מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

נולדתי וגדלתי עם המדינה

סבתא פני ומיקה
סבתא אריאלה בילדותה
החיים הצנועים והמלאים שלי בילדות של שנות הקמת המדינה

נולדתי בחיפה בי"ד בתשרי תש"ח. 1948.

עם קום המדינה. הייתי בת שנייה במשפחה. יש לי אח גדול. שמו הוא צחי.

גרנו ברחוב מסדה כשמסביבנו גרים חברים של הורי שהיו חלק ממשפחתנו. ילדיהם היו בני דודי. חלק גדול מאוד מזיכרונות הילדות שלי כרוך בהם.

היתה לנו דירה קטנה. אבל אז זה נחשב מותרות. לי ולאחי היה חדר. הורי היו פותחים את הספה בסלון אשר היה גם חדר השינה שלהם.

סבי וסבתי גרו בתל אביב שהיתה אז רחוקה מאוד. ואחות אמי גרה בבת ים  מאוד אהבתי לבלות את חופשות הקיץ אתם. בן דודי אמיר, מבוגר ממני בשנתיים, הוא חברי הטוב עד היום. היינו מטיילים בתוך הירקון ותופסים דגיגים קטנים. לסבא שלי היו סוס ועגלה והוא היה מוביל לאנשים סחורות בשוק בתל אביב.

חיפה היתה עיר מעורבת. ערבים ויהודים חיו זה בצד זה. אני זוכרת ערבים שמדברים אידיש ויהודים שמדברים ערבית. החיים היו צנועים מאוד. למסעדה הלכנו רק אחרי קבלת תעודה טובה וזו היתה כרגיל מסעדה ערבית בה אכלנו חומוס וקבב. הרגשנו במרומי העולם.

אנשים כמעט לא נסעו לחוץ לארץ, אבל מי שהיה לו קרוב באמריקה קבל חבילות עם "דברים טובים". לחבילות הללו היה ריח מיוחד, לפעמים טוב לעין שיעור מאשר תוכנן.

אנחנו הילדים, היינו משחקים אחרי הצהריים במשחקי רחוב. קלאס, מחבואים, קפיצה בחבל. בשבע בערב היו קוראים לנו הביתה לאכול. חביתה סלט ובחורף גם תותים בשמנת. אח"כ היינו מקשיבים לרדיו. היו תסכיתי מתח. "פול טמפל", ומשפחת שימחון.

      

תמונה 1

כדי להיות ראויה לשמוע רדיו, או בשפתה של אמי: אם מגיע לי להקשיב, הייתי צריכה לסיים את השיעורים ולנגן לפחות חצי שעה על הפסנתר .הפסנתר היה מרכז עיסוקי מחוץ ללימודים.

תמונה 2
תעודת סיום שנה מהקונסרבטוריון

תמונה 3

בתחילה הייתי הולכת למורה לפסנתר להתאמן כי לא היה לי פסנתר בבית. יום אחד חזרתי מביה"ס והגיע פסנתר בהפתעה. הפסנתר שלי. אחרי מספר שנים הוא הוחלף לפסנתר טוב ממנו, שמלווה אותי עד היום.

החלפתי מורה, למורה שנחשבה הכי טובה בחיפה. היא היתה מאוד קפדנית וכעסה אפילו כשיצאתי לטיולי ביה"ס. כי אז לא יכולתי להתאמן. לא היו לה ילדים ואנו, התלמידים היינו כמו ילדיה.

מלבד זאת הלכתי לצופים.

חיינו חיים צנועים מאוד. לא היו לנו הרבה בגדים, הרבה צעצועים, הרבה משום דבר. החיים היו מאוד פשוטים ונעימים. כשהנעליים היו קטנות היו חותכים לנו את החלק הקדמי של הנעל והאצבעות היו מבצבצות קדימה. איש לא התבייש בכך, כי כך עשו כולם וזה גם היה סימן שעוד מעט קונים נעליים חדשות.

בקיץ היינו נוסעים לים עם קרובי משפחה וחברים ועושים פיקניקים על החוף. בשבתות חורפיות נסענו לבקר בני משפחה. עד היום יש לי קשרים אמיצים מאוד עם בני הדודים שלי.

לאבי היה בית ספר לנהיגה בחיפה. וכולם הכירו אותו. לא היו הרבה בתי ספר לנהיגה ולכן כמעט כל מי שרצה רישיון נהיגה בא אליו. כולל ערבים מחיפה ומהאזור כולו עד נצרת. תמיד הוזמנו לשמחות שלהם והרגשנו שווים בין שווים.

הייתי מאוד רוצה לחזור קצת בזמן, שהכל נדמה היה פשוט כל כך. שקשרים בין אנשים נתקיימו בלא הטכנולוגיות החדישות. כשנפגשנו הסתכלנו אחד לשני בעיניים ושוחחנו. היה לנו יותר זמן אחד לשני ולא חשנו בניכור, הלכנו ברגל, לבד, לא היה צורך להסיע אותנו, חשנו בטחון בכל מקום, אפילו את הבתים השארנו פתוחים כשיצאנו לא הרחק מביתנו.

אולי אלו סתם זיכרונות שעטפו בדבש במרוצת השנים. אני מתגעגעת.

ילדות בחיפה גדלתי בחיפה. נולדתי עם המדינה. אני חושבת, שלגדול בחיפה זה היה משהו מיוחד. העיר היתה מעורבת. יהודים וערבים חיו זה לצד זה. היו יחסי שכנות טובים. היהודים דברו קצת ערבית והערבים דברו קצת אידיש. בטיולי ביה״ס נסענו במשאיות עליהן טפסנו בסולמות. האוכל היה פשוט ולא היו הרבה מסעדות. הלכנו לאכול פלאפל. זה היה משול להליכה למסעדה. חגיגות נערכו בבית, בקרב בני המשפחה והחברים הקרובים. לא קראנו לאנשים מבוגרים בשמותיהם הפרטיים, אלא דוד ודודה וכך חשבתי שיש לנו משפחה מאוד גדולה. לרוב חברותי לא היו סבים וסבתות.

בגיל 8 התחלתי לנגן על פסנתר דבר שאני עושה בהנאה הגדולה עד היום.

בהיותי בת 10 היו אירועי עשור למדינה. כל ילדי העשור קיבלו מכתב מדוד בן גוריון, שהיה ראש הממשלה. אני שנולדתי באותו תאריך עם דוד בן גוריון קבלתי מכתב אישי ומיוחד בו הוא אחל לי שאהיה אזרחית נאמנה למדינת ישראל.

למדתי בבית ספר מאוד מיוחד. ליאו באק. שהיה בית ספר דתי רפורמי בחיפה. לכן בהיותי בת מצווה עליתי לתורה ממש כמו שבנים עולים לתורה. לא היינו משפחה דתית אך אירוע זה חרות בזיכרוני כאירוע מרגש ויוצא דופן. למחנך שלי קראו משה נתיב. הוא היה איש מיוחד במינו. הוא הכין אותי לעליה ל תורה ועד היום אני אוהבת תנ״ך בזכותו.

תמונה 4

 

משפט אייכמן

בשנים 1961 1962 נערך בירושלים משפטו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן.

שנה קודם לכן, נתפס אייכמן ע"י המוסד בארגנטינה לשם ברח בתום המלחמה והסתתר בה תחת השם הבדוי ריקרדו קלמנט.

הייתי בת 13. כמעט לא ידעתי על השואה דבר. אנשים לא דברו. חששו להעלות את סיפורי הזוועה. אני שגדלתי מוגנת במשפחתי, כמעט לא הכרתי סיפורים על השואה, למרות שסבי, סבתי מצד אבי נספו בה. כמו כן, כל משפחתה של אמי. דודים דודות ובני דודים. לא הרגשתי אז בחסרון של אנשים סביבי. להיפך הוא הנכון. כשאני הייתי ילדה, מפאת כללי הנימוס לא קראנו לאנשים מבוגרים בשמם הפרטי. החברים של הורי, כולם היו דודים ודודות. דודה רחל ודוד צבי וכולי. וכך חשבתי שיש לי משפחה מאוד גדולה.

משפט אייכמן התקיים בירושלים. את אייכמן הכניסו לכלוב זכוכית סגור למען ביטחונו שאישי, שכן חששו שאנשים ינסו לפגוע בו. המשפט הסעיר את המדינה. אנשים עלו ובקול חנוק התחילו לספר את הזוועות שחוו וכל המדינה נדהמה מעוצמת הזוועות עליהם דברו קודם רק במרומז. אם בכלל.

אני זוכרת בילדותי את המונח הנוראי: שם. "הוא או היא באו משם" וזה היה הסבר להתנהגות מוזרה, אחרת מאלו שלא באו משם.

בתקופה הזו עדיין לא הייתה טלוויזיה בארץ וכל המשפט שודר ברדיו וכן נפרס על גיליונות כל העיתונים. תמונתו של אדולף אייכמן, אדם רגיל ואפרורי, יושב בכלוב זכוכית הסעירה אותי מאוד. כולם קראו לו חיית אדם ואני לא הבנתי את המושג הזה.

 

האנייה המצרית "איברהים אל אוועל"

בשנת 1956, בהיותי בת 8 היה מבצע סיני. מצריים ומדינת ישראל נלחמו זו בזו. גרנו בחיפה והחדר שלי פנה לכיוון הנמל. לילה אחד בסוף אוקטובר חשוך וקר בעודי במיטה החלו הפצצות מכיוון הים לחיפה. ההפצצות היו מפחידות וחזקות מאוד. נבהלתי מאוד ורצתי לחדר השינה של הורי ונכנסתי לתוך השמיכה של אבא שלי, מבוהלת ורועדת.

למחרת נודה לנו שזו הייתה אנייה מיצרית בשם: איברהים אל אוועל שהפציצה את חיפה. אין אחד אשר היה חי בתקופה זו, שלא מכיר את שמה של האנייה הזו.

תמונה 5
נמל חיפה כיום

תמונה 6
אנייה מצרית שהפציצה את חיפה בשם "אברהים אל אוועל"

 

הסרטון של סבתא אריאלה – גדלתי במקביל להתפתחותה של המדינה

 

"הקשר הישראלי שלי" – 70 שנה למדינה

החוויה שאני זוכרת יותר מכל ולעולם לא אשכח הייתה סמוך לתחילת המשפט.

הרדיו, קופסא גדולה שנראית כמו תיבה חומה, היה בחדר האורחים. הדלת הייתה סגורה. אני חיפשתי את אבא שלי ונכנסתי לחדר. ראיתי את אבא שלי יושב על הספה כשראשו רכון על חזהו.

ברגע שנכנסתי לחדר הוא הסתיר את פניו בכפות ידיו, אך רעידות הגוף הסגירו את העובדה שהוא בכה.

אבא שלי, החזק, הגדול, האיש שומר עלי ומחבק אותי בוכה.

לעולם לא אשכח זאת. מבחינתי האיש בכלוב, גרם לי לראות את אבא שלי נשבר.

תמונה 7

תמונה 8

הזוית האישית

הנכדה מיקה: "מאד נהניתי. כייף להכיר את סבתא ממקום אחר. לא ממקום של סיפור אלא על ידי זה שאני שואלת אותה שאלות ואנחנו בעצם חוות את הזיכרונות ביחד. נהניתי לרשום את הסיפורים, להקשיב להם וללמוד דברים חדשים על סבתא. תודה שאפשרתם את המקום הזה.

ואני רוצה להוסיף שאני אוהבת את סבתא בדיוק כמו שהיא!"

סבתא אריאלה: הפרויקט היה עבורי מלחיץ, לא ידעתי למה אני באה, גזל ממני הרבה יותר זמן ממה שחשבתי מלכתחילה, לא היו לי תמונות בהישג יד, מיומנויות המחשב שלי מועטות והפרויקט טפס אותי בתקופת זמן לחוצה מבחינה משפחתית. עלי לציין לטובה את המורה האחראית על הפרויקט, תמר שמיר, שהייתה שם כל העת לסייע ולהרגיע. הדבר שתרם ביותר עבורי היה הביקור בבית התפוצות.

מילון

תסכית רדיו
תוכנית רדיו שבה מוגש סיפור או חלק מעלילה שלמה באמצעים קוליים. משתתפים בו קריינים וטכנאי אולפן המגישים את הסיפור שעבר עיבוד מתאים להאזנה. תסכיתים היו חלק פופולרי מתרבות הבידור של המאה ה-20, והיוו מרכיב חשוב בלוח השידורים של כל תחנת רדיו

אוטו אדולף אייכמן
פושע מלחמה נאצי. כראש מחלק היהודים בגסטאפו, בדרגת אובר-שטורמבנפיהרר (סגן-אלוף) באס אס, היה מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת יהודי אירופה במהלך השואה. בשנת 1960 נחטף על ידי המוסד בארגנטינה והובא למשפט בישראל. הורשע, נידון למוות בתלייה, והוצא להורג ב-31 במאי 1962.

ציטוטים

”לא היה צורך להסיע אותנו, חשנו בטחון בכל מקום, אפילו את הבתים השארנו פתוחים “

הקשר הרב דורי