחמה יתכן והייתי לומדת רפואה או משפטים, כפי ששאפתי בהיותי ילדה. בבית הספר הבינו מאין הגעתי והושיטו לי עזרה. היה עלי לדעת שתי שפות. למדתי במשך שנה בתכנית מכינה לקראת לימודי המסחר. הלימודים הללו מלאו את הפערים שהיו לי עקב אותן שנים בהן לא למדתי. חובה היה ללמוד את השפות רוסית ואנגלית. היה עלי לבחור בשפה נוספת גרמנית או צרפתית. בחרתי בגרמנית, שאותה ידעתי מעט, והיא קרובה יותר לצ'כית. אלה היו שפות שהשולט בהן יכול היה לעמוד בדרישות הכניסה ללימודים. במכינה היו לנו גם שיעורי בישול.

באחת הפעמים הכינה המורה לבישול (לתזונה) רביכה למרק מקמח ומרגרינה. חברתי וירה – שגם היא למדה בבית הספר – ואני, נזכרנו ברביכות הדלות שהיינו עושות בטרזין, עת הזדמנו לידינו מעט קמח ומרגרינה. הרביכה הזאת הייתה טעימה ועשירה, לא כמו אלה שהיו שם .לא יכולנו להתאפק ואכלנו את כולה. למחרת התביישנו להגיע, מה תגיד לנו המורה על חוסר האיפוק שלנו? "תגידי לה שמאז שחזרת מאושוויץ את מאוד עצבנית ולא תמיד שולטת בעצמך", כך הציע לי הדוד.

בעת לימודי המסחר, לאחר שסיימתי את המכינה, ידעו בבית הספר שאני ניצולת שואה, ניסו להקל עלי ובאו לקראתי. למשל, הפרופסור שלימד כימיה הציע  שאני אחבר בעצמי את שאלות המבחן. לא סיימתי את לימודיי משום שהגיע זמני להעלות לארץ ישראל. בכל הזדמנות שהייתה לי יצאתי לרקוד ולשמוח. הייתי מוכנה לראות שני סרטים ביום. רציתי לראות הצגות בתיאטרון הלאומי, קראתי ספרים בקצב מטורף. שאפתי לחזור לחיים ולגמוע אותם ללא הרף, לפצות את עצמי, להחזיר לי את השנים שהפסדתי. זיכרון המתים ליווה אותי לכל מקום, אבל אני לא רציתי רק לחיות את העבר .רציתי לשקם את עצמי, למצות את החיים.

פגישה מפתיעה

ישבתי בחשמלית שנסעה ברחובות פראג. התבוננתי דרך מחיצת הזכוכית בדלת אל הקרון הסמוך ולא האמנתי למראה עיניי. בקרון ההוא ישבה הדודה אילקה אחותו של אבי . ניגשתי אליה בזהירות, שמא אני טועה ?אולי יושבת שם אישה הדומה לה? אך לא,  גם היא זיהתה אותי וכך נפלנו זו לזרועות רעותה, כאילו חזרנו מארץ המתים. איזו התרגשות. היא נצלה וחזרה עם בתה וירה. שתיהן הגיעו לטרזין ולברגן בלזן. עברתי לגור איתן לפי בקשתן ממני. בת הדודה וירה נישאה לקרל בן עירה ונשארה לגור בפראג עד מותה בשנת 2004 .

תנועת הנוער הציונית "דרור"

באותם ימים התחברתי לנוער היהודי שהסתובב בעיר. הם היו בחורים ובחורות צעירים, שחלקם התגורר בבית היתומים,  והיו חברי תנועת הנוער הציונית "דרור". הם "סחבו" אותי לתנועה, כלומר הציעו לי לבוא ִאִתם. בקיץ נסעו למחנה מחוץ לעיר. "אני נוסעת למחנה קיץ עם תנועת דרור", כך הודעתי לדוד ולדודה. "אנחנו חוששים שתיסעי. חלילה יקרה לך משהו לא טוב". הם הרגישו שאני באחריותם, אבל אני מזמן כבר עמדתי ברשות עצמי ולא ביקשתי רשות מאיש. כמובן שיצאתי למחנה .שם נוצרו קשרים עם חברה נוספת אווה ארבן, המתגוררת עד היום באשקלון. היא עוסקת בכתיבה, הוציאה לאור ספרים בנושא השואה ומוכרת בצ'כיה ובמדינות נוספות במערב אירופה.

הייתי בת 19 ונעשיתי ציונית. החלטתי שאני עולה לישראל.

עוזי השליח מקיבוץ החותרים סיפר לנו נסים ונפלאות על הארץ ועל הקיבוץ. ממש ארץ זבת חלב ודבש, "כולנו שם יהודים ואיש לא פוגע בנו בגלל יהדותנו.  אין שם אנטישמיות.  יש ישובים פורחים,  שדות ירוקים, פירות וירקות טעימים ומתוקים", המשיך עוזי ותאר באוזנינו את הארץ המובטחת. ואנחנו נתנו דרור לדמיוננו בתנועת "דרור". ראינו לנגד עינינו ארץ אידיאלית, בה הכל פסטורלי. גם צורת החיים הנקראת קיבוץ התקבעה בתודעתנו כחיובית ביותר. כולם עובדים; כולם שותפים ושווים; נוסעים להצגות ומופעים; חוגגים את החגים ביחד; כל אחד תורם את חלקו ומקבל לפי צרכיו. אפילו מפעל לנגרות יש שם ודב יוכל למצוא שם את מקומו.

דב

באותה תקופה הכרתי בחור צעיר ונחמד, מבין הצעירים בתנועה, שהיה יפה כמו כוכב קולנוע, ושעורר את התעניינותי ותשומת ִלִבי באופן מיוחד. מצאנו עניין זה בזו, ולאט מצאנו עצמנו משוחחים ומתיידדים מאוד. חלה התקרבות הדדית בסופו של דבר כבר נחשבנו לזוג לכל דבר.

הכשרה לחיי קיבוץ כדי שנטעם ונבין בצורה מוחשית מה הם חיי קומונה, נסענו להכשרה בעיר ליברץ. דב הדריך שם והוא זה שהציע לי להצטרף. אהבתי את חיי השיתוף. כל אחד מאתנו סודר במקום עבודה. אני נשלחתי לעבוד בבית דפוס. הגיעה שעת האוכל ואין ארוחה ראויה. הבנות לא ידעו לבשל וגם לא איש מהבנים. למזלנו ,דב, חברי, הביא אלינו את יורם ליגוצקי, בחור צעיר ומקסים, שידע לבשל והוא הפך להיות הטבח שלנו. היה לו ידע בעוד עבודות בית שונות, למשל – תיקון גרביים, והוא הדריך את הבנים בתחום זה. יורם הגיע יחד אתנו לקיבוץ החותרים, אך למרבה האכזבה היה הוא בין ראשוני העוזבים את הקיבוץ. הוא עבר לחיפה ושם החל לעבוד באחת המסעדות במושבה הגרמנית. "היכן הכובע והסינר שלך ?"ניסו לברר במסעדה. כי אם הוא טבח מקצועי היה עליו להביא עמו את התלבושת המקצועית. "העכברים בקיבוץ אכלו אותם", כך תירץ יורם את העובדה שאין לו את הפריטים הללו. כשבקשו תעודה שלמד טבחות הוא הגיש להם תעודה שנשלחה אליו מצ'כיה (כנראה מזויפת). לבסוף עבד כדייל במטוס ונפטר לפני מספר שנים. את גופתו הוא תרם למדע . עד יום מותו היינו חברים טובים .

תמונה 24

כחצי שנה היינו בהכשרה עד שהתארגנו לעלייה לארץ. היינו ההכשרה הראשונה לקראת עלייה חוקית לארץ. עד אז עלו  בצורה לא חוקית. מדינת ישראל העצמאית קמה ואפשר היה לעלות באופן חוקי.

"תישארי כאן ותמשיכי ללמוד. נממן לך את הלימודים, נעזור לך. מה יש לך לחפש שם?" כך ניסו הדוד והדודה לדבר על לבי שאשאר בפראג. הם היו חשוכי ילדים ורצו שאשאר אתם. הייתי זקוקה לכסף ולא חשבתי לבקש מהם, הרי הם התנגדו לעלייתי .מכרתי כמה חפצים שנשמרו מהוריי. היה עלינו להגיש לרשויות השלטון הקומוניסטי רשימה של חפצים ופרטי לבוש, שאנו מתכוונים לקחת אתנו. לא אפשרו לקחת הרבה. למשל, מגהץ, ואפילו קולבים לא יכולנו לקחת. את הכל היה צריך לארוז בארגזים.

במרס 1949 יצאה הרכבת מהתחנה בפראג. חיבוק  אחרון, מילות פרידה אחרונות נלחשו ביני לבין משפחת ארמן – הדוד והדודה – שהגיעו לתחנת לפני צאת הרכבת. "עוד נשוב וניפגש", "נשמור על קשר". איש לא יכול היה לדעת אם אמנם נשוב עוד אי פעם ונתראה. מבט אחרון אל העיר שהייתה קרובה לעיר הולדתי, והרכבת יצאה באיטיות, מגבירה את מהירותה בהדרגה. הפעם אני נוסעת אל החופש, לארץ היהודים. לא יתואר עד כמה שונה הייתה הנסיעה הזאת ברכבת מקודמותיה, בזמן המלחמה .

חברי הקבוצה פצחו בשירה ומצב הרוח היה מרומם. אמנם אני מותירה מאחוריי את קברי בני המשפחה,  והוריי שלא זכו כלל לקבורה, אך פנינו קדימה אל העתיד שנראה לנו מבטיח ביותר.

תמונה 25
דב ואני בפראג

הרכבת הגיעה לווינה באוסטריה, ומשם המשיכה לאיטליה. זוג ישב בקרבתנו ובידיהם תינוק. השתעשענו במחשבה שהיינו יכולים להחביא חפצים קטנים בחיתול. מחשבה זאת הביאה אותנו להתלוצץ בינינו. יש לשער שזה המקום היחידי בו לא היה נערך חיפוש.

חווה, אחותו של דב, שהייתה אתנו (גם היא הייתה חברה בתנועה), לקחה עמה מעיל פרווה שלא הצהירה עליו מראש. אותו לא יכלה להסתיר בחיתולו של התינוק, והמעיל היפה והמהודר מעוטר בפרווה נלקח ממנה עוד בנסיעתנו ברכבת. במשטר הקומוניסטי לא היית אדון לחייך ולא לחפציך.

בגנואה היה עלינו לעלות על אנייה שטרם הגיעה. חיכינו בעיר מספר ימים לבואה. עלינו בזה אחר זה על אנייה בשם "אבציה". כל חברי הגרעין התמקמו על הסיפון. בבטן האנייה הצטופפו על דרגשים אנשים רבים. האוויר היה דחוס, והריח הלא נעים הקשה על הנשימה. רוח קלילה נשבה על הסיפון מול הים הכחול שגליו נחבטו קלות בספינה. למעלה, השמים היו בדרך כלל כחולים ועופות מים ליוו אותנו בדרכנו. כך שטנו כשבוע ימים. היה זה חודש מרס והאביב קיבל את פנינו בארץ. המזון שניתן לנו במשך השיט לא היה מסוג משובח, וכמובן לא זה הניתן בשייט תענוגות. הארוחות הורכבו בעיקר מספגטי ורוטב עגבניות, אך רבים לא יכלו לאכול, כי טלטלת האנייה על הגלים גרמה להם בחילה והרגשה רעה. חיכינו בקוצר רוח לראות את חוף המבטחים אליו שאפנו להגיע.

ואכן באחד הימים נראו גגות בתים. התקרבנו לחוף תל אביב, לנמל .באותם ימים עדיין לא היו בתים רבי קומות ומגדלים. אפשר היה להבחין בצריחי מסגדים מכיוונה של יפו. ההתרגשות גברה מרגע לרגע. מנגד ראינו את ארצנו וגם זכינו להיכנס אליה. שרנו בהתלהבות. השירה שפרצה מהגרונות הלכה וגברה, גם דמעה הופיעה פה ושם בזווית העין. "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה…". את מילות "התקווה", שרנו בשפתיים רועדות. סוף סוף לאחר שנות סבל קיווינו שהגענו למקום בטוח ונזכה לחיות בשלווה. משאית חיכתה לנו בנמל, ולאחר שכל חברי הגרעין התיישבו בה, יצאנו לדרך לקיבוץ החותרים.

הזוית האישית

לידור יוספוב, עידו פוירשטיין: במהלך העבודה הצלחנו להבין את אורח חייהם של הניצולים באותם ימים ואת הקשיים שהיו לחנה. הרגשנו שעזרנו לה מאוד בעיקר לאחר מות בעלה בתחילת הקשר שלנו.

מילון

אס אס
האס אס הוקם כיחידת שומרי ראש של אדולף היטלר בשם "לייבשטנדרטה אדולף היטלר"

ציטוטים

”"ילדה, את לא יכולה להיכנס לקולנוע, צר לי אבל אסור לכם היהודים להיכנס לכאן"“

הקשר הרב דורי