מאגר סיפורי מורשת

ממרוקו לארץ ישראל

"הורי נולד במרוקו והתחתנו צעירים מאוד, זה היה מקובל בתקופה ההיא. אמא שלי למדה תפירה במרוקו, אמי הייתה הקטנה מבין אחיה.

אמא שלי הייתה אישה מיוחדת מאוד, בעלת לב זהב, היא אהבה מילדותה לעזור לכל האנשים מסביבה, אבא שלה (סבא שלי) למד בבית הספר "אליאנס" במרוקו. אבא שלה התייתם בגיל צעיר מאוד, בגיל 8 וגדל אצל אחיו הבכור שדאג לו מאוד ואפילו דאג שילמד בבית ספר טוב במרוקו.

אבא שלי הוציא רשיון נהיגה ועבד כשליח של מוצרים ודגים של המפעל של אחיו. הורי רצו מאוד להתקדם בחיים, הם והצעירים האחרים, מבחינתן להתקדם בחיים היה לעלות לארץ הקודש – ארץ ישראל…

הורי עלו לארץ בשנת 1956, לא שאלו אותם לאן ברצונם ללכת, והגיעו למושב שומרה. אבא שלי קיבל את התפקיד שוטר של משמר הגבול ופעמיים בשבוע חילק דואר, כי ידע קרא וכתוב. גם אמא ידעה קרא וכתוב, אפילו בצרפתית. רבים מתושבי המושב היו פונים לאמא שלי שתקרא להם את המכתבים ותחזיר תשובות…

לאחר שגרנו במושב מספר חודשים, החליטו שבכדי שיהיה מקור פרנסה לתושבי המושבים שגרים על גבול הלבנון , התושבים יגדלו עופות ויתפרנסו ממכירת הביצים. אמא שלי הייתה מאוד מפונקת ולא הסכימה להמשיך לגור במושב ובטח שלא לטפל בעופות…

יום אחד, היה זה יום העצמאות, לקחו את חברי המושב לטיול לעיר הגדולה, חיפה, בדרך לחיפה אמא ראתה את המעברה של שלומי-פחונים בלי גגות, בלי שום דבר. אמא החליטה שהיא רוצה לעבור לגור בפחונים אלו.

המשפחה עברה להתגורר בשלומי, אבי עבד מנהל עבודה בבניין דירות שלאחר זמן מה עברו לגור בהם. אימי המשיכה לעשות מעשי חסד, עזרה לכל נזקק וסייעה בקריאת מכתבים לתושבים.

אמא שלי הייתה הצעירה ביותר מבין הדיירים. הורי המשיכו בחייהם הטובים בשלומי וגידלו לתפארת עשרה ילדים בבית קטן בשלומי.

אני, נינט, האחות הבכורה, עזרתי רבות בגדול האחים, מכיוון שאמי הייתה בבישולים ועזרה לנקקים, אמא דאגה שלא רק לנו יהיה מה לאכול, אמא דאגה שגם ילדים ממשפחות אחרות שאין להם יבואו לאכול בביתנו, שיהיה להם בית חם…

אמא עזרה רבות ליתומים בימים בהם לא הייתה רווחה ומשפחות אומנה…"

הזוית האישית

שילת ואנונו, שירה ואנונו, נטע אבדלק: השתתפנו בתכנית הקשר הרב דורי והקשבנו לסיפורה של נינט.