מאגר סיפורי מורשת

שמי אגי גרונפלד בקר, נולדתי בקיץ 1947 בטרנסילבניה, רומניה, מקום שעבר משליטה הונגרית לשליטה רומנית ובזכות כך שפת אמי הונגרית וגם רומנית. עיר הולדתי אורדיה (נוגחי וארד). עליתי ארצה באפריל שנת 1962. את מסלול לימודי בארץ סיימתי בתואר הנדסאית בנין. לפני עבודתי במקצועי במנהל מקרקעי ישראל, הצלחתי להגשים את חלומי ולהתקבל לעבוד בבית החולים סורוקה בבאר שבע במחלקת מכון הלב כמבצעת בדיקות א.ק.ג, למטופלים המאושפזים וגם המוזמנים למעקב, והתמלא ליבי מתרומתי לעבודות בבי"ח. ב- 1971 נשאתי ונולדו לנו שלושה ילדים. ובאופן פתאומי ב-1995 התאלמנתי.

יום נישואיי עם בחיר לבי ז"ל

נולדתי להוריי שורדי שועה ילידי הונגריה מצד אבי לבית משפחת גרונפלד, ומצד אימי לבית משפחת וויס ז"ל. אימי אירנה הייתה מאורסת לפני המלחמה, אבל ארוסה נספה. אחרי המלחמה הכירה במפגש חברים את אבי אנטון (טוני) שנישא את אימי מאחר שאשתו וילדיו מנישואיו הראשונים לא שרדו את השואה.

שמי אגי על שם בת אבי שנספה, בת יחידה להוריי מצד אבי לבית משפחת גרונפלד ומצד אמי לבית משפחת ולרשטיין מהונגריה, ובית משפחת ווייס מפולין, כל נציגי משפחותינו נספו מלבד אחות סבתי ואחת מבנותיה אבל ללא בעלה, בנה מאטחי ובתם אולגי ז"ל. אולגי נלקחה על ידי חיילים הונגרים עם קבוצת בנות גילה לגטו. בדרכם גילתה פירצת ניסיון בריחה ואז עם זוג תאומות ועוד ידידה הצליחו להימלט מספר רחובות עד שנעצרו על ידי חייל הונגרי, אשר הכריח אותן לחפור בור לקבורתן לתוכו אחרי החלטתו להרגן בירי. אחרי הריגת אחת התאומות, אולגי וידידתן, הופיע קצין גרמני שהורה לחייל להפסיק את הירי וכך ניצלה אחת התאומות ממותה, ונשלחה לגטו. היא שרדה את הגטו ובתום המלחמה  חזרה לבודפסט וסיפרה לאימא של אולגי אשר התרחש.

אני עם הוריי ובת אבי אשר אני נקראת על שמה ומצד שמאל אולגי, בת דודתה של אימי שנורתה על ידי חייל למותה

בסיום מלחמת העולם השנייה ולאחר קום המדינה הייתה תקופה שאבי היה מבריח בלילות בהתנדבות ברכבו הפרטי קבוצות יהודים אשר היו מוכנים לעלות לארץ ישראל ללא אישור דרכונים (עלייה בלתי לגאלית). אבי היה מבריח את קבוצות האנשים לגבולות רומניה לארצות השכנות, ושם מעבר לגבול היו ממתינים שליחים מארץ ישראל לאסוף אותם ולהוביל אותם לארץ ישראל. באותה תקופה הוריי היו חברים בארגון ציוני ומכך ראיתי וספגתי מתרומתם הרבה בכל תחום – לתמוך ולעזור. אבי החליט לא לקחת סיכון לעזוב את רומניה ולעלות לארץ ישראל בלתי לגאלית, ולכן חיכה להזדמנות עד שתתאפשר רישום בקשה להוצאת דרכונים מאושרים, וברגע שזה ניתן היה, הוריי הגישו גם בקשה.

לאחר שנים הגיעה שמועה שמשפחתי נכללה בקבוצת קבלת אישורי הדרכון ליציאה, אבל במציאות לצערנו זה לא יצא לפועל, האכזבה הייתה קשה גם מכיוון שאבי כבר הספיק לתמחר את רהיטי הבית. זכורה לי תמונת מצב שמובילים מוציאים את הרהיטים מביתנו, והדוור בדיוק הגיש לאבי במעטפה את סירוב קבלת אישורינו לדרכון העזיבה. אני הייתי נוכחת למתרחש ושומעת את החלטת אבי לא לעצור את מכירת הרהיטים כי הוא נתן את מילתו והוא לא חוזר בו. עבורי זה היה שיעור לכל החיים, למרות היותי ילדה מאוד קטנה כבת שלוש. רק לאחר שנים נפתחה אפשרות להירשם לבקשה נוספת ליציאה מרומניה למדינות אחרות חוץ מארץ ישראל. ואז בעזרת מכתב הזמנה הצלחנו להירשם לבקשת יציאה לצרפת, וקיבלנו אישור לדרכון עזיבה צרפתי.

נסיעתנו לצרפת הייתה מאוד חוויתית עבורי. נסענו ברכבת המהירה חוצה אירופה מרומניה להונגריה ותיאמנו מפגש פרידה תוך כדי נסיעה מדודתה של אמי מהונגריה. הם עלו על הרכבת שלנו בבודפסט ונסעו איתנו עד לגבול הונגריה אוסטריה. שם הם ירדו כדי לחזור בחזרה לבודפסט ברכבת המגיעה מהכיוון הנגדי. אנחנו המשכנו עם הרכבת לוינה, אוסטריה. בוינה ישנו לילה במלון ולמחרת המשכנו נסיעתנו ברכבת המהירה במשך שלושה ימים ושני לילות דרך מדינות נוספות, עד שהגענו לפריז, בירת צרפת.

בצרפת גרנו ארבעה חודשים בבית מלון ואפילו הספקתי להיות תלמידה מן המניין בבית ספר צרפתי עם תלמידים ילידי צרפת ועוד ילדים נוספים, פליטים ממדינות שונות כמו אלג'יריה, טוניס ועוד. טיילנו המון, עד שאבי לקח החלטה שאנחנו לא נשארים בצרפת ונעלה ארצה. נסיעתנו מצרפת ארצה הייתה מנמל מרסיי, באונייה "מולדת". הפלגתנו נמשכה מספר ימים עם עצירת ביניים בנמל נאפולי באיטליה וכמובן כולל סיור בעיר וחזרתנו לאונייה. לארץ הגענו לנמל חיפה, בעונת האביב בשיא פריחת הפרדסים. פגשנו מדינה מבושמת ושטופת שמש, לאחר חורף אירופאי. התאקלמות הוריי הייתה לא פשוטה עקב חוסר שליטתם בשפה העברית. אני לקחתי אחריות לא קטנה להיות שם עבורם במה שרק הבנתי ויכולתי.

שימח אותי מאוד שהוריי זכו לחגוג איתנו את העלייה לתורה ומסיבת הבר מצווה לנכדם הבכור, לצערנו את שמחת החתונות כבר לא יכולנו לחלוק יחדיו לא עם הוריי ולא עם אבי ילדיי מתחת לחופתם. נוכחותם בשמחתנו הייתה מאוד חסרה לנו. יחד עם זאת גם שמחנו בחלקנו וכאשר הסוף טוב, הכל גם טוב. זכיתי בדרכי להקים המשכיות נהדרת למשפחתנו עם נכדים מקסימים שמשמחים אותי בכל רגע בחיי.

הזוית האישית

תמר: היה לי ממש כיף לעבוד ביחד עם סבתא על הסיפור, דיברנו מלא וצחקנו, למדתי הרבה דברים חדשים על סבתא. לדעתי התכנית ממש קירבה אותנו לאחר הריחוק שנגרם בגלל הקורונה.

אגי: תכנית הקשר הרב דורי העניקה לי הזדמנות ליידע ולספר אודות משפחתי, את המעט שידוע לי מהעבר הרחוק ואפשרה עבורי להכיר את נכדתי עוד יותר מקרוב ולהכיר לה תקופות מחיי המשפחה שלנו. נכדתי שימחה אותי בהזמנתה להצטרף איתה לתכנית.