מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

נולד בנגב – נשאר בנגב

המפגשים עוררו רגשות וזכרונות. היה מדהים.
סבא מקבל עיטור כבוד בבית הנשיא
חוויות מן החיים - יוצרות זהות

שמי אביגדור חביב, הסבא של נדב אסא ואבא של עינב חביב אסא.

נולדתי בתאריך 5.1.1951 בבאר שבע, בבית החולים הדסה (מה שהיה בית החולים של הצבא התורכי בבאר שבע בתקופה העות'מאנית. כיום זה מבנה לשימור בעיר).

הוריי החליטו לקרוא לי על שמו של אבא של אבי, ששמו היה באבאני (כך היה שמו בלוב). כאשר אבי סיפר על בחירת שמי למזל ג'יבלי, ששימשה כמנהלת משק הבית של דוד בן גוריון בביתו בתל-אביב (ההיכרות הייתה עוד בלוב טרם עלייתם ארצה), בן גוריון שמע את השיחה בין השניים בביתו, התערב בשיחה ואמר שבישראל צריך לקרוא בשם עברי והשם יהיה "אבי" במלרע (במקום בבאני). אבי החליט שאם בן גוריון הציע שם זה, כדאי לקרוא בשם אביגדור על שם אביו של בן גוריון.

אמי סבתא רבתא של נדב לידיה 

תמונה 1

הוריי יוסף ולידיה חביב, הגיעו לעיר באר שבע בשנת 1950 לאחר נישואיהם בתאריך 20.3.1950. הורי נישאו במעברת העולים בית ליד. מעברה שקלטה בעיקר את העולים החדשים שהגיעו בשנת 1948 מלוב, המעברה הוקמה על ידי הסוכנות היהודית, כעוד אחת מהמעברות שהוקמו באותן שנים בכל מקום ישוב במדינת ישראל הצעירה כדי לקלוט את גלי העלייה של יהודי התפוצות במדינת ישראל.

אבי סבא רבא של נדב יוסף

תמונה 2

אבי (סבא רבא של נדב), יוסף ז"ל, עלה לארץ ישראל בשנת 1942 מהעיר בנגאזי בלוב. את העלייה לארץ עשה דרך מצרים, כאשר משך שנה וחצי היה באלכסנדריה שבמצרים. משם, עלה לארץ באופן עצמאי, ללא סיוע של הסוכנות ו/או ארגוני העלייה הציונית שפעלו באותן שנים, כדי להעלות את היהודים לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה. לאחר הגעתו לארץ, הגיע לישוב אביחיל (ליד נתניה), שם פגש את אחיו עמוס שהגיע גם לארץ דרך איטליה. תחילה, עבדו יחד במפעל לעיבודי עור בשם "עליון" שהיה ממוקם בעיר נתניה (כיום במקום המפעל יש את שוק נתניה). אבי, עבד במפעל עד שנת 1945 ולאחר מכן החל לעבוד בשנת 1947 במפעל לקרמיקה "חרסה", שהוקם תחילה במפרץ חיפה (מפעל שהיה בבעלות של סולל בונה בשנת 1950 החליטו להעתיק המפעל ולהעבירו לבאר-שבע). המפעל נבנה מחדש החל משנת 1951 ונחנך כמפעל חדש בשנת 1954 בבאר שבע. אבי עבד שם עד פרישתו לפנסיה.

בין השנים 1945-1947 אבי הועסק כסוכן נוסע ועסק בייבוא של תרמוסים ממצרים  לישראל. את נסיעותיו והדרך בין ישראל למצריים, עשה תמיד בנסיעות בקו הרכבת שפעל בין לבנון, חיפה, דרך לוד ועזה למצרים.

אמי (סבתא רבא של נדב), לידיה סרוסי (שם נעוריה) ז"ל. עלתה לארץ ישראל, בערב נר ראשון של חנוכה בשנת 1948, מהעיר בנגאזי בו נולדה, גדלה ולמדה תפירה ואופנה בבתי ספר איטלקיים בבנגאזי. יחד עם אמי, עלו לארץ הוריה, האבא שאול סרוסי, האם מרים סרוסי (לבית יונה שם נעוריה), האחות הצעירה יותר  דוריס, והאח הבכור במשפחה ברוך עם אשתו ובנו הבכור שאול. האח ציון שהיה הבן השני במשפחה, החליט לא להעלות לארץ ונשאר להמשיך ולעבוד כנציג חברת ספנות איטלקית בנמל בנגאזי, עשה זאת מתוך דאגה ליהודים שנשארו בלוב, ולדאוג להעביר כמה שיותר יהודים עם אותן אוניות של חברת הספנות בה עבד לכיוון איטליה. ציון נשאר בלוב עד עליית קדאפי. אז, עבר לאיטליה ונפטר שם.

כל בני המשפחה של אמי, עלתה לארץ ישראל עם האנייה גלילה, שאספה את היהודים מלוב המיועדים לעלייה  לארץ ישראל ממחנה עולים שהוקם ליד רומא באיטליה.

קצת על סבא אביגדור:

סבא למד בבית הספר היסודי דגניה בבאר שבע. הוא סיים את לימודיו ביסודי בשנת 1965. לאחר מכן, החל ללמוד בבית הספר התיכון המקצועי "עמל" בבאר שבע, במגמת חשמל וסיים את לימודיו התיכוניים בשנת 1969. במהלך כל תקופת לימודיו, כדי לממן את עצמו בדמי כיס, עבד בכל מיני עבודות בימי החופשות מבית הספר, עבודה במאפיה להכנת ארגזי לחם עבור חנויות המכולת, כעוזר חשמלאי במפעלי סולל בונה, כמחלק עיתונים למינויים בשעות הבוקר ליפני תחילת הלימודים. כסדרן ומקרין סרטים בבית קולנוע אשל בבאר שבע, עבודה שבה הייתי עובד בכל יום אחרי בית הספר ומסיים בכל יום לאחר הצגה ראשונה.

סבא אביגדור מספר:

"בין לבין, הייתי חבר פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד בבאר שבע עד לגיל 17. בנוסף, הייתי חניך פעיל בגדנ"ע אויר, עד לשלב של תפקיד מדריך אחראי במועדוני גדנ"ע אויר, בבאר שבע. בגיל 17 נמניתי בין מקימי מועדני גדנ"ע אויר, בעיר דימונה ובעיירה (אז) שדרות.

במקביל ללימודיי התיכוניים, בגיל 16, התקבלתי למועדון "קלוב התעופה" בשדה תימן ושם התחלתי בתחביב הדאייה ועולם התעופה תחביב שנמשך עד היום, כדואה ומטיס דאונים. בשנת 1969, בגיל 18 ובטרם גיוסי לצה"ל, קיבלתי רישיון טיס.

התגייסתי לצה"ל בתאריך 3.11.1969. תחילה לחיל הצנחנים. משם, לאחר מלחמת ההתשה, הועברתי לחטיבה חדשה שהוקמה בערבה כחטיבת הערבה עקב פעילות חבלנית עוינת שהייתה בבקעת הירדן ובערבה (שנת 1970).

בתקופת המלחמה

תמונה 3

אירוע מכונן בחיי היה במסגרת שירותי הצבאי. עדיין כחייל צעיר בתהליך ההכשרה אירע אסון כבד מאד בצה"ל, המכונה "אסון נאות הכיכר". עליו ארחיב במסגרת "הסיפור האישי".

לקראת סיום שירותי הצבאי, כאשר יצאתי בדיוק לחופשת שחרור, נקראתי חזרה עקב כוננות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוקפצתי חזרה לבסיס ערב מלחמת יום הכיפורים והתבקשתי על ידי מפקדיי לרדת לסיני כבר בערב יום הכיפורים למוצב הפיקוד באום חשיבה. שם תפסה אותי תחילת המלחמה בהתקפה של מטוסים מצריים שתקפו אותנו וכך החלה המלחמה עבורי. בהמשך המלחמה, הגעתי עד העיר סואץ במצרים תוך כדי לחימה.

עקב המלחמה, לא השתחררתי מצה"ל בתאריך בו הייתי אמור להשתחרר ואז, על פי בקשת מפקדיי, נשארתי להמשך שירות לעוד שנה (בשל פציעה האריכו לי את השירות בעוד שלושה חודשים).

לקראת סוף שירותי הצבאי, התחלתי את לימודיי במסגרת המכללה הטכנולוגית במחלקה להנדסת חשמל בבאר שבע. את לימודיי סיימתי בשנת 1977.

 

מיד לאחר המלחמה, הכרתי את רעייתי, אילנה לבית שפירא, אמא של עינב וסבתא של נדב, שלא זכה להכירה. נישאנו בתאריך 28.9.1975 באולמי טופז בתל אביב.

סבתא אילנה, סיימה את לימודיה בסמינר הקיבוצים בשנת 1973 ועברה לעבוד כגננת במשרד החינוך בגן ביאליק בבאר שבע.

לאחר סיום לימודיי, התחלתי לעבוד כמפקח חשמל בהקמת מפעל מכתשים ברמת חובב. לאחר ארבע שנות עבודה בתפקיד אחרון כמנהל ההקמה של המפעל פרשתי ועברתי לעבוד כמנכ"ל באחת מחברות הבת של חברת קצנשטיין אדלר, העוסקת בתחום הנדסת החשמל. זהו תחום עיסוקי עד היום בחברת לומר פרוייקטים שבבעלותי.

במקביל, הנני חבר בוועד המנהל כיום של המכללה הטכנולוגית בבאר שבע. חבר הנהלת פורום ענף החשמל בהתאחדות התעשיינים. חבר בוועדות תקינה במכון התקנים.

ממשיך עד עצם היום הזה לשרת בשירות מילואים בצה"ל כקצין במילואים.

כמה מילים על המשפחה

אמא עינב, נולדה במרץ 1977. מעיין הדודה, נולדה בתאריך 1.5.1981. ליאור, הלוקה בתסמונת דאון והמלאך של המשפחה, נולדה בתאריך 18.12.1985. סבתא אילנה נפטרה בתאריך 12.10.1988 בגיל 36.

סבתא אילנה ז"ל

תמונה 4

 

אסון נאות הכיכר (30.12.1970)

באותה תקופה, שירתתי בבסיס חטיבת הערבה בעין יהב. מדובר בתקופה בה היו חדירות של מחבלים בכל יום משטח ירדן למדינת ישראל לשם ביצוע פיגועים ופגיעה ברכבים אשר נסעו בכביש הערבה.

בלילות חל איסור על אזרחים לנוע בכביש הערבה ללא ליווי צבאי מלפנים ומאחור. על כן, בכל ערב היה מוקם מחסום בצומת הערבה כדי לעצור את כלי הרכב שנסעו לאילת וליישובי הערבה. בכדי לארגן אותם כשיירה של מספר כלי רכב עם ליווי של רכבים צבאיים.

במקביל לפעילות זאת, הצבא פעל במארבים לחסימת דרכם של המחבלים לכיוון ישראל.

בין הפעילויות, אותן היינו צריכים למנוע, היה גם פינוי ופיצוץ מוקשים שהונחו על ידי מחבלים בכל מיני דרכי גישה וצירים בהם צה"ל פעל בערבה. בעיקר, בדרום ים המלח, בצמוד לבסיס הנח"ל בנאות הכיכר.

בתאריך  29.12.1970 הוקפצתי כאיש צוות בטנק חילוץ על מנת לחלץ טנק אחר שעלה על מוקש ופרס זחל בשטח ירדן מול נאות הכיכר. הגעתי עם חבריי עד נאות הכיכר ולא קיבלנו אישור מהפיקוד להיכנס לשטח ירדן כדי להימנע מחילוץ בלילה משטח עוין ולא מוכר. כדי שלא נעלה גם אנחנו על מוקשים אחרים שכנראה שהוטמנו בשטח. לפיכך, נשארנו לישון בבסיס נאות הכיכר ויצאנו לפנות בוקר לשטח ירדן לחלץ את הטנק. חזרנו חזרה לבסיס סמוך לארוחת הצהריים.

אני וחבריי נכנסנו לחדר האוכל לארוחת הצהריים ואז התבקשתי על ידי אחד מחבריי (אנדריי מצליח) לצאת ולהביא לו כסף, דמי השתתפות במסיבת חנוכה וסילבסטר משולבת, שתוכננה למחרת היום.

לאחר, שכולם התיישבו, יצאתי החוצה לכיוון הטנק, כדי להביא את מעיל הדובון שבתוכו היה הארנק וחזרתי כדי להתיישב לאכול עם חבריי ולפתע נשמע רעש אדיר עם המון אבק ואני נהדפתי לאחור. נכנסתי להלם רגעי ואז נשמעו צעקות אדירות ומיד דממה מוחלטת.

אז, כשהתפזר ענן האבק, התברר, שכל חדר האוכל קרס וכל החברים שהיו בחדר האוכל בארוחת הצהריים נלכדו ללא יכולת להיחלץ.

דבר ראשון, אותו עשיתי, רצתי למכשיר הקשר שבטנק על מנת להזעיק עזרה ממפקדת החטיבה, ממפקדת פיקוד דרום, מביטחון מפעלי ים המלח. למעשה כולם שמעו על אותו התדר של הבסיס את קריאות העזרה שלי לסיוע בו הודעתי על האירוע הקשה ועל העזרה אותה אנו צריכים לחילוץ הלכודים. חלק מחיילי הבסיס שהיו בסיורים החלו להתקפל ולשוב מהר לבסיס, לרבות המ"פ, מפקד פלוגת הנח"ל (איציק הג'ינג'י).

באסון זה, נהרגו 20 חיילים, שהיו בחדר האוכל עת קרס חבר האדמה מההר למעלה וקבר תחתיו את חדר האוכל על יושביו. מיד התחלתי באופן עצמאי את פעולות החילוץ עם עוד כמה חבר'ה שהגיעו מיד לנסות לחלץ חברים עד שהגיעו אנשים עם ציוד ממפעלי ים המלח וממע"צ.

אסון נאות הכיכר

תמונה 5

אני כרכתי כבל עם הטנק כדי למנוע מפולות נוספות שיכולות היו להתרחש ולפגוע גם במחלצים שהיו.  מהר מאד הגיעו מסוקים של חיל האוויר עם צוותים רפואיים.

מפקד החטיבה, אל"מ דוד מימון, ששמע את קריאות העזרה, נתן מיד גיבוי ופקודה לא להפריע ולשלוח את כל הכוחות לשטח.

מדוע אני מגדיר אירוע זה כאירוע המכונן בחיי?

לאחר אירוע נאות הכיכר, אל"מ דוד מימון ז"ל, יחד עם המג"ד, סא"ל דוד זכריה ז"ל, המליצו בפני אלוף פיקוד דרום, אריאל שרון ז"ל, להעניק לי את עיטור הכבוד מנשיא המדינה. הטקס נערך בבית הנשיא, זלמן שז"ר.

בקבלת עיטור הכבוד מנשיא המדינה בטקס שנערך בבית הנשיא, זלמן שז"ר

תמונה 6

 

 

קובץ תיעוד הסיפור המלא

הזוית האישית

אביגדור: חוויה מדהימה, מכוננת וחד פעמית. אנו מאחלים בריאות, אושר, נחת והגשמה עצמית! מחכה כבר לעבור את אותו תהליך עם שני נכדיי – נכדי ונכדתי שברמת החיל.

המפגשים במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, עוררו רגשות מן העבר וצופה את פני העתיד הדור הבא כפי שאבי אמר "כל דור עולה בחוכמתו וביכולותיו על הדור מולידו". אילולא תכנית זו, לעולם לא היינו משוחחים ומעלים על הכתב את כל מה שנאמר ונרשם!!!

מילון

באבאני
אבא שלי

אסון נאות הכיכר
אסון נאות הכיכר, שהתרחש ב-30 בדצמבר 1970, הוא אסון הטבע החמור ביותר שהתרחש במדינת ישראל עד השריפה בכרמל ב-2010. גושי סלע שניתקו מצוק מחצו מבנה ששימש כחדר אוכל בבסיס צבאי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”"כל דור עולה בחוכמתו וביכולותיו על הדור מולידו"“

הקשר הרב דורי