מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ניצלה בזכות נזירות

הנכד עמית עם סבו גלי
משפחת ריבה, 1944
ילדות במנזר

"אחותי", מרים ברגר, ניצלה! בזכותן של נזירות.

שמי גלי דייגי. נולדתי בחיפה בשנת 1943 להורי רבקה לבית קיפר ויעקב לבית ריבה -דייגי. יש לי אחות אחת, בתיה לבית מעטה.

בעת אקציה בפולין בעיירה "חלינגרצני" הסתתרה נערה בשם דּוֹבֶּה בשנות העשרה לחייה, בתעלת מים קפואים כאשר רק ראשה מבצבץ מעל פני המים. בעת פטרול, הבחין בה פרטיזן יהודי, משה אותה מן המים, דאג להעבירה למקום מסתור, לחמם את גופה, להאכילה וכך הציל את חייה. הפרטיזן היה מרדכי שניידר, אחיה של סבתי מינה ריבה, דוד של אבי.

בהיותה אסירת תודה על הצלתה, ובתחושה שהיא חבה לו את חייה, (למרות פער הגילים ביניהם), נישאה דּוֹבֶּה לפרטיזן מרדכי שניידר. זמן מועט לפני עליתם לרכבת המובילה למשרפות אושוויץ, הצליחו בתיה (באשקע) וקלמן ברגר (הורים לארבעה ילדים נוספים), להניח את בתם בת ששת החודשים שנולדה בגטו, עטופה בסמרטוטים, בפתחו של מנזר, שלצווארה פתק בו נרשמו פרטיה האישיים. "מרים בת באשקע וקלמן ברגר".*

דּוֹבֶּה והפרטיזן מרדכי, היו היחידים בסוד העניין. כיוון ו דּוֹבֶּה הייתה בעלת מראה ארי, מידי פעם בסתר, שנים, עקבה אחרי התינוקת, הילדה, מרים ברגר, ובכל זמן נתון, ידעה על מצבה ומיקומה.

אבי

בשנת 1934, בהיותו בן 17, במסגרת עליית הנוער, עלה אבי, יעקב דייגי לבית ריבה, ארצה, מפולין והתיישב בקיבוץ משמר העמק. כיוון וכל משפחתו נותרה בניכר, הורים, אחות נשואה וחמישה ילדים, שני אחים נשואים ואח רווק, עזב אבא את הקיבוץ  לשם מציאת מקור הכנסה על מנת לממן את העלאת המשפחה ארצה.

את פרנסתו מצא במפעל המלח בעתלית. לימים סיפר אבא שהעבודה הייתה קשה ביותר אך הכנסותיה מרובות. ואכן, תוך שנה הגיעו ארצה הוריו, מינה ומרדכי, אח נשוי יוסף עם אישתו טובה, ואח רווק, בן-ציון. אחותו באשקע בעלה קלמן וארבעת ילדיהם נספו בשואה ואח נוסף, יויינה, ברח עם משפחתו לרוסיה וניצל. לימים, לאחר פתיחת מסך הברזל ביתו ונכדיו עלו ארצה.

אביו  (סבי), מרדכי ריבה, אדם דתי מאוד, היה שוחט בשוק תלפיות בחיפה. בעת מלחמת השחרור, ב- 26/12/1947, יצא מבית הכנסת לאחר תפילת שחרית וצלף ערבי הרגו.

%d7%a9%d7%93%d7%9b%d7%a2%d7%92%d7%a2%d7%9b

אמי

בשנת 1934, בהיותה בת 17, במסגרת תנועת הנוער החלוץ שבפולין, ברציף תחנת רכבת רעועה ליד העיירה דרושקופול, בדרכה לארץ ישראל, נפרדה אמי רבקה  מהוריה מרים ושמואל קיפר ואחיה לייבוש, בתחושת בטן שזו לה הפעם האחרונה שהיא רואה את משפחתה. ואכן, שארית משפחתה נספתה בשואה. בבואה ארצה התיישבה אמי בקיבוץ תל יוסף ולאחר כשנתיים עברה להתגורר עם אחותה ציפורה ואחיה משה, בחיפה.

הורי

בשנת 1941, נישאו הורי, רבקה ויעקב, בחיפה. אבי לחם בהגנה ובתום מלחמת השחרור התגייס לכוחות הביטחון ושרת במשטרת נמל חיפה. בשנת 1943 נולדתי וארבע שנים לאחר מכן, נולדה אחותי בתיה.

אמי, למדה חינוך, (גננת) בסמינר אשכולי בית הכרם בירושלים ובתום לימודיה, פתחה גן ילדים. 27 שנים חינכה אמי מאות ילדים. גרנו בחיפה בדירה קטנה בת שני חדרים, בחדר אחד ישנו אחותי ואני, בבוקר הוסב החדר לגן ילדים ובחדר השני התגוררו ההורים ובו גם התנהלו חיי המשפחה.

חיינו חיים פשוטים, פריטי לבוש והנעלה היו עוברים בין בני המשפחה, הבישול היה על פרימוס ופתליית נפט, כביסה נעשתה בדוד שהוסק בעצים בחצר ולימים הוסב לדוד חשמלי. קירור המזון נעשה בארון אויר, מן פתח לחוץ הבית, שהיה צמוד לקיר המטבח ו"מקרר" היה ארגז עץ שצופה בפחי ברזל ובתוכו שכן בלוק קרח שהתמוסס אט ומימיו הניגרים נאספו לקערת מתכת. אחד מתפקידיי היומיים היה להביא מידי בוקר קרח ממחסן ששכן בהמשך הרחוב בו גרנו.

מרים – לבית ברגר

באחד הימים בשנת 1947, אחה"צ התדפקו על דלתנו שני אנשים זרים. הם ביקשו לשוחח עם אבי (שלא נכח בבית באותה עת), ולא נאותו לספר לאמי לשם מה הוא נדרש להם. רק למחרת התחוור לנו פשרו של הביקור.

היו אלה נציגי ארגון "עליית הנוער". באותו ערב התבשרתי על ידי אבי שיש לי "אחות חדשה", והיא בת שבע, ושבימים הקרובים היא תסתפח למשפחה. הייתי סקרן. מידי פעם יצאתי החוצה לרחוב, הצצתי מהחלון, חיפשתי את אחותי החדשה. כעבור מספר ימים, בחזרי מגן הילדים, שמעתי את רעש האופנוע שאבי נהג בו. יצאתי לקראתו. בסירה של האופנוע ישבה ילדה, לבושה שמלה ירוקה בהירה, שיער שטיני ושתי עיניים יוקדות. זוהי אחותך מרים, אמר אבי.

%d7%9b%d7%99%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%a2%d7%a6%d7%a2%d7%9d%d7%9c%d7%97%d7%a2%d7%a4%d7%9b%d7%9d

הייתי נבוך וביישן. מרים, הושיטה לי יד (אותה לא עזבתי ימים רבים), וכך נכנסנו הביתה. מרים שדיברה רק פולנית הנחילה לי את השפה, ולאחר זמן מה כבר שוחחנו שנינו "פולנית שוטפת".

מרים, זו אותה התינוקת עטופת הסמרטוטים שהושארה בפתח המנזר.

שם בפתח, מצאו אותה נזירות פולניות. נראה שהילדה מצאה חן בעיניהם  ואולי מתוך רחמים, החליטו לגדלה ולא להסגירה לשלטונות. הכומר, סבר שמנזר אינו מקום מתאים לגדלה ומסר אותה למשפחה נוצרייה חשוכת ילדים. המשפחה גידלה אותה במסירות, הסבה את שמה לטרזה והזהירה אותה השכם והערב להתרחק מג'ידים פן יחטפוה.

טרזה, התחנכה וגודלה כנוצרייה. הצטלבה כנוצרייה והתפללה כנוצרייה. על צווארה ענדה שרשרת ועליה תלוי צלב. דּוֹבֶּה, אותה נערה שעקבה אחריה שנים במסירות אין קץ, בתום המלחמה הקימה קשר עם סבי, מרדכי ריבה, בארץ, והוא שיידע את הסוכנות היהודית ועדכן אותם על כך שנערה יהודייה גדלה בבית נוצרי.

נציגי עלית הנוער והסוכנות היהודית הגיעו לבית בו התחנכה. טרזה נמצאה אך סרבה להתלוות אליהם כיוון וחיה בפחד מתמיד מפני חטיפה על ידי ג'ידים….איש הסוכנות, הוציא מכיסו מצית צבעונית, נתן לילדה לשחק בו, רכש את אמונה והוציאה מהבית. עת יצאו מן הבית, תלש בחוזקה מצווארה את השרשרת עם הצלב והכריז, "את יהודייה"! "קוראים לך מרים"! מעשה תלישת השרשרת הותיר במרים טראומה בלתי נשכחת עד יום מותה.

מפולין, העברה מרים למחנה יתומים במנזר בצרפת, משם נשלחה ארצה. שבועיים ימים שהתה היתומה לבד ללא קרוב ומודע, במחנה העולים שער העלייה בפאתי חיפה, עד אשר אותר אבי ונשלח לאוספה. מרים, למרות גילה הצעיר הייתה עצמאית, דעתנית, עקשנית ועבר זמן רב עד שהצליחה להסתגל לחיים בארץ. באותם ימים שררה ביננו אהבת נפש!

את בגרותה וחינוכה העבירה מרים בקיבוץ שפיים. בתום הלימודים התגייסה לצה"ל. בצבא הכירה את יהושע צדוק  בן קיבוץ גבעת חיים, לו נישאה ולהם נולדו שלושה בנים, יובל, צפריר ומור. בשנת 1988 חלתה מרים במחלת אלצהיימר. שנתיים לאחר מכן כאשר חשה שהמחלה מתגברת ביקשה ואף הקליטה את בקשתה, שבהגיע זמנה, ליתן לה למות בכבוד ללא חיבור למכשירי החייאה חיצוניים. בשנת 1992, מולאה הצוואה ע"י מתן פסק דין שנתן כבוד השופט משה טלגם.

רוברטה לבית פינצי ופרנקו לוי

הורי אישתי סילבנה אמא של סילבנה רוברטה בת אמה ואניו פינצי, אחות לאליאנה וצ'זרה. נולדה בעיר מנטובה באיטליה. אבא של סילבנה, פרנקו בן אלדה ואינאה לוי, הבכור במשפחה אח לסילבנה ולואיזה, נולד בעיר מנטובה באיטליה, גדל במשפחה מבוססת, אביו עסק במסחר והיה לו שותף איטלקי.

11111111111111111111111111111

הבית של משפחת לוי באיטליה

22222222222222222222222

333333333333333333333333333333333333

בשנת 1938 החלו מגבלות על היהודים. המשפחה נטשה את מנטובה והסתתרה במקומות שונים באזור, לבסוף התרכזה בעיר מילנו וחיכתה לזמן מתאים על מנת להבריח את הגבול לשוויץ. הפשיסטים מצאו את מקום המסתור של המשפחה והחזירו אותה לגטו במנטובה. באפריל 1944, נשלחה המשפחה למשרפות אושוויץ. לימים הסתבר שהשותף האיטלקי הוא שהסגיר את מקום מסתור המשפחה.

למרבה המזל, אבי עזב את מקום המסתור זמן מועט לפני התפיסה. אותו יום הוא ביקר את ארוסתו רוברטה (לימים אישתו, אימי ) במקום מסתורה. כאשר הזדמנה שעת כושר, חצו אבי וארוסתו עם משפחתה את הרי האלפים לשוויץ, זאת בעזרת עו"ד נוצרי  Maccia Gugeliemo ואשתו Maccia Amelie, חסידי אומות העולם.

555555555555555555555555555555555555555555555555555555555555555555555555555555555555555

בשוויץ הם שהו במחנה עבודה במקום הנקרא Les Avants sur Montreux, נשים וגברים בנפרד. באוגוסט 1944 הורי נישאו במלון בעיירה BRISSAGO.

לואיזה

אחותו הצעירה של אבי, לואיזה, הועברה מאושוויץ והוצעדה במשלוח המוות לברגן בלזן. לואיזה הייתה בת 14, ילדה מחוננת, ניגנה על כלי נגינה שונים, השתתפה תמיד בחגיגות בית הספר בו למדה.

666666666666666

7777777777777777777777

לואיזה נפטרה במחנה ברגן בלזן מטיפוס, יום לפני שחרור המחנה על ידי הרוסים.

בית הספר בו למדה ואותו עזבה בשנת 1938, לא שכח אותה. כיום נקרא בית הספר על שמה. לאורך השנה מתקיימות פעילויות שונות לזכרה.

8888888888888888888888888888

99999999999999999999999999999

00000000000000000000000000000000000000000000

לאחר המלחמה, חזרו משפחת אמי ואבי משוויץ למנטובה. במנטובה הסתבר לאבי שהוא נותר בודד, ללא משפחה.

בצר לו, כיוון ולא הצליח לחיות עם זיכרונות העבר בעיר הולדתו ובביתו, בשנת 1949 עלה ארצה.

בארץ התקבל לעבוד במשדרי קול ישראל כטכנאי אלקטרוניקה. ממקום עבודה זה יצא לגמלאות לאחר 31 שנות עבודה.

אמי, בשנת 1950, הצטרפה אליו ועלתה לישראל בהותירה ילד בן 3 שנים, ויויאנו, לטיפול בידי אחותה הרווקה אליאנה.

בארץ בתחילת דרכם , התגוררו הורי בליפט אותו "החנו" בשייך מונס בתל-אביב יפו.

%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90%d7%90

בשנת 1951, עברו הורי להתגורר בשכונת חבצלת שליד רחובות. ויויאנו הובא ארצה ע"י דודתו אליאנה.

בית דייגי

סילבנה דייגי לבית לוי אני נקראת על שם אחותו של אבי, פרנקו לוי שנספתה בשואה. נולדתי בתל-אביב יפו בשנת 1950. בשנת 1951 עברנו להתגורר בשכונת חבצלת שליד רחובות, שם עברו עלי ילדותי ושנות לימודיי. בצבא שרתתי בפיקוד דרום במת"ש, בתור מנהלת חשבונות. בשנת 1976, נשאתי לגלי ולנו ארבעה ילדים, רועי, עינבל, יוגב ונוה.

גלי לבית דייגי

למדתי בחיפה בית ספר חוגים בהדר הכרמל ולאחר מכן בכרמל. בצבא שרתתי 13 שנים בחיל האוויר בתור קצין טכני בטייסת קרבית. לאחר השחרור מהצבא, עבדתי 22 שנים במפעל לייצור אביזרי תעופה, מקום בו הכרתי את אישתי סילבנה. בשנת 1997, הקמתי מפעל להדפסה על מוצרי תעשייה וייצור חותמות בו אני עדיין עובד. בשנת 1981, עברנו להתגורר בבית אותו בנינו, במושבה מזכרת בתיה שליד רחובות.

ארבעת ילדינו: רועי, עינבל, יוגב ונוה. רועי, מתגורר ברחובות. למד בבית ספר יסודי במזכרת בתיה וסיים את תיכון אזורי בגדרה. בצבא שרת בתור קצין בהנדסה קרבית. למד בטכניון. בעל תואר בניתוח מערכות מידע ותואר במדעי המחשב.

עינבל, מתגוררת ברחובות. למדה בבית ספר יסודי במזכרת בתיה וסיימה את תיכון אזורי בגדרה. בוגרת ממר"ם, בצבא שרתה כקצינה בחיל האוויר. תוך כדי השרות הצבאי סיימה את לימודיה בבר-אילן, מתמטיקה ומדעי המחשב.

יוגב, מתגורר ברחובות. למד בבית ספר יסודי במזכרת בתיה וסיים את תיכון אזורי בגדרה. כיום, קצין בכיר ביחידה קרבית, בוגר המכללה הטקטית בצה"ל. בעל תואר ראשון מאוניברסיטה בר אילן, ותואר שני מאוניברסיטת תל-אביב יפו.

נווה, מתגורר בירושלים. למד בבית ספר יסודי במזכרת בתיה ובוגר המחזור הראשון של בית הספר התיכון מזכרת בתיה. בצבא שרת בתור קצין בפלס"ר חיל השריון. בעל תואר ראשון במשפטים וכלכלה מאוניברסיטת חיפה, כיום מתמחה בעריכת דין בבית המשפט העליון בירושלים.

שני בת ליאורה ועמוס לבית צוק – דייגי

אמא של מאור. נולדה בירושלים. למדה בבית הספר היסודי בכפר יהושוע. בית ספר תיכון ברמת אפעל וסיימה בקריית טבעון. בצבא שרתה כמשקית תנאי שרות בבסיס מחווה אלון, לאחר סיום קורס קצינים היתה אחראית על החיילים הבודדים בצה"ל. בוגרת אוניברסיטת חיפה, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה. בוגרת אוניברסיתת לסלי, בעלת תואר שני בטיפול באומנות. בוגרת מסלול לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת חיפה. כיום מטפלת באומנות ועיסוק ופסיכותרפיסטית ומלמדת באקדמיה באוניברסיטת חיפה.

לירון, בת מירה ומשה לבית יחיאל

אמא של עמית ושי. נולדה וגדלה בכפר שמואל. למדה בבית ספר היסודי שדות איילון ותיכון הרצוג בבית חשמונאי. בצבא שרתה כקצינת מבצעים בטייסת. למדה בטכניון. בעלת תואר בהנדסת חומרים ותואר בכימיה. כיום עובדת במחלקת הנדסה בתעשייה האווירית.

איתי בן אלה ואלכס לבית דור-און

בן זוגה של עינבל. נולד ביפו למד בבית הספר בחולון. בצבא שירת במפקדת בקו"ם. למד מיחשוב בארה"ב. כיום , עצמאי בפיתוח מערכות מיחשוב.

אלה בת איריס ומנדל לבית אור – דייגי

אשת יוגב. נולדה וגדלה בקיבוץ שדה יואב. בית ספר עממי סיימה בקיבוץ נגבה. בית ספר תיכון סיימה בצופית, כפר מנחם. בצבא שירתה בגרעין נח"ל. בוגרת בית ברל בלימודי חינוך והסטוריה. כיום משמשת כגזברית של בתי נוער "הנחשונים".

אילנה בת דניאלה ורון שילה

בת זוגו של נוה. נולדה בחיפה, סיימה בית ספר עממי "רעות", סיימה בית ספר תיכון "ליאו – בק". בצבא שירתה כקצינה במשמר הגבול. בעלת תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת חיפה. בעלת תואר שיני במינהל ציבורי מאוניברסיטת חיפה. כיום עובדת כעורכת דין בפרקליטות, מחוז ירושלים.

הנכדים

עמית, בן לירון ורועי, יליד כפר שמואל, תלמיד כיתה ה' בבית ספר יסודי שדות איילון בבית חשמונאי. אוהב ספורט אתגרי, רכיבה על אופניים ובייסבול. שי,  בת לירון ורועי, ילידת כפר שמואל, תלמידת כיתה ג' בבית ספר יסודי שדות איילון בבית חשמונאי. אוהבת לנגן על פסנתר. מאור, בת שני ורועי, ילידת רחובות, בת שנתיים וחצי.

סיום אופטימי

ואף על פי ולמרות הקשיים והתלאות וההרג וכל הרשע והרוע שחשו וחוו המשפחות באיטליה ובפולין, הצליחו בני דור מלחמת העולם השנייה להגיע לארץ ישראל, לעזור בהפרחת השממה, להקים ולחנך משפחות לתפארת.

%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91%d7%91

הזוית האישית

מיזם מדהים. נתנה לנו, אולי את ההזדמנות האחרונה, לתעד את זיכרונות העבר.

מילון

ליפט
ליפט היה ארגז עץ ששימש כמכולה עבור עולים חדשים. לאחר שרוקנו את המכולה מתכולתה, היו כאלה שהיו רוכשים את הליפט והופכים אותו לצריף מגורים זעיר, אותו היו מניחים במגרש ריק.

ציטוטים

”הצנע לכת, עזור לזולת, שמח בחלקך, והיה אך אדם!“

הקשר הרב דורי