מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל. אני סבתא של ניר ושל עוד תשעה נכדים מקסימים. אני נרגשת לספר לך, ניר את סיפור נדודי המשפחה שלנו בעקבות פלישת הנאצים.

הוריי, זהבה ומשה פלרמן, ברחו מפולין לרוסיה עם כניסת הנאצים לעיירה שלהם, קרסנבורד. הנאצים החלו לשרוף את כל הבתים על תכולתם, ולכן המנוסה הייתה מהירה ומבוהלת לכיוון רוסיה.

הרוסים חשדו בהם וטענו שהם מרגלים, ולכן שלחו אותם לסיביר לעבודת פרך. החיים היו קשים, אוכל היה במשורה והעבודה הייתה קשה ביותר. רבים מהאנשים מתו מרעב ומקור.

ב- 20/3/1945 נולדתי. חודשיים לאחר מכן הסתיימה מלחמת העולם השנייה בתבוסה קשה של הנאצים.

הוריי יחד עם יהודים רבים החלו לנדוד חזרה לפולין או לגרמניה והגיעו למחנה "ברגן בלזן" שם חיפשו בני משפחה נוספים שציפו למצוא. לצערם ולכאבם הרב לא נמצא איש.

"ברגן בלזן" היה מחנה עקורים ענק שמוסדות אמריקאים ואנגלים דאגו בו למזון, לביגוד ולעבודות שונות ליהודים. עד 1949 שהינו במקום, שהיה תחת חסות הבריטית, כפליטים.

הסוכנות היהודית החלה לדאוג ליהודים ולהעלותם ארצה. במהלך שנים אלה החלו הוריי להכין עצמם לעלייה ארצה. הם עבדו בעבודות מזדמנות. אבי היה אופה, שעבד שעות רבות במאפייה ואמי ניהלה ספריית השאלה ניידת.

ברוב הכסף שהשתכרו החלו לרכוש חפצים וכלים כמו: סרויסים יקרים, סכו"מים מכסף, אופניים, ועוד… הכסף, עזר להם להתארגן טוב בארץ. אמי הביאה ציוד מושלם להכנת פליסה (קפלים בבדים), דבר שהיה מאוד אופנתי באירופה. אמי רצתה לעסוק בכך לפרנסתה בארץ.

ב- 1949 לקחו אותנו למרסיי בצרפת, בה שהינו חודשים מספר, ובחודש מאי עלינו ארצה באנייה "עצמאות". האניה הייתה עמוסה באנשים. אני זוכרת שיישנו על דרגשים אחד מעל השני, רבים הקיאו את נשמתם וכל הילדים התרוצצו בסיפון למרות צעקות המבוגרים. (כילדה מאוד אהבתי את המסע באנייה).

הגענו ארצה במאי 1949 ונלקחנו כולנו למעברת "שער העלייה". המעברות היו מקום שבו שיכנו את העולים החדשים שהגיעו בהמוניהם. המעברה נראתה לי ענקית. המוני אוהלים היו בה וכל משפחה קיבלה אוהל ושמיכות דוקרות ומזרונים.

אני כילדה נהנתי מאוד כי המקום היה מלא בילדים וכולנו שיחקנו בבוץ ואהבנו לעמוד בתור ולקבל בכלים מיוחדים (מסטינג) מזון עבור כל המשפחה.

כעבור זמן עברנו לגור בדירה של "רכוש נטוש" בחיפה (בתים של הערבים שברחו במלחמת השחרור). בדירה זו, דירה בת שני חדרים, מטבח ושירותים חיינו שתי משפחות שלא הכירו זו את זו. בחדר שלנו גרו אמא, אבא, סבתא ואני. המטבח והשירותים היו משותפים. אופן חיים כזה דרש התארגנות בין המשפחות והרבה הרבה סבלנות, לדוגמה: לא הייתה מקלחת יומית. כל משפחה יכלה להתקלח אחת ליומיים. במטבח היה מקום לשתי פתיליות בלבד, כל משפחה והפתיליה שלה. כדי שנאכל בצהריים היה צריך להעמיד את האוכל על האש בבוקר.

אימי פתחה מיד עסק של פליסה ואבי התחיל לעבוד במאפיה. בגלל שעבדו, יכולנו לקנות דירה בשיכון בקריית ביאליק. בדירה מצבנו היה מעולה כי גרנו בדירת שני חדרים, מטבח ושירותים משלנו.

אימי, שהגיעה ארצה חולה מאוד (מחלות פרקים ושרירים בעקבות הקור העז בסיביר) נפטרה בשנת 1951. אבי ואני נשארנו לבד (הייתי ילדה בת 6). אבי לא ידע מה לעשות איתי ולכן הייתה מחשבה לשלוח אותי למוסד "בן שמן", פחדתי מאוד וביקשתי להישאר בבית. לא רציתי להיות נטושה ללא אם וללא אב.

כעבור שנה אבי התחתן עם אישה אחרת היא הגיעה לביתנו עם גדי בנה. ואז הכל נהיה קשה יותר.

הזוית האישית

סבתא: אני רוצה להודות מאוד על האפשרות שניתנה לי לשבת עם נכדי ולספר לו את תולדות חיי בשנותיי הראשונות.

ניר: אני רוצה להודות על הזכות שקיבלתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. למדתי המון על על סבתי וחיזקתי איתה את הקשר.