מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ניצה ראובני נזכרת בילדות ובעלייה ללא הורים

סבתא ואני אחרי תקופת הקורונה
מחופשת לאביב במעגן מיכאל
ילדותה, עלייתה והחיים בארץ של סבתא ניצה

שמי ניצה ראובני. נולדתי בשם תלעט. ההורים שלי נתנו לי אותו וכשעלינו לארץ חשבו שכדאי לעברת את השמות ולא שאלו את העולים. במקרה שלי אח שלי הרצל היה לפניי בארץ והוא מאוד אהב את השם ניצה אז הוא אמר לי שקוראים לי ניצה. שם המשפחה שלנו היה ראובני.

ילדות

נולדתי בעיר בשם גולפאיגאן שבפרס (איראן). הייתי שם כששני הוריי נפטרו בתקופה קצרה כשהייתי בת חמש. אמי נפטרה זמן קצר אחרי לידה ונשאר אח קטן בן ארבעים יום. פתאום לא היו הורים שיגדלו אותו, אז אחותי הגדולה, שהייתה בת שש עשרה, רעיה, הייתה מוכרחה לקחת על עצמה את הטיפול בו כי לא היה מישהו אחר. היא הייתה הולכת עם ילד בן ארבעים יום לנשים שילדו והן מניקות כדי לקחת מכל אישה כוס חלב. היא הייתה עושה זאת כל יום והיה לה מאוד קשה. היא גם הייתה צריכה לטפל בי, אני הייתי בוכה הרבה ומתלוננת שאני רוצה את אבא ואימא שלי ולא עוזבת אותה כל היום. עד שיום אחד נמאס לה והיא הסבירה שגם היא מתגעגעת אליהם ושהם עכשיו בשמיים שומרים עלינו. היו לנו שני אחים נוספים שעזבו לטהרן לפנינו בשביל ללמוד ולעבוד והם גרו אצל קרובי משפחה.

רעיה, אחי התינוק שהיה כבר בן חודשיים ואני עברנו לטהרן למרתף של בית של בן דוד שלנו. לכולנו היה קשה להתרגל למקום החדש, הם ניסו לעזור לנו אבל עדיין כל הטיפול בי ובאחי היה על אחותי הגדולה שהיא בעצמה הייתה מאוד צעירה. היינו שם שנתיים בערך ואחי כבר התחיל ללכת. הוא היה מאוד יפה, בלונדיני עם עיניים ירוקות, הוא כבר דיבר ואני הייתי מאוד קשורה אליו. אחותי ידעה טוב איך לטפל בנו אבל היא מאוד סבלה יחד עם זה. באיזשהו שלב שידכו לה בחור היא הייתה צריכה להתחתן. היות ורעיה הגיעה איתי ועם אחי הקטן לנישואים וזה היה מאוד לא מקובל, רעיה נאלצה למסור את אחי למשפחה שלנו בגולפאיגאן. לרעיה היה מאוד מאוד קשה לשלוח אותו אבל שכנעו אותה שיהיה לו טוב שם, אני נשארתי אתה. התכנית שלהם הייתה שאיפה שרעיה תגור אני הולכת אתה. ויום אחד הוא – האח – פשוט נעלם לי. שאלתי איפה אח שלי ואמרו לי שהוא נסע, בלי להסביר יותר מדי. אני כל הזמן בכיתי שאני רוצה אותו. בשלב מסוים הוא חלה שם ונפטר. אני לא ידעתי על זה הרבה זמן ותמיד הייתי בוכה שאני רוצה אותו בחזרה. עד שיום אחד אחת מהדודות אמרה לי על המדרגות: "תקשיבי, הוא מת! ואל תשאלי יותר שאלות." ככה היא אמרה. הבנתי שמת זה משהו שעולים לשמיים. אחרי זה באמת לא שאלתי יותר שאלות והרבה מאוד שנים לא דיברתי על זה. רק כשהייתי בקורס ודיברנו על פרידות פתאום נזכרתי שהיו לי הרבה מאוד פרידות. זה פתח אותי לשאול את כל האחים שלי שאלות על האח הקטן שנפטר ועל דברים אחרים שלא העזתי לשאול אחרי שאחת הדודות שלי השתיקה אותי.

אני נשארתי לגור עם אחותי במשך כמה שנים. אחי הרצל עלה לישראל ואחרי כמה שנים הוא כתב שהוא רוצה שאעלה לארץ. אני מאוד שמחתי כי כל חיי חלמתי על ללכת ללמוד ולקחת תיק לבית ספר כי אני גם לא הייתי אף פעם בגן או בבית ספר. אבל בכלל לא חשבתי על הפרידה מרעיה. לאחותי היה קשה אבל היא הסכימה שאעלה ארצה.

אני תיארתי את ישראל וכמה יפה פה ולפי הדמיון שלי, כנראה, דמיינתי כמה אורות אני אראה מהאונייה וכמה יהיה שמח, ועל כך שאני אלך לבית ספר והייתי מאוד שמחה.

המדינה החליטה לא להעלות לארץ אנשים בלי ילדים. לדוד שלי ואשתו לא היו ילדים ואני הייתי בת אחת עשרה, אז כשעלינו אמרו שאני הבת שלהם ובתעודת זהות שלי כתוב השם של דוד שלי אלי.

עד היום בקופת חולים למשל כשאני אומרת את השם של אבא שלי, אומרים לי "לא, זה לא נכון", אז אני כבר למדתי שכששואלים אותי מה השם של אבא שלי אני עונה את השם של דוד שלי, אבל אני אומרת לעצמי שזה לא נורא כי עכשיו אני מזכירה את השם של דוד שלי ולא היו לו ילדים, אז מישהו מזכיר אותו. את אבא שלי אני זוכרת בדרכים אחרות ולאו דווקא בקופת חולים.

עלייה וחיים חדשים בארץ

עלינו על אוטובוס לטורקיה ומטורקיה עלינו לארץ עם אוניית מסע. כשהגעתי אני ראיתי את מה שבדמיון שלי, חיפה הייתה כל כך יפה, מהים רואים את הכרמל, מלא אורות וגם יכול להיות שהדמיון שלי נתן לי לראות את מה שדמיינתי. כשהגענו הרבה אנשים פחדו מהחיטוי שעוברים כדי לא להכניס מחלות אבל אני עברתי כל כך הרבה שכבר לא היה לי אכפת וגם לא ידעתי מה זה.

הגעתי למחנה של עולים ולמחרת אח שלי הגיע והוא קנה לי חבילת מסטיקים וסוכריות, הייתי מאושרת ולא הרגשתי שמשהו חסר כי הייתי בסביבת ילדים. תוך תקופה קצרה אחי לקח אותי לקיבוץ שהוא היה בו, קיבוץ נען. אבל הוא לא ידע שאין שם חברה שמתאימה לי. אז הוא לקח אותי למקום שעושים הכנה לילדים לפני שעוברים לקיבוץ, למקום הזה קראו רמת הדסה. היינו חצי שנה שם ופתאום החיים שלי היו יותר טובים, הכרתי חברים חדשים ויכולתי לעשות מה שאני רוצה. אחרי שגמרנו את ההכנה, לקחו אותי ועוד הרבה ילדים  באוטובוס למעגן מיכאל. מקום מאוד מאוד יפה, בין הכרמל לים עם אנשים מאוד מאוד טובים שבשבילם לטפל בנוער זה חשוב. הגענו לקיבוץ קבוצה ועוד כל מיני ילדים מהארץ ואז התחלנו ללמוד. כולם למדו בארץ המוצא שלהם והם לא יודעים עברית או שהם יודעים עברית ולמדו כי הם היו כבר כמה שנים בארץ. אבל אני נכנסתי לכיתה ז' או ו' וידעתי קצת עברית, והיו דברים שהיו קשים לי מאוד. איכשהו השתלבתי. היו חוגים וכל מה שלא ידענו בלימודים הושלם. בריקודי עם היינו הלהקה של הקיבוץ.

בקיבוץ באמת היו אנשים מקסימים ונתנו לכל ילד משפחה מאמצת. ואני זוכרת שהלכתי בקיבוץ וראיתי אישה יפה בחודש תשיעי והלכתי למדריך שלי ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לאישה הזו. הלכתי למשפחה הזו ושם כבר הייתה ילדה מאומצת, אז שאלו אותם אם הם מסכימים לקבל עוד ילד והם אמרו כן. התחלתי ללכת אליהם והם ממש ממש אהבו אותי, כאילו אני הילדה שלהם. והם היו לוקחים אותי איתם להורים שלהם שגרים בחיפה, זה היה כמו ללכת לסבא וסבתא. כשהם באו לבקר היו קונים לי מתנות. הילדה מהכיתה שלי שהם גם אימצו, זו שהייתה לפני, התחילה לקנא בי ששמים לב אליי, אז היא עזבה והלכה למשפחה אחרת ואני נשארתי שם. מאוד אהבתי אותם והם מאוד אהבו אותי.

עד שיום אחד המשפחה המאמצת שלי לקחו אותי ואת הבן הביולוגי שלהם לגן החיות ונסענו באוטובוס, ולקראת סוף הנסיעה ההורים התחילו לריב, הם ירדו מהאוטובוס ואני ירדתי אחרונה, אחד מהם הלך שמאלה ואחד מהם ימינה. אני כנראה מאוד נבהלתי, ובאותו רגע אמרתי לעצמי שאני לא הולכת אליהם יותר. אחרי כמה שנים שהייתי אצלם וכל האהבה שהם העניקו לי. בזמן האחרון חשבתי על זה והבנתי שאני פשוט פחדתי שגם הם יעזבו אותי. אז, כשהייתי באוטובוס, החלטתי שאני לא הולכת אליהם יותר. היה יום מאוד כיף בגן החיות, בסופו של דבר הם לא רבו להרבה זמן והם באו לקחת אותי ואכלנו שם והיה יום טוב. הגענו הביתה ולמחרת אמרתי להם שאני לא באה אליהם יותר. הם היו בשוק ולא הבינו למה. האמת גם אני לא ידעתי להסביר לעצמי. אני פשוט החלטתי ככה אבל זו הייתה החלטה ברורה. בינתיים התגוררתי אצל משפחה אחרת לשנה וכל הזמן המשפחה שעזבתי ניסו לשכנע אותי לבוא אליהם והתקרבנו חזרה. כשכבר הייתי בצבא הם היו חלק מהאנשים שהייתי מבקרת. לפני כמה שנים כשהבנתי למה עזבתי אותם ושזה היה בגלל שפחדתי שיינטשו אותי ושאשאר בלי אף אחד, אז הלכתי אל המשפחה הזו ואמרתי להם שהסיבה שעזבתי היא לא בגללם והיה לי מאוד חשוב לומר להם את זה. לצערי זו הייתה הפעם האחרונה שדיברתי עם האימא המאמצת שלי כי כמה שבועות אחרי כן היא נפטרה. מאז יצא לי לשוחח עם האבא המאמץ שלי.

חיי אחרי צבא

אחרי הצבא חזרתי לקיבוץ. הייתי שם במשך שנתיים והייתי מורה לחינוך מיוחד, בקיבוץ זה נחשב למאוד גבוה והיה צריך הרבה ידע בשביל זה כדי לעבוד מול ילד, ואני לא למדתי הרבה. באותו זמן המורה יצאה לחופשה והחליטו שאני אקבל את התפקיד. ואני עכשיו חושבת איך הם נתנו לי לעבוד בדבר כזה, מישהי אחרי צבא שלא למדה הרבה. אבל עבדתי עם הראש שלי וככה הילדים התקדמו. אז עבדתי שם במשך שנתיים שלוש אחרי הצבא ואז החלטתי שאני רוצה ללמוד ולא על חשבון הקיבוץ כי, אם אני אחשוב על לעזוב את הקיבוץ לא יהיה לי נעים כי למדתי על חשבון הקיבוץ. תכננתי ללכת לעבוד ולהרוויח כסף,  ואחר כך ללכת ללמוד כי אז רציתי להיות גננת.

אז עזבתי את הקיבוץ, במוצאי שבת, לקחתי את הארונית שלי שהייתה ארון הבגדים שלי. עבדתי שנתיים, הרווחתי כסף והלכתי ללמוד. בסופו של דבר החלטתי ללמוד עבודה סוציאלית. אחרי הלימודים הלכתי לעבוד בפנימייה של ילדים שעשו עבירות קטנות. ואחרי זמן  מה שהייתי בפנימיה הזו הבנתי שהיא בעצם לא הייתה מקום חינוכי, ורק כשהייתה מגיעה המפקחת היו באותו יום מתלבשים יפה ומכינים אוכל, אבל למחרת אין כלום. הולכים לישון בשבע בערב בלי פעילות. אני הלכתי, סיפרתי ודיווחתי על כל מה שקורה שם וכמובן שלא יכולתי להמשיך לעבוד שם יותר. עזבתי את המקום ונשארתי ללא עבודה. אחרי כמה חודשים הלכתי לעבוד בתחנת ייעוץ לחירשים אחרי שביקשתי מהמורים הקודמים שלי לשלוח לי המלצות לעבודה והם רשמו דברים מאוד יפים והתקבלתי.

את סבא יהודה הכרתי בגיל שתים עשרה במחנה העלייה. היינו הרבה שנים חברים קרובים ובגיל שלושים החלטנו להתחתן. שנה לאחר מכן נולדה יעל בתנו הבכורה, ואחריה נולדה הדר, ואחריה גדעון.

הזוית האישית

רוני: זה היה סיפורה של סבתי ניצה, נהניתי מאוד לשמוע את הסיפור שלה למרות החלקים הקשים. בסיפורים למדתי הרבה על משפחתי. יש לסבתא עוד הרבה דברים לספר אך היא בחרה להתמקד בנושאים שציינו.

מילון

מעברה
ישוב ארעי לעולים חדשים לארץ ישראל בשנות החמישים.

ציטוטים

”בקיבוץ באמת היו אנשים מקסימים ונתנו לכל ילד משפחה מאמצת“

”אחרי השיחה עם דודתי באמת לא שאלתי יותר שאלות והרבה מאוד שנים לא דיברתי על זה“

הקשר הרב דורי