מאגר סיפורי מורשת

אורה הר-אל, סבתא של איתמר הר-אל

נולדתי מחדש בתאריך 19.3.1968

אני רוצה לספר לך איתמר, נכדי היקר והאהוב, על ארוע מכונן בחיי, ארוע מרגש שקרה לי אישית בעבודתי כמורה מתחילה בגמנסיה הרצליה. הארוע קשור בטיול שנתי לאילת כמסורת טיולי הגמנסיה לתלמידי כיתה י"ב.

אקדים ואומר כי בתקופת עבודתי בגמנסיה הייתה הגמנסיה ידועה במסורת הטיולים שלה להכרת ארץ ישראל. הטיולים נערכו על-פי תוכנית מגובשת שש שנתית כאשר בכל אחת משנות הלימוד היו התלמידים יוצאים להכיר חבל ארץ אחר. הטיולים היו מאד מתוכננים וכללו בין היתר הסדרי בטחון ואישורים של הצבא למסלולים המתוכננים. לטיולים נילוו תמיד רופא, חובש, ומלווים שיש להם מכשירי קשר ונשק.

גולת הכותרת של הטיולים, בתקופה עליה אני מדברת, הייתה הטיול לאיזור אילת, אליו היו  יוצאים תלמידי י"ב לחמישה ימים מלאים לתור את אילת וסביבותיה.

אני מספרת לך על טיול השמיניות באביב 1968. כאחת ממחנכות כתות י"ב יצאתי גם אני כמלווה לטיול. הארוע שאני רוצה לספר עליו התרחש ביום השני לטיול. המסלול ביום זה היה נחל רחם שנחשב כטיול למיטיבי לכת ומסתיים ליד באר אורה. יש לציין שכל דרך בה טיילנו נבדקה בבוקר הטיול כמעשה של שגרה על-ידי הצבא וזאת על-פי הוראות הבטחון של האזור. במסלול קשה תמיד יש תלמידים שאינם יכולים או אינם רוצים לטייל. נתמניתי כ"שומרת" התלמידים שנשארו במאהל. האוטובוסים שהיו אמורים לאסוף את התלמידים בסיום המסלול חיכו ליד באר אורה. לקראת שעת האיסוף ביקשתי מכל תלמידיי שנשארו במאהל לעלות לאוטובוסים וליסוע לנקודת האיסוף כדי להיפגש עם המטיילים.

למעשה לא ביקשתי, כפיתי עליהם את הפגישה. אני מדגישה פרטים אלו שיתבררו לך בעוד מספר שניות הם עקרוניים בסיפור. הגענו לנקודת האיסוף. שתי הקבוצות נפגשו.  כולם שמחו עם כולם, כל קבוצה הייתה בטוחה שהיום שלה היה יום של כיף. התארגנו לחזרה למאהל, כל תלמיד עלה לאוטובוס של כתתו והאוטובוסים החלו בנסיעתם. כשעלינו לאוטובוסים הצעתי את מקומי, שהיה במושב הראשון מאחורי הנהג  מעל הגלגל הקדמי לרופא הטיול, שליווה את המטיילים לאורך המסלול הקשה וביקשתי גם מתלמידתי, שישבה לידי, שתפנה את מקומה למדריך המלווה.

תלמידתי הצטרפה לחברותיה מאחור ואני נעמדתי ליד הנהג והחזקתי במוט שבודד אותו מהנוסעים (זה היה אוטובוס שוסון). אני ותלמידים משתי כתות י"ב היינו באוטובוס מספר  2 (היו שלושה אוטובוסים). התחלנו בנסיעה איטית בשביל העפר אחרי האוטובוס הראשון שכבר התרחק מעט מאתנו. לא עברה דקה ופיצוץ עז, אדיר נשמע. עד היום מהדהד באוזניי הקול העמום של הפיצוץ. מצאתי את עצמי עומדת בבור עמוק שנכרה במקום המושב של הנהג. הנהג על כסאו הועף למרחק. התברר שגלגל האוטובוס הקדמי דרך על מוקש שהוטמן בצידי הדרך.

האוטובוסים האחרים נעצרו גם הם, והתלמידים עזרו בפינוי היושבים באוטובוס שנפגע. כן, איתמר, היו פצועים, היו פצועים קשה, הרופא ד"ר פסח מיילן והמלווה סג"מ חנן כלב נפצעו אנושות. במכשיר הקשר הוזעקה עזרה שהגיעה מיד. השכבנו את הפצועים על תלולית עפר, ניסינו להגיש עזרה ככל שיכולנו. אני עוד זוכרת את הרופא ממלמל "אני רופא, תפקידי לעזור ואני לא יכול". ד"ר פסח מיילן וסג"מ חנן כלב נפטרו עוד בדרכם לבית החולים. בנוסף, היו בפיגוע ארבעה  פצועים קשה מבין התלמידים ותלמיד נוסף היה נפגע הלם. היה זה תלמיד שעזר בפינוי הפצועים. החלמתם נמשכה חודשים ארוכים ואת בחינות הבגרות נבחנו בבית החולים. בהזדמנות זו אני רוצה להזכיר את נפגע ההלם. לאחר מספר חודשים כשהגיע מועד גיוסו, התגייס לחטיבת הצנחנים ונפל כעבור שנה במסגרת שרותו הצבאי. התלמיד הוא ירון ירושלמי שלזכרו הוקם אולם ירון ירושלמי במרכז סוזן דלל בתל-אביב. בוודאי תשאל מה עם הפצועים? ומה איתי?

ובכן הפצועים החלימו יפה וחזרו לתפקוד מלא. אחת הבנות פסיכולוגית, (בוודאי כיום כבר גמלאית), בת אחרת שהייתה רקדנית חזרה לרקוד. ואני הוגדרתי כפצועה קל. עור התוף באוזני נקרע, ורסיסים אחדים פגעו בגופי. למזלי לא נפגעה שמיעתי. אבל, על אף שעור התוף התאחה הפגיעה בו מטרידה אותי עד היום. חיי ניתנו לי במתנה, נולדתי מחדש.

לזכרם של ד"ר פסח מיילין וחנן כלב ה' יקום דמם.

הגלעד משתלב בצבע ההר, ולצידו שרידי האוטובוס שעלה כאן על מוקש. בחזית הגלעד חקוקים פרטי הנופלים והמילים: "חללי מיקוש האוטובוס של מטיילי גימנסיה הרצליה". בעבר הייתה כאן גם חורשה, אשר הועברה כ-1.5 ק"מ דרומה מכאן ולידה הוצב גלעד נוסף.

הזוית האישית

אני רוצה לספר לך איתמר, נכדי היקר והאהוב, על ארוע מכונן בחיי, ארוע מרגש שקרה לי אישית בעבודתי כמורה מתחילה בגמנסיה הרצליה. הארוע קשור בטיול שנתי לאילת כמסורת טיולי הגמנסיה לתלמידי כיתה י"ב.

חיי ניתנו לי במתנה, נולדתי מחדש.