נינה ליבמן – בר לב – תולדות משפחתי
סיפור המשפחה יתחיל בקיצור סיפורם של הורי וימשיך עד להתבגרות ילדי.
הורי
אבא: חיים (פימה)
ליבמן 1899-1999.
נולד בפטרבורג למשפחה
ממוצא ליטאי. רק יהודים בעלי מקצוע חופשי הורשו לגור בעיר הבירה. אביו, סוחר עצים,
"קנה" תואר רופא שיניים לשם כך. האב צבי-הירש היה חילוני וציוני ואילו
האם לינה דתית ואנטי-ציונית.
בתום
מהפכת אוקטובר נמלטה המשפחה, בזכות קשרי המסחר של האב, לעור החופשית דנציג.
אבי שהיה כבן 18, גיל
צבא, נמלט בדרך לא דרך מזרחה עד ל"קושטא" בתורכיה. שם פגש בקבוצת צעירים יהודים,
אנשי העליה השלישית, שהתכנסו לקראת עליתם לא"י ונדבק בחיידק הציוני ("הבחורות
היו כל כך יפות").
אבי וחברים בדנציג
למרות זאת הצטרף
למשפחה ב"דנציג", למד הנדסת מכונות בטכניון והתמחה בהנדסת אוניות.
במקביל התייתם
מאמו ונאלץ לטפל באחיו הקטן ממנו ב- 13 שנה.
הקהילה היהודית
בדנציג היתה גדולה ומגובשת, וכך הכיר את אמי.
אמי: אהובה (לובה)
גורטובוי 1902-1996.
נולדה ב"קייב" בירת
אוקראינה.
הוריה, יצחק (איסאק) וציפורה (פייגה-פניה) שמרו מסורת במידה מתונה. סבי
עסק במסחר.
אמי ואחיה למדו בבתי ספר רוסיים. אמי הייתה היהודייה היחידה בביה"ס.
אמי נסעה לברלין ולמדה באקדמיה למוזיקה במחלקה לפסנתר שנוהלה ע"י הפסנתרן הנודע ארתור שנאבל – שהיה פסנתרן פולני נודע. לפרנסתה ולהנאתה לוותה בפסנתר סרטים אילמים, ואפילו ניגנה בעוגב בכנסיה.
בחופשות בלתה עם הוריה בדנציג והכירה את אבי.
אמי ואבי, הורי אמי וחבדים
העליה לארץ ישראל:
אריה, אחיו הקטן של
אבי, סטודנט, עלה בראשית 1932, באשרת לימודים באוניברסיטה העברית.
אבא עלה בסוף 1932,
לאחר שקיבל סרטיפיקט – אשרת עלייה לארץ ישראל, תמורת תשלום 1000 לירות ישראליות, ולאחר שנישא לאמי שהכיר מזה שמונה
שנים, כדי שתוכל לעלות כאשתו.
כעבור מספר חודשים עלתה אמא לארץ, כשאתה פסנתר כנף
סטיינוויי. בארץ נישאו בשנית.
הפסנתר שאמי הביאה לארץ
הפסנתר שאמי הביאה לארץ (כיום בבית אחותי)
כמהנדס אניות לא הייתה לאבי תעסוקה ולפיכך, עד שלמד התמחויות חדשות בהנדסה עבד כשרברב.
אמי לא זכתה להצלחה
מסחררת כפסנתרנית והתמקדה בהוראת נגינה.
עם הולדת אחותי
ב-1936 עלו לארץ גם סבא ליבמן וסבא וסבתא גורטובוי.
אביו של אבי נפטר טרם לידתי.
אביה של אמי, מסיבות שלא נודעו
לי, חזר לדנציג, ולמרות כל המאמצים לחלצו נפל קורבן לנאצים.
ילדותי
נולדתי במרץ 1942 בהר הצופים בירושלים.
בשנת 1946 עברנו לתל אביב. גרתי בדירת 3 חדרים ברחוב חיסין עם אבא, אמא, עליזה אחותי
הגדולה, ובבושקה, (סבתא ברוסית), שגרה אתנו מספר שנים.
בכל יום, בהפסקה בין 14:00
ל-16:00 (שלאף שטונדע) לימדה אמא נגינה בפסנתר.
קום המדינה:
חברתי הראשונה הייתה שכנתי חנינה. שנולדה
כשאביה זכה לחנינה, לאחר שנידון למוות על ידי הבריטים. חיילים בריטים בקרו בביתנו לפרקים, אדיבים
ונחמדים, וכיבדו את הילדים בממתקים. בדיעבד הוסבר לי שערכו חיפושים בבית בגלל החשד
באביה של חנינה וידידיו.
מלחמה:
במלחמת השחרור, כל השכנים בנו קיר לבנים לפני הכניסה לבניין והילדים מילאו
שקים בחול ודיפנו אותו.
יש מקלט. למקלט הצטרפו פליטים מיפו שישנו על מזרונים.
שקי חול
ממלאים שקי חול
צנע:
על מנת שהמזון שהיה בארץ יספיק לכלל האוכלוסייה, שגדלה בארץ מאוד עם העליות מאירופה, הוכרז משטר צנע: פנקסי "נקודות", "אבקת
ביצים" במקום ביצים, "אבקת חלב" במקום חלב.
תשע"ה
מילון
בבושקהסבתא (רוסית)
ציטוטים
”כמהנדס אוניות לא היתה לאבי תעסוקה עבד כשרברב.“