מאגר סיפורי מורשת

סבתא נחמה מספרת על ילדותה:

אמו של אבי, נחמה רוזנפלד (קרביץ) נולדה בתאריך 29.2.1948 בבית החולים 'בלינסון' שבפתח תקווה. שבועיים לפני שנולדה, נהרגה אחותה (עליזה), שהייתה אז בת ארבע בתאונת דרכים. השם נחמה, נבחר כנחמה לאימא שלה על מותה של האחות. אמה עלתה לארץ מיוגוסלביה בשנת 1934 ואביה עלה ארצה מפולין בשנת 1936.

סבתי סיפרה לי שכשהיא נולדה משפחתה גרה בפתח תקווה, ובגיל שנתיים הם עברו לשכונה שנקראה "שיכון מפ"ם" (שיכון של פועלים ועובדים עם בתים פרטיים), ושם גדלה עד גיל 11 בערך. סבתי גם סיפרה לי שכל ראש השנה משפחתה הייתה הולכת לסבתא וסבא שלהם, שהיו גרים בפתח תקווה והיא עד היום זוכרת את הריח של הגפילטע פיש שהיו עושים כל חג.

היא גם סיפרה לי שמשפחתה הייתה נוסעת הרבה לים בשבתות, ושהיא אוהבת את הריח של הים ולראות את הגלים. היא סיפרה לי שבתקופתה ההיא מאוד אהבו את ארץ ישראל והייתה לה ילדות נפלאה. הוריה לא היו בשואה אבל משפחותיהם נספו בשואה חוץ מאימא ואבא של אביה. היא סיפרה לי שכמשפחה הם היו מאוד מלוכדים, תומכים, מאוחדים, קיבלו המון חום ואהבה מההורים ושהם תמיד היו לגב ולעזרה בכל תחום ובכל מצב.

מאכל אהוב מימי ילדות

סבתי מספרת שהיא זוכרת שאימא שלה, שרה, הייתה מכינה לכבוד חג הפסח, סוג של פשטידה בתבנית שהיו לה שכבות של מצות, בשר טחון ותרד. היא אומרת שהיא מאוד אוהבת תרד, גם בקציצות ובמאפים וכל מה שקשור לתרד. היא מספרת שבתור ילדה, מאז ומתמיד היא זוכרת את זה בפסח, זה היה קבוע במטבח שלהם על שולחן החג.

הפשטידה מגיעה מהעדה הספרדית, של יוצאי ארצות הבלקן. סבתא שרה, אימא שלה, נולדה ביוגוסלביה, ועלתה לארץ מיוגוסלביה בתור ילדה. סבתי מספרת שאמה הייתה מבשלת את כל סוגי המאכלים, גם של עדות הבלקן, ובנוסף היא למדה לבשל גם מאכלים שאוכלים מעדות האשכנז, מחמותה שהייתה פולנייה. לדוגמה, גפילטע פיש או קניידלך.

כאשר שאלתי אותה אם אמה לימדה אותה להכין את הפשטידה הטעימה, היא ענתה שלא, ושהיא רק מפנטזת על זה. היא אומרת, שהמטבח היה הטריטוריה של שרה, וזה השלים את עצמו, כי היא לא נמשכה למטבח ואמה לא רצתה שהיא תעבוד קשה מדי והיא לא חשבה שהיא צריכה ללמד אותה לבשל, כי סבתי יכולה ללמוד כבר לבד. לכן יש מאכלים מסוימים שאהבה בילדותה והיא לא יודעת להכין.

למרות זאת, סבתי מאמינה שזה לא בעיה להשיג את המתכון של הפשטידה היום באינטרנט. משום מה, "אף פעם לא ניסיתי להכין את זה".

קופסת התפירה שעוברת מדור לדור

"אני זוכרת בתור ילדה שלאימא שלי (שרה) הייתה קופסת תפירה, עם כל מיני חוטים וכפתורים שהיא הייתה משתמשת בה, ועם הזמן שאני גדלתי והתחתנתי אני גם קניתי לעצמי קופסת תפירה.

אחרי שסבתא שרה נפטרה ופינינו את הבית שלה, אני ואירית (גיסתי) החלטנו מה כל אחת מעוניינת לשמור או לקחת ומה אנחנו נמסור, שאנחנו לא צריכים. בין הדברים שלקחתי, הייתה את קופסת התפירה שלה.

בעצם כל פעם שאני פותחת את הארון להוציא חוט, ולא משנה אם זה מהקופסה שלי או מהקופסה של סבתא שרה, יש פחות או יותר את אותם דברים. אבל תמיד זה היה נותן לי צביטה בלב כשהייתי רואה את הקופסה הזו. ועכשיו שעשיתי סדר, החלטתי שאני לא צריכה לשמור את שתי הקופסאות, אז הוצאתי את הקופסה שלי ונפרדתי ממנה, ושמרתי את הקופסה של סבתא שרה שהיא יותר עתיקה ויותר ישנה. זה משהו שיותר היה לי קשה להיפרד ממנו, כי זה מזכיר לי את הילדות, כשאימא הייתה מתקנת לנו את הבגדים או תופרת לנו לפעמים בגד. אז זה מזכיר לי אותה ואת הבית שלי, וגם זה משהו שימושי ואני בחיים לא אחליף את זה, משהו שככה קרוב לליבי."

שאלתי את סבתי אם היא יודעת מאיפה הקופסא הגיעה, והיא ענתה שהיא חושבת שהיא קנתה אותה כשהיא הייתה אימא, שהיה לה בית, ובאותה תקופה היו תופרים יותר, אז בכל בית היה צריך להיות ארגז תפירה. היא משערת שזה בערך בשנת 1945, אולי יותר מאוחר. היא אומרת שזה ממש עתיק, וזה מחזיק מעמד, לא שבור, עדיין יכול לשמש אותה והיא משתמשת בזה כשצריך.

הזוית האישית

נועה רוזנפלד: נהנתי מאוד לשמוע את הסיפורים של סבתא על משפחתה ועברה בנוסף כתיבת הסיפור הייתה מלמדת וכיפית. סבתא אהבה לשתף את סיפוריה איתי ולקחת חלק בכל התהליך.