מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה טל, שמי הפרטי שרה על שם שרה אמנו. כנהוג באותה תקופה הוסיפו לשמות את סיומת ה- ל'ה כדי שהשם יהיה יותר נחמד ועד היום זהו שמי – שרהל'ה.

שם משפחתי המקורי הוא "רוזנצוייג", משמעותו – רוז=ורד, צוייג=ענף, ולאחר החתונה (1966) החלטנו להחליף לטל שנשמע קליט ורענן.

משפחתו של אבי הייתה אחת משמונה המשפחות הראשונות וממייסדי המושבה, שהגיעו ל"מראח" שלימים נקראה גבעת עדה (על שם עדה, אשתו של הברון רוטשילד).

אבי, משה, היה דור שני למייסדים, חבר ב"הגנה", חלוץ אמיץ "גפיר" (שומר) ששמר על היישוב מפני כנופיות ערביות. בביתנו היה "סליק" (מקום מחבוא) עם נשק שהוחבא היטב.

כל חייו היה חקלאי, איש האדמה, שהוציא את לחמו בזיעת אפו. אמי, רבקה, הייתה יד ימינו, עזרה בכל עבודות המשק ובשיווק התוצרת, והתנדבה לארגוני נשים שפעלו במושבה.

במשפחתי שלוש אחיות ואח, ואני השלישית מביניהם. גרנו במושבה גבעת עדה (ועד היום כולם שם עם משפחותיהם חוץ ממני). אחותי הבכורה טובהל'ה עבדה כגננת ומורה לחינוך מיוחד, ונקראה על שם דודתי טובה. אחי אריהל'ה, נקרא על שמו של סבי, והיה נוווט במגדל פיקוח בחיל האוויר ואח"כ חקלאי חרוץ ומצליח. אני הייתי גננת בגני חובה, ולאחר פרישתי התמקצעתי באמנות שזירת הפרחים, והכנת סידורים מיוחדים לחתונות ואירועים. אחותי הקטנה, ישראלה, נקראה על שמו של ישראל דודי אשר נספה בשואה, ולחם להצלת ילדים יהודים בשואה והעלאתם ארצה. ישראלה עבדה ועובדת גם כיום בתחום הביטוח.

בתור הבת השלישית הייתי סקרנית ואהבתי לשאול שאלות רבות על החי, הצומח והדומם. אני זוכרת שפינקו אותי מאוד, ותפרו בגדים במיוחד בשבילי משאריות הבדים ששמשו לתפירת השמלות של אמי. הייתי "אכלנית גרועה" ולא אהבתי שום מאכל, חוץ מירקות ופירות (מתוצרת המשק) והלחמניות שאמי אפתה, ואשר הייתה מחלקת לכל השכנים. הריח שלהם עד היום חרוט בזיכרוני. אני זוכרת שבכל המושבה הייתי היחידה שקנו לה פסנתר, שנים ניגנתי עליו, וכל אוהבי המוזיקה באו להתאמן בנגינה אצלנו בבית. אהבתי גם לרקוד בלהקה המקומית ולשיר במקהלה של בית הספר.

ילדותי הייתה נפלאה, גרנו בבית ציורי עם גג רעפים אדומים, אשר הכיל שלושה וחצי חדרים ושתי מרפסות, מוקף בגינה ובפרחים יפים כמו בסיפורים. אני זוכרת שבחצר היה שובך יונים ועצי פרי הדר. ביתנו היה ונשאר עד היום במרכז המושבה, וסביבנו היו: גן ילדים, בית כנסת, מרפאה, צרכנייה, ספר, שוחט ומורטת נוצות של תרנגולות.

בחצר מאחורה היתה חממה שהייתה "בית אימון לאפרוחים", לול תרנגולות והייתה סוסה ג'ינג'ית שקראו לה רותי, ושומר המושבה רכב עליה כדי לשמור על הכרמים והשדות מפני גניבות. ברחבת בית הכנסת שיחקתי תמיד עם חברותיי לגן ולכיתה: תופסת, גולות, דג מלוח, קלאס, קפיצה בחבל, דוקים, "סבתא סורגת" ומחבואים.

זיכרון מתוק מילדותי:

כשהייתי בת 10 אחותי הגדולה טובהל'ה התחתנה. החתונה הייתה בחורשת עצי האורן ליד ביתנו, השכנים הכינו את המאכלים (כל אחד הגיע עם סיר ובו תבשיל). המושבה אז הייתה קטנה וכמעט כולם היו מוזמנים, אמי אפתה את העוגות ואת הלחמניות. החופה הייתה על הכביש הסמוך לבית אשר הוביל לחורשה, והשמחה הייתה רבה.

חפץ ילדות משמעותי בחיי הייתה הבובה "ימימה", שאמי תפרה משאריות של בדים, וליוותה אותי במהלך הילדות, ובמהלך השנים אבדו עקבותיה…

למדתי בגן הילדים ובבית הספר, שהיו סמוכים לביתנו, עד כיתה ח'. זכורה לי המחנכת רבקה גבע, שהקפידה מאוד על שפה יפה ונימוסים. לאחר מכן עברתי לתיכון החקלאי בפרדס חנה, ומשם המשכתי ללימודי הוראה בסמינר אורנים במסלול מורות-גננות. המחנכת שלי באורנים הייתה מרים רות, הסופרת הדגולה מעמק הירדן, והתפתחה ביננו ידידות מופלאה, והיא תמכה בי רבות לאורך שנותיי הראשונות כגננת. עוד מורה, שזכור לי לטובה, ועיצב את אישיותי היה גדעון לוין, הוגה שיטת "גן זורם" ופועלו היה לחינוך נכון בגיל הרך.

בחרתי להיות גננת כי התאים לי ולאופי שלי להיות עם ילדים קטנים . תמיד קיבלתי את גני החובה לפני עלייתם לבית הספר. היה לי הרבה דמיון ויצירתיות ואהבתי את המקצוע מאוד. כגננת עבדתי במעלות, בנהריה, בקרית אתא ובקרית מוצקין.

לאחר פרישתי ממשרד החינוך למדתי בתל אביב שנתיים את מקצוע שזירת הפרחים אצל יוסי גיל, ועבדתי בחנות פרחים שהתמחתה בסידורים מרהיבים לאירועים וחתונות.

התחתנתי בגיל עשרים לערך, בשנת 1966 עם אברהם בעלי, שהכרתי בגבעת עדה. אברהם גר עם משפחתו בהרחבה שבמושבה והיה חבר של אחי אריהל'ה.

אחרי שנה נולדה בתנו הבכורה אורנית, שנקראה כך על שם סמינר אורנים. גם היא גננת כבר כשלושים ושתיים שנים וחזרה לגור בגבעת עדה, ולעבוד באותו הגן בו התחנכתי בסמיכות לבית הורי…חזרה למקורות שלי!  לידה גרה מצד אחד יעל, בתו של אחי אריהל'ה, ומצד שני נועה, בתה של אחותי ישראלה. שכונה של בנות דודות שחיות בהרמוניה בצמידות לבית הורי המקורי.

אחרי חמש שנים נוספות נולד בני דוד, אבא של אור, ואחרי ארבע שנים נוספות נולד דרור, בני הצעיר. כיום יש לנו 7 נכדים. אני מאוד קשורה לנכדים שלי ואוהבת אותם, וכשהיו קטנים הייתי מעורבת בגידולם  והעסקתי אותם בכיף גדול. המפגשים המשפחתיים רבים אולם לאחרונה בגלל מגבלות הקורונה אנו נפגשים פחות.

לפני כשלושה חודשים בתאריך ה- 16/09/20 נכדנו הראשון, טל, התחתן בצל הקורונה.

יש לי תחביבים אשר מקלים עליי מאוד לעבור תקופה זו: אני עושה ספורט מדי יום, שרה בחבורת זמר כבר שנים רבות, ואחראית על כל מנהלי חבורות הזמר בצפון הארץ. אני חברה במיל"ה, המרכז הישראלי לחבורות הזמר, וצמודה לתכניות שלהם במפגשים ובפסטיבלים בארץ ובחו"ל.

אני עסוקה ומאוד שמחה בחלקי וכל ילד ונכד הוא פרח בגני ובמשפחתי. ושרק נמשיך בטוב.

הזוית האישית

שרה: זהו סיפור חיי, נעים וחווייתי היה להיזכר בדברים, מילדות ועד בגרות, בצבעוניות ובריחות, במיוחד בתקופה זו אשר הרחיקה אותנו פיזית מהמשפחה, ללא חיבוקים ונשיקות.

העבודה תרמה רבות לאור להכיר את קורות חיי ועברי, ולי לשהות במחיצתו ולספר לו את סיפור חיי.