מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא נעם נחשון ממושבת הבארון

סבתי מרים לונדין כפי שאני הכרתי אותה
אביה של סבתי נחום וייספיש
סיפורה של סבתי מרים לונדין

הקשר הרב דורי של נעם נחשון וסבתא מרים לונדין ז"ל

בחרתי לתעד את סיפורה של סבתי מרים לונדין ז"ל, אימא של אמי. הכרתי אותה היטב והיא השפיעה על חיי רבות. היא נפטרה לפני שנים רבות ואת סיפורה אני מתעד מתוך זכרוני מהשיחות הרבות שהיו לי עמה ושמעתי אותם ממנה פעמים רבות.

סבתא מרים נולדה בשנת 1891 במושבת הבארון שפיה, ליד זכרון יעקב. הם היו 11 אחים ואחיות. היום יש שמה כפר נוער, אבל אז זו הייתה מושבה חקלאית קטנה. המשפחה שלהם הייתה המשפחה הדתיה היחידה. הם גרו עם סבא שלה הרב דב קנטור שהיה ממקימי המושבה.

סבא שלה דאג לכל ענייני הדת. הוא היה הרב, המוהל והשוחט. חוץ מזה הוא גם היה מעין רופא עיניים וכל פעם שהיו דלקות (היו הרבה) היו באים אליו לנקות את העין ולשים משחה. במושבה גידלו גפנים ליקב של הבארון בזכרון יעקב. סבא שלה היה דואג לכשרות הענבים. אסור להשתמש בענבים של 4 השנים האחרונות והחקלאים המסכנים עבדו קשה והיה אתגר קשה לוותר על הענבים של השנים הראשונות ולזרוק אותם ולא למכור אותם ליקב. סבא דאג שהכל יהיה בשיא הכשרות. אחרי זה גם אבא שלה, שהצטרף למושבה בעקבות אימא שלה. סבתא סיפרה לי שהיא זוכרת כמה חקלאים שכמעט הרביצו לה כשהיא סימנה במפת הגפנים את השורה כפסולה לשימוש.

סבתא מרים סיפרה לי על סבא שלה נחום וייספיש

סבא שלה נקרא נחום וייספיש. הוא היה דור חמישי בארץ. מצאצי תלמידי הגר"א שעלו לירושלים לפני כ-500 שנה. הוא עזב את חיי הישיבה בירושלים כדי להיות חקלאי בשפיה הרחוקה. זה היה מאוד יוצא דופן. הוא שמר על הלבוש החרדי שלו. כשהרב קוק בראש 'מסע הרבנים' הגיע לשפיה ופתאום ראה חקלאי חרדי, הוא ברך ברכת "שהחיינו". המוא היה שולח תוצרת חקלאית למשפחתו בירושלים כי סמכו על הכשרות שלו וכל פעם שבן משפחה היה חולה ונדרש להבראה היו עולים צפונה לשפיה. הבית היה תמיד מלא אורחים.

סבתא סיפרה לי כשהיא הייתה בבית החולים בלידה של דודה טובה (הבת השנייה) אביה נרצח, זה היה בשנת  1938. אלו היו ימי המרד הערבי וכנופיה שפעלה באזור חיפה ארבה לו ליד פורדיס. ידעו שהוא יורד מוקדם בבוקר עם החלב הטרי. ירו בו מטווח קצר. שנים רבות ערביי פורדיס השכנים שלו, לא הזיזו את כדי החלב שנותרו בצד הדרך מתוך כבוד לאבא.

עד היום זה נשאר פצע פתוח.

ההכרות בין סבתא לסבא שלי

את סבא  שלי היא הכירה לאחר שעלה מרוסיה ובא לבקר במושבה. תמיד היו אצלם אורחים וכשהוא בא עם אימא שלו, הם חיפשו מקום ללון וישר שלחו אותו לבית של סבתי. סבתא סיפרה שהיא הייתה צריכה להגיש את הכיבוד ומאוד התביישה. לאט, לאט הם הכירו והתחתנו.

הם עברו לגור במושבה הסמוכה זכרון יעקב וסבא השתלב גם כן בעבודה עם הגפנים ביקב. הוא היה עדין ולא הסתדר בעבודת האדמה, אבל הוא היה דייקן וישר ונתנו לו לדאוג לתשלומי העובדים ולרישום הגפנים.

סבתא השתלבה בפעילות התנדבותית בויצ"ו, נעמת, הוועד למען החייל ועוד ועוד וכמובן החזיקה את הבית שלהם שהיה תמיד מלא אורחים ובני משפחה.

כשילדים נישאו נחום ואריה עברו לפתח תקווה והם הציעו להם לעבור לגור לידם. סבתא וסבא כבר היו מבוגרים וחשבו שזה רעיון טוב ומאז היא עברה לגור לידם.

את הבית בזכרון יעקב אנחנו עדיין שומרים והוא מושכר לדיירים. כדאי לכם לבקר.

קישור לאתר מועצה מקומית זכרון יעקב על אביה של סבתי נחום ויספיש 

הזוית האישית

נעם נחשון תיעד את סיפורה של סבתו מרים לונדין זכרונה לברכה אליה היה קשור מאוד. הסיפור תועד במסגרת השתלמות למורים שליחים "ישראל כתרבות שנייה" בהנחייתה של תמר שורק.

מילון

עורלה
ביטוי לפירות בשלוש השנים הראשונות, בהם הם פסולים למאכל.

מאיר שפיה
מֵאִיר שְׁפֵיָה הוא כפר נוער ליד זכרון יעקב בצדה הצפוני של דרך ואדי מילק. הוא הוקם בשנת 1891 כמושבת בת של זכרון יעקב הקרובה, בשם "מאיר שפיה": "מאיר" על שם מאיר (אנשל) רוטשילד, סבו של הברון רוטשילד ואבי בית רוטשילד, ו"שפיה" בעקבות השם הערבי של המקום. ויקיפדיה

ציטוטים

”עד היום הפצע פתוח“

הקשר הרב דורי